הסיפור של מורן קנטור

בעלי היה האהבה הראשונה שלי,

הוא הראשון שנהנתי לעצום איתו עיניים בזמן נשיקה עדינה,

הראשון שהבין את הבדיחות שלי,

והראשון שידע להעביר יד על לחיי בשעת עצב או כאב וללחוש “הכל בסדר, החיים ממשיכים כרגיל”

אבל לא ידעתי את כל זה, לא היה לי שמץ של מושג שהוא, הבחור הצעיר הזה, ביום מן הימים יבנה לי בית וישיר שירי ערש לילדיי.

עד שבשישי אחד, כך פתאום, טלפנה אליי סבתי ואמרה “מורן, בואו את והחבר שלך קצת אליי ואל סבא, הכנתי יותר מדי אוכל ויש פחות מדי שיניים.” צחקתי, ידעתי בדיוק למה היא התקשרה, סבי, איתן, החליט שדי, הוא רוצה לראות מי זה הבחור האונינימי שכבש את נכדתו.

זו הייתה ארוחה ממוצעת, עוף, תפוחי אדמה, אורז וסלט, ארוחת פועלים משביעה וטובה לא מושקעת במיוחד-אבל משהו בשיחה שהייתה שם, משהו באנרגיה, ביין ששתינו ובמבטו של סבי, הפכו את הארוחה הזו לארוחת גורמה לאניני הטעם.

אחרי הקפה והעוגה, החלו להיעצם עיניה של סבתי, לקחתי אותה אל המיטה ולחשתי “לילה טוב סבתא, תודה על האוכל.”

“תקחו קצת הביתה” לחשה לי ועצמה את עיניה. שבתי אל הסלון, ספה מול ספה, ישבו סבי ובעלי, צחקו, שרו שיר בשפה שלא הכרתי וחדו חידות שאת פיתרונותיהן לא אמצא לעולם. כשקראתי לבעלי ואמרתי כי מאוחר, עמדו הוא וסבי האחד מול השני, הביטו בעיניים ולחצו ידיים.

“היא לא נכדה, היא הלב שלי” אמר לו סבי. “אשמור עליה, סמוך עליי נתן” ענה בעלי. ויצאנו מהבית.

“את קשורה אליו מאוד, נכון?” שאל בעלי בדרך הביתה.

“הוא יותר מאבא, יותר מחבר ויותר מאח, סבא שלי הוא הנפש התאומה שלי.” לחשתי לבעלי, הנחתי ראשי על החלון ונרדמתי.

באותה הנסיעה הזו, איכשהו, אל דמיוני הגיע חלום לא טוב, ובחלום סבי החסון, איש המשטרה הקשוח שאיננו מסגיר רגשות מעולם- שוכב על מיטת חולים, בוכה ומבקש שאשיר לו שיר ערש ברומנית שפת אמו. ובאותו החלום אני פותחת את פי ופוצחת בשיר ישן, רק אז הוא מחייך אליי ואומר “את הנכדה האהובה עליי מכל, אל תשכחי את זה.”

כמה חודשים אחרי אותה הנסיעה, תחת חופה לבנה ויפה קידש אותי בעלי, אהוב ליבי ונתן לי לשתות מכוס היין. בזווית העין ראיתי את סבי והוא מביט בי בעינים עורגות ונוצצות, בין שפתיו לוחש לי “אני גאה בך” ומחכה כמו כולם, לדריכה על הכוס ולהתחלת חיי הבוגרים.

גם כשכרעתי ללדת את בני, יחידי, לא הסכמתי לאחוז בידו של אף אחד מלבד ידו של סבי, זו שידעה מלחמות עולם, קרבות, עמל רב ומעט אהבה. “הוא לא מצליח לצאת ממני” צעקתי בחדר הלידה. “את חייבת לנסות!” אמרה לי המיילדת “התינוק כבר יותר מדי זמן בפנים.”

