הסיפור של אורנה רינקר

לא התחתנתי מוקדם, לא יודעת, אולי לא ראיתי צורך או דחיפות בלעמוד תחת החופה כמו שאר חברותיי, לחייך לצלמים ולהחזיק תספורת גבוהה ומהודקת במשך יותר מדי שעות. העדפתי להתמקד בקריירה, לעבוד בבנק, עם מספרים, אנשים רציניים ובעיקר, ביטחון.

בוקר אחד, כשהוא נכנס ואמר לי “אורנה, מעכשיו אנחנו עובדים יחד” ידעתי שאבוד לי, ישמע נדוש, אבל לבחור הזה היה משהו אחר בעיניים, לא פלירטוט, לא טיזיריות ובטח שלא התגרות. היה לו מבט של חמלה ומשפחתיות. לא אשקר, את עיניי השפלתי מיד כמו ממשיכה לעבוד על הדו”חות שהייתי צריכה להגיש בדחיפות, אבל עשיתי זאת בעיקר כדי לראות אם יש איזו טבעת שנחה על אצבעו, אם מישהי ראתה הרבה לפניי את אותו המבט בעיניו והצליחה לקחת לי אותו. כשלא הייתה טבעת, ידעתי, ואלוהים יודע איך, שזה האיש שאיתו אבלה את חיי.

חמש שנים חיינו יחד כזוג אוהב, חמש שנים של טיולים בארץ, בסמטאותיה של יפו, אל מרגלותיו של הר תבור וסתם ישיבות על חוף הים של מכמורת עם בקבוק קאווה זול וספר בדיחות שקיבלנו ממישהו. גם באנגליה היינו, תחת הגלגל הענק שליד הביג בן הגדול, סיפר לי כמה שהוא אוהב אותי. וכששאלתי “תהיה איתי תמיד?” אמר לי “באושר, בחולי ובעוני” כמו אחרון הנוצרים, צחקתי צחוק גדול ונשקתי לו.

גם בחופה נשקתי לו, כן כן, בסוף גם אני עמדתי תחת החופה, ומשום מה, סיכות התסרוקת לא כאבו לי, העקבים לא לחצו לי והבזקי מצלמות הצלמים לא סינוורו אותי, הייתי כל כולי בו, בבעלי, אהובי.

הייתי כבר בפאתי גיל ה40 כשבא אל רחמי ילדתי הראשונה וכמה שנים אחר כך ילדי האהוב, הדבר הפתיע אפילו את האחיות, שני ילדים, בגיל לא כל כך צעיר, בלי אף בעיה. “שאת רוצה משהו את משיגה, עכשיו תלחצי” אמרה לי המיילדת באחת הלידות ולחצתי, לחצתי כל כך חזק, אך לא עלה בידי הדבר ונכנסתי אל ניתוח קיסרי, לאורך הניתוח עמד בעלי על ידי, מלטף את פניי, אוהב, דואג ומעודד.  . לאחר כל לידה, היה מגיש לי מתנה קטנה שקנה לי, מלטף את מצחי המזיע, מנשק אותו ואומר “עצמי עיניים, תנוחי קצת” כשפקחתי את עיניי, כמה שעות אחרי, הוא עדיין היה שם, יושב על יד מיטתי כשתינוק או תינוקת בחיקו, ומחכה שאחייך אליו.

הילדים גדלו בבית מלא בטבע, טיולים וצחוק, כשאל מולם אהבת הורים בוגרת ופורחת. בית שמח וטוב, למרות שגם ילדותי הייתה נהדרת, לא פעם התקנאתי בילדיי, על ילדותם המושלמת, הייתי כלביאה, שום דרדר לא יכל לגעת בהם.

אתם יודעים, הנשיא איזנאוההר אמר פעם “מנסיוני בשדה הקרב למדתי, שלתוכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף.”

זכרו את המשפט הזה.

יום אחד, טלפנה אליי אמי ואמרה לי “אורנל’ה, אני יותר מדי עייפה בזמן האחרון, לא רציתי להבהיל אותך, אבל עשיתי כמה בדיקות והרופא ביקש שאבוא אליו, תצטרפי אליי? רק אם זו לא טרחה!”

