סיפורו של גבי

כבר שנה שאני בזוגיות, הכרנו באיזה אתר הכרויות.

היא אישה נפלאה, אתם יודעים? חייכנית, אוהבת תרבות, בשלנית כזו, אפילו הילדים שלי אוהבים אותה. יש רק דבר אחד קצת לא ברור בה, לפעמים היא שוקעת לעצבות. טוב, אני יכול להבין, החיים האלה עמוסי טרדות והבלים, יש אנשים שלא יכולים להם כל כך.

בימים האלה, כשאני רואה איך חיוכה מעט נופל עד שנעלם, אני מלטף את שערה ואומר לה “אופטימיות, חייכי, החיים יפים”

אז היא מביטה בי כמו לא מבינה ומחייכת.

כן, אופטימיות היא ברירת החיים שלי.

אני גבי, בן 65 מפתח תקווה. אין לי כל כך מה לספר על עצמי מלבד העובדה, או ההנחה, שאם לאלוהים היה חשק לכתוב פרודיה או סיפור טראגי על מישהו, אז אין ספק שהייתי עובר את כל האודישנים.

אתם יודעים, אהבתי בחיי לא פעם, עמדתי אפילו פעמיים תחת חופה וקידשתי אישה. עם אתי ז”ל הבאתי שני ילדים יפים לעולם, עבדתי, היא עבדה, המקרר היה מלא ועל הקירות תמונות מטיולים.

ואז היא חלתה, פתאום. אמרו לנו שזה סרטן גרורתי והנה, הילדים שלי הפכו חצי יתומים.

הלב שרף, בלילות גשומים הבטן כאבה ודמעות התערבבו עם כר. אבל רציתי בית, רציתי שלילדי יהיה בית איתן, כמו שמגיע להם. אז שוב פעם אהבתי, ושוב פעם התגעגעתי ושוב ענדתי טבעת על אצבעה היפה של האישה השנייה. החיים חזרו למסלולם ואט אט נאחו הפצעים, מלבד צלקת קטנה שלא נתנה לי לשכוח את אירע.

כן, אתם כבר מנחשים נכון?

גם אשתי השנייה חנה ז”ל  חלתה, אם בפעם שעברה הסרטן היה תוקפני, הפעם הוא היה שלוח רסן ורע. סרטן המוח הגיע אליה, ה GBM האגרסיבי עם התוחלת הידועה מראש, מה שנתן לי ולה שנה וחודש להיפרד האחד מהשנייה.

ונפרדתי.

כשבוע לפני פטירתה, מצאתי סמוך למיטתה, אמרה כתובה בכתב ידה על נייר טואלט “הכול טוב, ומה שלא- בטיפול” חייכתי לעצמי. הבטחתי שהפעם אתאבל פחות ויום אחרי הדפסתי סטיקרים עם אותה האמרה וחילקתי לכל דורש.

גם את מכוניתי מעטר אותו הסטיקר שהפך למוטו בחיי, ובימים שנסעתי לטיפולים, הבטתי בו, שאפתי אוויר אל ריאותיי ונכנסתי אל בית החולים.

כן, גם אליי זה הגיע, הסרטן.

בוקר אחד במשרד הרגשתי דפיקות לב, סוג של חולשה “זה בטח התקף חרדה”  אמרתי לעצמי. אבל כשהלב המשיך לפעום והפעם במהירות יתרה, ביקשו מהמשרד ואז הסכמתי לנסוע לבית חולים.

שלושה ימים אחרי זה, שמעתי את המשפט הארור “יש לך סרטן”
זה קטע אה?

כאילו כשנולדתי סימן אותי ואמר שיהיה לי חבר נאמן. שלא יעזוב אותי עד שהוא או אני נמות.

אבל אני לא ותרן, נולדתי כזה, עקשן.