הרגשתי איך גופי נקרע לשניים, איך מישהו שואב ממני את כוחותי האחרונים ומדכא את היום השמח בחיי. עד שנגעה בכתפי ידו של סבי ולחצה אותה. “סבא אל תכעס, אני לא מצליחה, אולי כדאי קיסרי” אמרתי. והוא הביט בי בפנים רציניים, בזעף ואמר “אנחנו משפחה של לוחמים, שתי לחיצות ואת מאחורה, שמעת אותי? אנחנו לוחמים!” לפני שסיים את משפטו בא ילדי אל העולם ושפתיו ועיניו כמו שכפול מדויק של, בדיוק, סבא.

לפעמים, בלילות מאוחרים, כשבני נרדם בחיקי על כסא הנדנדה הישן ובעלי מכין לנו ארוחת ערב מאוחרת, אני מרשה לעצמי להתפרק, אלו השעות היחידות בהן אף אחד לא שם ליבו אליי. אחרי שאני מניחה את בני בלול, אני חוזרת להתיישב ונזכרת ביום הארור ההוא בו בישר לי סבי שהימים הולכים להשתנות, שמאיש מוביל הוא הופך להיות מובל, ביום בו בישר לי שהטבע חזק מעמנו וגם גופו לא יוכל לגזירות שמיים. ביום הוא השמיע את המילה “לוקמיה” באוזניי.

מיד אחר כך באות לי התמונות שלו, שוכב על מיטת בית חולים כשמחטי אינפוזיות מחוברות לידיו, על ידו אוכל תפל של בית חולים ועל בטנו דף אחד שכתבה הרופאה הנפלאה, בראשיתו הכותרת “אתה רוצה לחיות? תחייה!” ובאמצעו טיפול חדש, נסיוני ולא קל לכל אלו המסרבים להכנע אל דינם, כמובן שסבי, האמיץ, הגיבור, החזק, חתם על הפתק ואת מבטחו שם באותו הטיפול. מאז הפכנו להיות עבדים של המחלה, גייסתי את כל ליבי, שעליו היה חרוט שמו של סבי ועזרתי לו. בבדיקות, בבחילות, בכאבים ובעייפות שאחרי הכימיותרפיה, ליטפתי את מצחו עד שנרדם לי בידיים.

לא קלה המחלה הזו, אינני אוהבת לזקוף דברים לזכות עצמי, אבל אני יודעת שספינתו של סבי ידעה שיש לה עוגן איתן בדמותי, בימים בהם היה מזיע ושבור, הייתי לוחשת לו “לו יכלתי לקחת את המחלה במקומך סבא.” והוא היה מניח ידו על שפתיו ולוחש “לא לדבר ככה מורני”

באותם הלילות הללו הדמעות באות לי אל העיניים גם בלי שארצה, הלב שורף כמו שואל “למה?” ואין קול ואין עונה. אני מביטה על מיטת התינוקות של ילדי ונזכרת איך במסיבת החנוכה בגן, כמה שבועות לפני שראה סבי את מלאך המוות אל מולו, התעקש לבוא, להניף את ילדי מעלה ולצעוק לו על יד כל ילדי הגן “אתה יהודה המכבי שלי!”

“יהודה המכבי, אני יהודה המכבי!” הלך בני וקרא גם חודשים אחרי “סבא אמר שאני יהודה המכבי”

גם כששבתי הביתה, אחרי הלוויה בה נפרדתי ממאור עיניי, סבא נתן הגדול והחזק, גם אז רץ אליי בני ואמר “אני יהודה המכבי! אני לוחם!”

“נכון” החזקתי את בני, נשקתי לו וליטפתי אותו

“אתה כמו סבא, אתה לוחם”

זכרך ברוך סבא נתן.