אמי לא הייתה צריכה לבקש פעמיים, אישה חזקה הייתה ואם כבר התקשרה כשקולה רועד ופיה בקשה, גם בית דין לא יכל לגרום לי לסרב לה. כך הלכנו אני והיא בין מסדרונות בית החולים, אמי הניחה ידה על אפה ואמרה “ריח של כלור, אני לא אוהבת” חייכתי אליה ואמרתי “בואי, בטח בחדר הרופא יש ריח טוב יותר.” נכנסנו אל חדר הרופא, היא רכנה אליי ולחשה לי “יש לי ילדה שקרנית, זה בדיוק אותו הריח!” צחקנו, הרופא הביט בנו וניסה להבין את פשר דברינו, בעצם, היום אני חושבת שאולי המבט ההוא, הסקרן, של הרופא, היה מבט עצוב, כנראה שידע שאת שמחתנו הקטנה ככל שתהיה הוא הולך להשבית.

“גברתי” פנה אל אמי “בדיקות הדם שלך לא טובות, לצערי, אבחנו אצלך לוקמיה”

“בת מצווה, לנכדה שלי, ליפה שלי, עוד מעט, בת מצווה…” לחשה אמי אל הרופא והשפילה את ראשה.

“את צריכה להתחיל כימיותרפיה, שלוש פעמים בשבוע.” המשיך הרופא לדבר וניגש אל ארונו, להוציא עלון הסברים עבה. אחזתי בידה של אמי תחת השולחן “אל תפחדי אמא, יש טיפול להכל, אנחנו במדינת ישראל”

“בת מצווה לעדי, דידי שלי, עוד מעט בת המצווה שלה.” רעדה אמי וכמעט נשברה. “את לא הולכת למות אמא, את תהיי ותחגגי עם בתי את בת המצווה, את תהיי אורחת הכבוד”

“דידי שלי” לחשה אמי “הנכדה האהובה שלי.”

הרופא נתן לנו עלונים, הסביר על הטיפול הכימיותרפי, אמר שבתור התחלה תקבל כדורים ותשאר במחלקה להשגחה, ובעוד כמה שבועות, נצטרך להביא אותה לקבל אינפוזיה לוריד. באותו הבוקר הארור, אחרי שהחזרתי אותה הביתה כשהיא בוכיה וכואבת, נסעתי אל ביתי ונכנסתי אליו סהרורית ועייפה. ילדיי שרצו אליי קיבלו את החיבוק הכי חם שנתתי להם אי פעם, לא סיפרתי להם דבר וחצי דבר על מחלתה של סבתא, רק בלילה, כשבעלי הגיע מהעבודה, גיליתי לו והתפרקתי בידיו. “אפשר לחיות עם סרטן הדם, למה את בוכה כל כך? אל תפחדי.”

“צריך להקדים לעדי את בת המצווה” אמרתי לו ועוד לפני שסיימתי את המשפט, כבר פתח בעלי את הלפ טופ וחיפש אולמות פוטנציאליים ותאריכים פנויים. פתחתי את המגירה שעל יד המיטה והוצאתי את בדיקות הדם שעשיתי כמה שבועות קודם לכן, משהו בבדיקות הדם שעשתה אמי נראה לי מוכר מדי. כן, לא טעיתם. יום אחרי הלכתי אל אותו הרופא, שהביט גם בבדיקות הדם שלי, שלח אותי לעוד כמה בדיקות ולבסוף בישר לי את הבשורה המרה “אני מצטער, גם את חולה בסרטן הדם. אבל אצלך היא עוד לא התפרצה, אין לך מה לדאוג, רק תגיעי לבדיקות תקופתיות והכל יהיה בסדר.”

בום.

שתי מכות ביומיים, דווקא לי? מעולם לא הזקתי לאף אחד, לא פגעתי ולא לקחתי דבר של אחר. הייתה לי שגרה שקטה עם בעל אוהב ושני ילדים מקסימים, אז מה זו חרב הפיפיות הזו שנחה מעל צווארי? מה זה הגורל הזה שאומר לי שבתוך גופי נחה פצצה מתקתקת. ובכלל, איך אוכל לשבת על יד אמי, לחזק אותה בזמן הכימותרפיה בעת שאני, עצמי, מחפשת חיזוקים.

