הסיפור של ישראל

יש אנשים שמביטים בי ורואים עיניים עצובות, הרבה גם שואלים אותי את זה.
“אני? אני לא עצוב.” כך עונה להם. “אז מה יש לך?” שואלים.
“יש לי עתיד.” אני מחייך להם וחוזר למעשיי.
לא איש סיפורים אני, ממוצע בין ממוצעים ואפור בין אפורים, אבל אם תביטו טוב על גופי, תוכלו להבחין בכמה צלקות, הן מספרות בשבילי את המעט שיש.
הרבה מימיי חולפים פה, בתוך משרד קטן של מגדלים גבוהים מדי, משרד של איש אחד, כשקוראים לי אני מגיע, בעיקר כדי לדאוג לתקרות גבס ואקוסטיקה טובה. התקרות שלי אטומות, איתנות וחזקות, לפעמים אני חושב, אילו רק אני הייתי יכול להיות כמוהן. אולי דבר או שניים מעצבו של העולם הזה, היו נחסכים ממני.
לו רק לא היו מספרים לי, שבתי, אהובתי, יעל, התדרדרה לתהום עמוקה בדרום אמריקה, יחד עם חבריה ונהרגה במקום, צלקת אחת לא הייתה על ידי.
לו רק לא היו מספרים לי, שיישאר לי בן אחד וכמה זיכרונות מהילדה הקטנה שלי, עוד צלקת הייתה נחסכת.
לו רק לא היו מספרים לי, שמדי לילה אראה את פניה היפות אל מול עיני וארגיש איך שורפת הבטן והלב נחצץ, גם הצלקת השלישית לא הייתה באה.
אבל סיפרו לי, ומאז, כל צלקת שנוספה, הייתה שולית, וכמעט בלתי מורגשת.

בוקר יום אחד, החלטתי שאני הולך לרופא, פתאום, בגיל 57, אחרי טראומה לא קלה ועבודה סיזיפית קשה, החלטתי שאני צריך לדאוג לגוף שלי, יש לי ילד אהוב ובטח גם נכדים יבואו בקרוב.
אז ניגשתי אל הרופא.
“מה מעשיך פה?” שאל.
“חמישים שנה לא שמעתם ממני, נכון?”
“נכון.” ענה הרופא.
“אז עכשיו, בדוק אותי, מהראש ועד אחרונת אצבעות הרגליים.”
הרופא אפילו לא הרים פניו אליי, רשם כמה בדיקות על דף חצי קרוע, ושלח אותי.
הקפדתי בכולן, התייצבתי בשעות שנקבעו לי וצמתי כשהיה עליי לצום. שבוע אחרי חזרתי אל הרופא.
“נו?” דיבר אליי בזלזול “אתה עומד למות?”
התעלמתי ממנו והגשתי לו את הבדיקות, הוא העיף עליהן מבט קצר ואמר “אין לך כלום.”
אולי נגע בי מישהו למעלה, אולי זה הכעס על אותו המזלזל והמלבין, או אולי זו הדאגה לבריאותי, חטפתי את דף התוצאות מידו ואמרתי “אתה עוד תתנצל בפניי!” ויצאתי בזעם.
הלכתי לרופא אחר, עוד באותו היום.
הוא הביט בי, הפעם מבט אחר וחודר יותר. “עליך לעבור עוד בדיקות” ביקש.
“קרה משהו?”
“אני לא יודע, לך תיבדק ונחליט.”
אז הלכתי להיבדק במחלקה האונקולוגית, היום אני כבר יודע מהי המחלקה, מה פירושה ומי המטופלים בה, אז, המילה “אונקולוגיה” נשמעה לי כמו איזה חבל ארץ נסתר במדינה לא מוכרת.
התוצאות חזרו, טוב, אתם בטח כבר יודעים, כדוריות הדם הלבנות שלי, שילשו את מספרן ובכל יום רק עלו ועלו.
הרופא לא נקב בשם המחלה, רק אמר “צריך לאזן, תתחיל כימותרפיה.”
“לאזן את מה?” שאלתי.
“את כדוריות ה..” עוד לפני שסיים שאלתי.
“יש לי סרטן?” הביט בי הרופא, הרגשתי כאילו אני מנחם אותו, לא היה שם כאב, לא עצב ולא תהיה. כאמור, את מוקשי החיים כבר עברתי.
אז עברתי טיפולי כימותרפיה, התלוצצתי עם הרופאות, הסתמסתי עם חברי הוותיקים, כשבא הכאב הם הזכירו לי איך הייתי רץ במהירות לפני כולם, איך הייתי הראשון בקורס הקצינים ואיך השתחררתי כסגן.
חייכתי לעצמי ונרדמתי.
כן, העייפות מלווה אותי תמיד, אין כאבים, אין הקאות ואין תופעות לוואי. יש רק עייפות, ומה עושים איתה לעזאזל? מה עושים?

יום אחד, כשיצאתי מעוד טיפול כימותרפי ומתיש, קניתי לעצמי ארטיק. לעיתים נדירות אני עוצר באיזה קיוסק וקונה משהו, אבל קניתי הפעם, ארטיק טוב, שוקולד גדול כזה עם שברי קראנץ’ טעימים. אכלתי את הארטיק וטיילתי ברחוב. דמיינתי את יעל, בתי על ידי ואני שואל אותה “מה חדש יעל? כמה שנים עברו מאז שהלכת לי, ספרי לי עלייך.”
דמיינתי אותה לוקחת ביס מן הארטיק שלי ואומרת “ספר לי עליך אבא, אתה חולה?”
“אין מחלה שיכולה להתגבר על אבא שלך יעלי.”
דמיינתי איך היא מחייכת ולוקחת לי את כל הארטיק מהיד “צודק אבא, אתה גיבור.”
כשסיימתי לדמיין ודמעות החלו לבוא אל עיני, קיבלתי טלפון, ביקשו ממני להגיע, נמצאתי מתאים להשתתף באיזה מחקר לאיזון הCLL
אז הגעתי, קיבלתי כדור ופתאום כאילו הבריאות בכבודה ובעצמה, הגיעה אל סרטן הדם ואמרה לו “סליחה ממך סרטן יקר, אבל אתה עובר לחדר קטן יותר.” ותפסה את מקומו.
מאז אני חי טוב, לוקח פעם ביום את הכדור, נושק לבת זוגתי ויוצא אל העבודה.
חשבון הבנק לא נפוח, העייפות נותרה אותה העייפות והצלקות אותן צלקות. אבל פעם בכמה זמן, זוגתי לוקחת אותי לטיול מול נופה היפה של ארץ ישראל.
אני עוצר על הר גבוה, עוצם חזק את עיני וצועק “יעל, אבא מטייל גם בשבילך, את שומעת יעל?”
ומחכה לתשובה.

logo

 

לדבר עם מישהו שהיה שם

למעבר לאתר לחץ/י כאן