 

 

הסיפור של נועה מושר

“כבר שבוע שלא הגעת אל בית הספר” אני אומרת לנער או לנערה שיושבים אל מולי ומביטה בהבעות פניהם. חלק ישפילו מבט, חלק יורידו דמעה וחלק יחייכו אליי. כל אחד וסיפורו, כל אחד ונעוריו. כבר ארבעים שנה שאני נכנסת אל אותו החדר, עם אותו החלון ועם הנוף המשתקף ממנו שכמעט ולא השתנה. כבר ארבעים שנה שנערים ונערות נכנסים אל חדרי ומספרים לי למה הם לא יכולים להשתלב במסגרת הלימודית, למה גבם לא יכול לסחוב ילקוט ולמה מורתם לא תראה אותם בתקופה הקרובה. חלק, בעיקר אלו שמשפילים את המבט ובוכים, מספרים כי צריכים לעזור בכלכלת הבית, אומרים כי אם לא ילכו לעבוד לחם לא יהיה. ואם יבחרו לשמוע את צלצול בית הספר, אחר הצהריים ישמעו גם את בטן אחיהם מקרקרת. ויש את החלק השני, אלו המחייכים אליי אומרים “בית ספר זה לא בשבילי, אני בשביל חופש אני.” עם כאלה, קצת קשה יותר להתמודד.

אבל אני מקשיבה להם, גם אם מדברים שטויות, אני גומעת את כל מה שיש להם להגיד לי, לא פעם שולחים יד ומלטפים את פיטי, הכלבה השחורה שלי. מצחיק איך כל המגננות יורדות וכל החומות קורסות כשהיא מלקקת את ידיהם בחיבה והם צוחקים. פתאום, לרגע, הם חוזרים להיות שוב ילדים, וכל תחלואיהם כמו נמחקים מיד.

אלו הרגעים שאני מברכת את עבודתי, עוצמת את עיניי ומתפללת, למרות שהסיכוי די קלוש, שאעבוד בה עוד ארבעים שנה. ואם אפשר, גם קצת יותר.

פיניתי את כוסות הפטל משולחני והבטתי במזכירה שלי. “הייתה לך שיחה ארוכה” אמרה לי.

“כן, הילד הזה נכנס לי אל הלב, לא יכלתי לתת לו ללכת מהר, הוא פרק הרבה” השבתי. וניגשתי אל החלון, מביטה בגבו של הנער שעזב כרגע את חדרי עם הבטחות שהבטיח לי ולעצמו לגבי עתידו הלימודי ובכלל. ליטפתי את עורפי, ספק עייפה ספק עמוסה, והרגשתי גוש שלא היה שם קודם לכן, קראתי למזכירתי, הנחתי את ידיה על אותו הגוש והיא אמרה “אל הרופא, עכשיו, תשאירי לי את המטלות”

שעתיים אחר כך ישבתי בבית החולים, מול רופאה עם חיוך יפה. היא שלחה אותי לביופסיה וכמה בדיקות, כשתמו הבדיקות אמרה לי “מתנחלות אה?”

“מה?” שאלתי, לא הבנתי על מה היא דיברה. “בלוטות הלימפה שלך, בדרך כלל, אצל אדם עם בריאות תקינה, הן מפרקות את עצמן, אצלך העקשניות הקימו התנחלות, רמת החיסון שלך ירדה פלאים, את לא מרגישה שאת חולה יותר? חלשה יותר?” שתקתי, הרופאה הייתה נחמדה, לא רציתי להכנס בדבריה. וגם כשהעלתה אל שפתיה את המילה ההיא, ממנה ניסיתי להתחמק, גם אז שתקתי ולא הסגרתי רגש. “CLL” אמרה לי הרופאה. “יש לך את סרטן הדם.”

בדרך הביתה, כשעמדתי בפקק קטן, נזכרתי באימי, מנוחתה עדן. ביקיות הקשה שהייתה מנת חלקם שלה ושל אבי. נזכרתי ביום שהושיבה את כולנו, כל האחים והנכדים, סביב אותו השולחן, אני חושבת שהייתה זו ארוחת שישי, ביקשה מאיתנו להניח את המזלגות ובישרה בקור רוח ראוי להערצה. “שבת שלום, גילו לי סרטן בשד, אני הולכת לבצע כריתה בבית החולים” עוד לפני שאמרנו משהו כבר הוסיפה “אני מבקשת, מי שרוצה לבכות, להתייפח או לחמול עליי בגוזמה, שיתרחק ממני, החיים קצרים מדי, ואין זמן לרגשות מיותרים.”

