הסיפור של לאה

מספרים מדויקים, תרגילים, נוסחאות, מדע וכלכלה. נו, קדימה. תשאלו אותי משהו, כל דבר, אדע את הפתרון מיד, עוד לפני שהשכל יאשר, המילים כבר יגלו.
תמיד הייתי כזו, ריאלית. זו לא שחצנות, באמת. אני פשוט צופה כמה צעדים מראש, רוב הזמן יודעת מה הולך לבוא ואיך מתחמקים ממה שרע. וזה עבד לי, הו כמה שזה עבד לי.
צהרי קיץ אחד, ישבתי בביתי, כתבתי לעצמי ביומן, על הלימודים, מעט הקשיים שיש בדרך ועל עצמי, כן, בעיקר על עצמי. ופתאום דפיקה בדלת, ידיד טוב נכנס ואחריו, בעלי לעתיד. הסתכלתי בעיניו וידעתי, הוא יענוד לי טבעת, יעשה לי ילדים ויאהב כמו שאף אחד אחר לא אהב אותי עוד.
גם את זה חישבתי נכון, מסתבר.
חודשיים וחצי אחר כך, באולם יפה, קידש אותנו הרב. בעלי הביט בעיניי ולחש “הרי את מקודשת לי.”
והנה ילד בבטני. ואחריו באו גם אחיו. העבודה מסודרת, החיים מחייכים והאהבה פורחת.
לפעמים, אני מביטה על השגרה היפה שהייתה אז, כששני אנשים ידעו שיבלו יחד את שארית חייהם ואז, פתאום, אני מביטה על זוגות ברחוב. חלקם חבוקים, חלקם אוחזים ידיים, וחלק מתווכחים. אני מחייכת לעצמי, אתם, הדור הזה, של היום, המהיר והנהנתן, אתם מבזבזים אהבות.
הריצה שלכם כלפי ההישג הבא מחמיצה את האהבה וההמרחות שלכם, ההסתמכות על דברים טובים יותר שיבואו, מרדימה אותה.
לפני שנה וחצי, גם האהבה שלי נרדמה, ככה פתאום. לא לבעלי, כי אם לחדוות החיים. בדיקה ממוגרפית שגרתית, בת הדודה שלי מנהלת המרפאה.
היא מגלה לי סודות משפחתיים, אני מחייכת ומחמיאה לה על התכשיט החדש שקנתה.
היא שואלת “נכנס אל הבדיקה?”
אני עונה “בטח.”
ונכנסות.
משהו לא ברור ניבט מהמסך, נראה כמו גוש, או אולי בלוטה? בזמן שמנסים לפענח אני עוצמת את עיניי ולוחשת תפילה, לא יודעת למי. העיקר שזה לא יהיה הנורא מכל, והעיקר שמישהו ישמע.
עוד כמה שניות חולפות, עיניי עדיין עצומות.
והנה אני ושני הוריי על מדרכותיה של נהריה, עוד אחת מערי המדינה הצעירה. ואבי מלמד אותי לרכב על אופניים (יד שניה) בלי גלגלי עזר. אני מחייכת, אמי מוחאת כפיים ואני מדוושת ומדוושת. “כל הכבוד לאה!” הם צועקים לי “את נוסעת, יופי לאה! יופי לאה!!”
“לאה? הכל בסדר?” שואלת בת דודתי. אני פוקחת את העיניים באחת ואומרת לה “כן, קרה משהו?”
“אנחנו צריכים לנקר לך את הבלוטה ולשלוח לבדיקה.
דקירה קטנה, והנה ניקרו.
אני מגיעה הביתה ופני חתומות “רק לא סרטן השד” אני ממלמלת לעצמי “רק לא כריתה.”
בעלי מקבל את פניי ושואל מה שלומי, אני לא מסגירה את הלחץ שבקרבי. “הכל בסדר” עונה ונכנסת לישון.
אחרי שבוע הגיעו התוצאות “SLL” אמר לי הרופא “סרטן הדם”
דמעה בלתי רצונית ירדה מעיניי. “אין לך מה לבכות.” הוא חייך אליי.
“סליחה?” שאלתי.
“כן” אמר “אין לך מה לבכות, זו מחלה ללא תרופה, אם אין לך תסמינים, אנחנו לא נעשה איתך כלום.”
“ככה?” שאלתי “הרי חייב להיות משהו, תרופה, טיפול, זריקה לוריד, משהו!”
“לא לאה, הפעם אין פתרון, רק זהירות ובדיקות תקופתיות.”
שוב פעם, מספרים, תרגילים, נוסחאות, מספרים, תרגילים, נוסחאות. איך זה שאין פתרון? הרי דבר מוביל לדבר, איך זה שאין פתרון???
יצאתי מהרופא, נסעתי אל ביתי והתפרקתי. אני, הגיבורה, האמיצה, זו שעשתה קריירה מפוארת ויפה, גידלה ילדים לתפארת והייתה אישה טובה לבעלה. אני, זו שכלום לא יכול לה. נמצאת פתאום באיזור ערפל, והפעם לא מדובר בכסף, לא בחשיבה יצירתית וגם לא בפיתרון בר השגה.
פשוט אין פיתרון.
והלילות הפכו לימים והימים הפכו ללילות. והעצב רב.
סיפרתי לבעלי, הוא ליטף את ידי ולחש “את רוצה ללכת לעוד רופא?”
“כן” עניתי.
הגענו לפרופסור, מאוד מוכר. הפרופסור הביט בי וצחק “מה יש לך? הכל בסדר איתך, המחלה הזו לא תעשה לך כלום, מצטער לאכזב את עצבך, אבל עוד שנים רבות לפנייך”
גם ממנו יצאתי בוכה, גם לו לא היה פיתרון, הייתכן?
כנראה שכן, כנראה שאלוהים או מישהו שם למעלה, נתן הרבה שאלות ולא לכולן פיתרון.

כל שלושה חודשים אני הולכת לבדיקה. “את בסדר גמור” אני שומעת.
יומיים אחר כך הולכת לעוד בדיקה, במקום אחר, רק כדי לשמוע שוב “את בסדר גמור.”
כן, כנראה שאני בסדר גמור.
המחלה הזו, כמו סימן התראה מוזר ולא מובן. כמו אומרת “אני כאן, הזהרי” ולא באמת עושה כלום
אולי היא עקב האכילס שלי, זו שהראתה לי שאף על פי הידע והפדנטיות שלי אני לא יכולה להכל, שיש דברים חזקים ממני.
והיו ימים קשים, היו ימים של עצב רב ודיכוי גדול. לו רק יכלתי להיות זבוב על קיר באיזו מרפאה, בדיוק ברגע שרופא מסביר לאדם, שחייו כבר לא ישובו להיות כשהיו. ולו יכלתי להניח יד על פיו של הרופא כשהיה מחייך ואומר “בלי עצב, זו מחלה שקטה” טובים היו חיי.
כי המחלה הזו, היא לא באמת שקטה
היא פה, וגם אם הגוף שלם
הנפש חצויה.
אבל אני, אני לאה
ועוד אמצע פיתרון.
כן,
תהיו בטוחים,
שאמצא.

logo

 

לדבר עם מישהו שהיה שם

למעבר לאתר לחץ/י כאן