הסיפור של מורן קנטור

בעלי היה האהבה הראשונה שלי,

הוא הראשון שנהנתי לעצום איתו עיניים בזמן נשיקה עדינה,

הראשון שהבין את הבדיחות שלי,

והראשון שידע להעביר יד על לחיי בשעת עצב או כאב וללחוש “הכל בסדר, החיים ממשיכים כרגיל”

אבל לא ידעתי את כל זה, לא היה לי שמץ של מושג שהוא, הבחור הצעיר הזה, ביום מן הימים יבנה לי בית וישיר שירי ערש לילדיי.

עד שבשישי אחד, כך פתאום, טלפנה אליי סבתי ואמרה “מורן, בואו את והחבר שלך קצת אליי ואל סבא, הכנתי יותר מדי אוכל ויש פחות מדי שיניים.” צחקתי, ידעתי בדיוק למה היא התקשרה, סבי, איתן, החליט שדי, הוא רוצה לראות מי זה הבחור האונינימי שכבש את נכדתו.

זו הייתה ארוחה ממוצעת, עוף, תפוחי אדמה, אורז וסלט, ארוחת פועלים משביעה וטובה לא מושקעת במיוחד-אבל משהו בשיחה שהייתה שם, משהו באנרגיה, ביין ששתינו ובמבטו של סבי, הפכו את הארוחה הזו לארוחת גורמה לאניני הטעם.

אחרי הקפה והעוגה, החלו להיעצם עיניה של סבתי, לקחתי אותה אל המיטה ולחשתי “לילה טוב סבתא, תודה על האוכל.”

“תקחו קצת הביתה” לחשה לי ועצמה את עיניה. שבתי אל הסלון, ספה מול ספה, ישבו סבי ובעלי, צחקו, שרו שיר בשפה שלא הכרתי וחדו חידות שאת פיתרונותיהן לא אמצא לעולם. כשקראתי לבעלי ואמרתי כי מאוחר, עמדו הוא וסבי האחד מול השני, הביטו בעיניים ולחצו ידיים.

“היא לא נכדה, היא הלב שלי” אמר לו סבי. “אשמור עליה, סמוך עליי נתן” ענה בעלי. ויצאנו מהבית.

“את קשורה אליו מאוד, נכון?” שאל בעלי בדרך הביתה.

“הוא יותר מאבא, יותר מחבר ויותר מאח, סבא שלי הוא הנפש התאומה שלי.” לחשתי לבעלי, הנחתי ראשי על החלון ונרדמתי.

באותה הנסיעה הזו, איכשהו, אל דמיוני הגיע חלום לא טוב, ובחלום סבי החסון, איש המשטרה הקשוח שאיננו מסגיר רגשות מעולם- שוכב על מיטת חולים, בוכה ומבקש שאשיר לו שיר ערש ברומנית שפת אמו. ובאותו החלום אני פותחת את פי ופוצחת בשיר ישן, רק אז הוא מחייך אליי ואומר “את הנכדה האהובה עליי מכל, אל תשכחי את זה.”

כמה חודשים אחרי אותה הנסיעה, תחת חופה לבנה ויפה קידש אותי בעלי, אהוב ליבי ונתן לי לשתות מכוס היין. בזווית העין ראיתי את סבי והוא מביט בי בעינים עורגות ונוצצות, בין שפתיו לוחש לי “אני גאה בך” ומחכה כמו כולם, לדריכה על הכוס ולהתחלת חיי הבוגרים.

גם כשכרעתי ללדת את בני, יחידי, לא הסכמתי לאחוז בידו של אף אחד מלבד ידו של סבי, זו שידעה מלחמות עולם, קרבות, עמל רב ומעט אהבה. “הוא לא מצליח לצאת ממני” צעקתי בחדר הלידה. “את חייבת לנסות!” אמרה לי המיילדת “התינוק כבר יותר מדי זמן בפנים.”

הרגשתי איך גופי נקרע לשניים, איך מישהו שואב ממני את כוחותי האחרונים ומדכא את היום השמח בחיי. עד שנגעה בכתפי ידו של סבי ולחצה אותה. “סבא אל תכעס, אני לא מצליחה, אולי כדאי קיסרי” אמרתי. והוא הביט בי בפנים רציניים, בזעף ואמר “אנחנו משפחה של לוחמים, שתי לחיצות ואת מאחורה, שמעת אותי? אנחנו לוחמים!” לפני שסיים את משפטו בא ילדי אל העולם ושפתיו ועיניו כמו שכפול מדויק של, בדיוק, סבא.

לפעמים, בלילות מאוחרים, כשבני נרדם בחיקי על כסא הנדנדה הישן ובעלי מכין לנו ארוחת ערב מאוחרת, אני מרשה לעצמי להתפרק, אלו השעות היחידות בהן אף אחד לא שם ליבו אליי. אחרי שאני מניחה את בני בלול, אני חוזרת להתיישב ונזכרת ביום הארור ההוא בו בישר לי סבי שהימים הולכים להשתנות, שמאיש מוביל הוא הופך להיות מובל, ביום בו בישר לי שהטבע חזק מעמנו וגם גופו לא יוכל לגזירות שמיים. ביום הוא השמיע את המילה “לוקמיה” באוזניי.

מיד אחר כך באות לי התמונות שלו, שוכב על מיטת בית חולים כשמחטי אינפוזיות מחוברות לידיו, על ידו אוכל תפל של בית חולים ועל בטנו דף אחד שכתבה הרופאה הנפלאה, בראשיתו הכותרת “אתה רוצה לחיות? תחייה!” ובאמצעו טיפול חדש, נסיוני ולא קל לכל אלו המסרבים להכנע אל דינם, כמובן שסבי, האמיץ, הגיבור, החזק, חתם על הפתק ואת מבטחו שם באותו הטיפול. מאז הפכנו להיות עבדים של המחלה, גייסתי את כל ליבי, שעליו היה חרוט שמו של סבי ועזרתי לו. בבדיקות, בבחילות, בכאבים ובעייפות שאחרי הכימיותרפיה, ליטפתי את מצחו עד שנרדם לי בידיים.

לא קלה המחלה הזו, אינני אוהבת לזקוף דברים לזכות עצמי, אבל אני יודעת שספינתו של סבי ידעה שיש לה עוגן איתן בדמותי, בימים בהם היה מזיע ושבור, הייתי לוחשת לו “לו יכלתי לקחת את המחלה במקומך סבא.” והוא היה מניח ידו על שפתיו ולוחש “לא לדבר ככה מורני”

באותם הלילות הללו הדמעות באות לי אל העיניים גם בלי שארצה, הלב שורף כמו שואל “למה?” ואין קול ואין עונה. אני מביטה על מיטת התינוקות של ילדי ונזכרת איך במסיבת החנוכה בגן, כמה שבועות לפני שראה סבי את מלאך המוות אל מולו, התעקש לבוא, להניף את ילדי מעלה ולצעוק לו על יד כל ילדי הגן “אתה יהודה המכבי שלי!”

“יהודה המכבי, אני יהודה המכבי!” הלך בני וקרא גם חודשים אחרי “סבא אמר שאני יהודה המכבי”

גם כששבתי הביתה, אחרי הלוויה בה נפרדתי ממאור עיניי, סבא נתן הגדול והחזק, גם אז רץ אליי בני ואמר “אני יהודה המכבי! אני לוחם!”

“נכון” החזקתי את בני, נשקתי לו וליטפתי אותו

“אתה כמו סבא, אתה לוחם”

זכרך ברוך סבא נתן.

 

 

logo

 

לדבר עם מישהו שהיה שם

למעבר לאתר לחץ/י כאן