סיפרתי לבעלי, והוא, כהרגלו, חיזק איתי, אחז בידי ולחש שוב “בחולי, בעושר ובעוני.”

כמה שבועות אחר כך, באולם יפה בצפון הארץ חגגנו לעדי, בתי היפה את בת המצווה. היא הקדישה לאמי קטע מיוחד שכתבה ובין הדמעות חייכה אמי ולחשה לי “זה מה שרציתי לשמוע לפני המוות.”

“שום מוות לא יהיה פה אמא” אמרתי לה ולקחתי אותה לרקוד, וכך היא הניפה את ידיה מעלה, ידיה מלאות הסימנים הכחולים מהמחטים העבות והחומרים הכימיים. ואני יכולה להשבע, שבאותו הרגע, כשמשפחתה מקיפה אותה, וזרקור צהוב מאיר על פניה היפות, הבינה אמי כי רוותה, ולא משנה מה יקרה, החיוך לא ימוש מפניה.

לפני תשע שנים בדיוק, נפחה אמי את נשמתה, אחרי מלחמה קשה הסרטן הכניע אותה וסירתה שטה אל ים הרחמים.

כמה ימים אחרי זה, בדיוק כשמינתי את בגדיה, מה לשמור כזיכרון ומה לתרום לצדקה, נתקפתי חולשה, הסרטן של אמי נרדם ושלי הקיץ משנתו. התקשרתי אל בעלי ויחד נסענו אל בית החולים, מסתבר שתאי הדם הסרטניים שלי התרבו ודחקו כל תא דם לבן אל הצד. החולשה הפכה להיות מנת חלקי, והמילה CLL הפכה שוב, להיות מנת חלקנו. “אנחנו צריכים אותך חודש שלם בבידוד” אמר הרופא “בידוד מוחלט, רק אדם אחד יוכל להיות איתך, את תקבלי תרופות אל הוריד והמערכת החיסונית שלך עלולה להפגע, כל חשיפה לחיידקים לא טובים עלולה להיות קריטית, למעלה מכך, אנחנו ממליצים שתכנסי כבר היום, תקבלי מנטרה (תרופה ביולוגית) וכימיותרפיה”

בין ארבעה קירות לבנים, במחלקה ההמוטולוגית של בית החולים הלל יפה, שכבתי אני, אורנה והבטתי אל הקיר. איך אחייה כך חודש? בלי ילדיי? בלי בעלי ובלי ריח הסדינים והבישולים שלי? המחשבה הזו כמעט והכניעה אותי, כמעט וגרמה לי לתלוש את החוטים מידיי ולברוח הביתה, אבל שלוש דקות אחריה, נכנס אל החדר בעלי, אישי, אהובי, עטוף בחלוק סטרילי ובידו שקית. “ירח דבש לא היה לנו” אמר לי “אבל עכשיו יש לך חודש שלם לסבול אותי.” מהשקית הוציא דף לבן והניח אותו בידי. על הדף, באותיות מעוגלות נכתב “לאמא היפה שלי, את בת 65, אני מתרגשת לכתוב לך, את תמיד מוכיחה לי כמה את חזקה וגדולה מהחיים, אני רוצה לאחל לך רק בריאות אמא, לכל דבר אחר אני, אבא ורן כבר נדאג, אוהבת דידי.”

בעלי עמד על יד מיטתי, מחה את דמעותיי ואמר “תסתכלי, יש לי פה מזרון, שמיכה והמון תשחצים, עדי ורן מחכים לנו בבית, יאללה אורנה, שנלחם?”

“כן אהובי, בוא נלחם.”

אמרתי לו ואחזתי בידו, במבטו הייתה אותה החמלה שראיתי בפגישה הראשונה.

אני עדיין נלחמת, יום יום, עדיין עוברת טיפולים כימיותרפיים ועדיין בבדיקות מח עצם ודם. אבל אני יודעת, ובטוחה, שיש לי עוד עתיד גדול, חופות לעמוד תחתיהן, נכדים להחזיק בבוא העת ובעל אחד לאהוב עד הנצח.

בוא סרטן,

בוא תראה כמה קשה לנצח אותי.

 

logo

 

לדבר עם מישהו שהיה שם

למעבר לאתר לחץ/י כאן