חליתי בסרטן הדם, לא מזמן, אני די טרי. דפיקות לב חזקות הובילו אותי אל מסדרונות בית החולים המוכר. על האלונקה, כשעצמתי עיניים, דמיינתי איך שתי נשותי שהלכו זה מכבר, באות בדמות מלאכיות ואוחזות לי ידיים, כל אחת בצד אחר “אל תדאג גבי” הן אמרו לי “אנחנו שומרות עליך”

סרטן הדם הוא חבר שקט, הוא נכנס לתוכי בהדרגה, עד שביסס את מקומו. אחרי כמה ימי בדיקות, התחלתי בטיפול כימי, ארבע פעמים בשבוע, כל פעם ארבע שעות, היו מכניסות אליי האחיות מחט ואינפוזיה עם נוגדנים “תרגיש טוב גבי” היו מברכות והולכות לשלהן.

בהתחלה בהיתי בקירות, חשבתי על ספר איוב, תהיתי לעצמי, אולי אני האיוב של שנות האלפיים וצחקתי. באיזשהו שלב, הצחוקים הפכו למשעממים והטיפולים למעייפים.

אז כתבתי.

פתחתי בלוג וכתבתי לכל מי שרוצה לקרוא, כתבתי על סרטן הדם, על זה שאני הולך לנצח אותו, כתבתי על האנשים במרפאה, על האחיות, על השיחות שאני שומע, כתבתי על התרופה שאני מקבל, על זה שעוד קצת והיא תעזור לי לחיות עוד הרבה.

פעם כתבתי שהלב שורף לי ומתחשק לי לקרוע את המחט ממני וללכת לעבודה, אבל אז ראיתי אישה יפה בת 30 נכנסת אל המחלקה ובעלה אוחז בידה, שניהם חייכו והחליפו בדיחות.

חשבתי לעצמי אם בכלל יש לי, בגילי, את הזכות לחשוב לא אופטימי.

לא, אין לי את הזכות.

אז הבלוג קיבל את השם “ניצחון האופטימיות”

לאט לאט הצטרפו אליי עוד קוראים, חלקם חולים וחלקם לא, הם כתבו לי שאני נותן להם כוח. אתם מבינים? אני, גבי, איש המכירות מפתח תקווה, נותן כוח והשראה לאנשים אחרים.

אתם יודעים? כבר למעלה  משנה שאני לא בטיפולים, אני במעקב, אבל הרופאה אמרה שהסרטן נסוג קצת אחורנית, אם ניצחתי אותו, לא יודע, אני בכלל לא זוכר שרבנו.

לפעמים, בלילה, תחת השמיכה, אני מפחד שהוא ישוב ויתפרץ בבת אחת, כמו יכעס על כך שנטשתי אותו.

אבל אז אני מביט על תמונות נשותיי על הקיר וחושב על מה שאמרתי בהספד על אחת מהן.

“היום נפתח לי חשבון עם אלוהים בפעם השנייה, אבל הגעתי למסקנה שאת ההיגיון האלוהי, אף אדם לא יכול להבין או לשפוט”

אז אני מחייך אל תמונותיהן, מחייך אל אלוהים, מלטף את היד, בדיוק איפה שהמחט הייתה נכנסת

ונרדם אל החלומות הטובים.

 

את גבי תוראל פגשתי באחד מבתי הקפה ברמת גן, אם שרמנטיות הייתה מילה מספקת, הייתי משתמשת בה, גבי בחור יפה, על אף גילו. חיוכו מושלם, גומות החן שלו מעטרות את פניו ועיניו כמו רוצות לספר סיפור.

גבי סיפר לי על אופטימיות ועל ניצחון מחלה שאמורה להיות בלתי מנוצחת.

גילה לי, שמהיום ששמע את המילה “לוקמיה” הבין כי אין דרך אחרת מלבד השתייה והרוויה מחצי הכוס המלאה.

וכך הוא עושה,

עד היום.

הריאיון אגב, נפסק אחרי שעה, הוא שילם את החשבון כמו ג’נטלמן ואמר “יש לי תור לרופא שיניים, אני מתקן את השיניים, כי עכשיו כמו פעם, עכשיו מרסל, אני מחייך והרבה”
והלך.

 

 

logo

 

לדבר עם מישהו שהיה שם

למעבר לאתר לחץ/י כאן