צחקתי לעצמי באוטו, הגברתי את המוסיקה וכששרתי עם ריקי גל את “יש לי חולשה לרקדנים” חשבתי לעצמי שעם גנים כאלה, גם אם יודיעו לי שיש לי עוד שלושה ימים לחיות, אין סיכוי שאבכה.

החלטתי להלחם.

לפעמים, כשאני עוברת באחד הרחובות של קריית ביאליק, עיר ילדותי, מולדת קטנה ואהובה שלי, אני פוגשת נשים יפות עם עגלות, או גברים גבוהים עם בגדי עבודה, מחויטים או לא. בדרך כלל לא יעצרו לדבר איתי, רק ינידו בראשם וישלחו לי חיוך. אני יודעת כבר מי הם, ואני זוכרת אותם טוב טוב, כל אחד שנכנס אליי לחדר, כל נער פוחז, נערה סוררת, או כאלו שמישהו למעלה לא נתן להם זמן לנעורים ושלח אותם ישר אל הבגרות, נכנסים לראשי ואט אט לליבי, כשאני רואה אותם מסודרים, עצמאיים, בעלי משפחה ועבודה, אני טופחת לעצמי על השכם וממשיכה הלאה. זו התרופה החזקה ביותר, ישר ללב ומשם לכל וריד פנוי.

בישרתי למשפחתי, גם אני, באמצע ארוחת שישי, כשאחד מנכדיי יושב עליי ומנסה לשלוף לי את המשקפיים.

“CLL זה שם של פוקימון?” שאלה בתי הבכורה וגררה אחריה שובל צחוק. צחקתי גם אני, וכמה אבנים נפלו מהלב, כשראיתי שילדיי לא מתפרקים, שהם לוקחים את זה ברוח ההומור, וכשחיבקו אותי ואמרו שהם שם לכל מה שאצטרך, באה לי גאווה גדולה אל הלב.

פעם בחודש, מגיע יאיר, אחי, לאסוף אותי אל בית החולים ויחד אנחנו יושבים במחלקה האונקולוגית ומחכים שאסיים לקבל עירוי של איזו תרופה שמחזקת לי את המערכת החיסונית. בשעות האלה אני צוחקת על יאיר כשאני רואה איך הוא הופך להיות אחות סיעודית של כל המחלקה, מחלק ממתקים לאלו המגיעים לבד, מחזק את הצעירים שנראה לפעמים כי איבדו תקווה ולבסוף מתיישב על ידי, אחותו, ויחד אנחנו מעלים זכרונות מהילדות.

“אני גאה בך אחותי” הוא אומר לי בכל פעם “המחלה מעולם לא תתעורר אצלך, היא תמיד תשאר רדומה, את תראי.”

“אתה מבטיח יאיר?” אני שואלת לקראת סוף הטיפול.

“אני נשבע” מחייך אליי אחי ועיניו נוצצות, ובפניו אני רואה את כל הנערים שהחזרתי אל המוטב, את כל הנערות שנטעתי בהן תקווה, את משפחתי הגדולה, את נכדיי האהובים, ובעיקר, את אמי, זו שלימדה אותי את משמעות החוזק.

ורק אז,

אני מרשה לעצמי להוריד דמעה

ומשום מה,

גם היא,

דמעה של אושר.

 

 

הסיפור של רחל

אישה יודעת מתי היא נחשקת, היא יודעת לקחת את הכלים הטובים שנתנה לה אלת התשוקה

ולהשתמש בהם מתי שרק תרצה.

אולי הדבר ישמע לכם קצת מתנשא, אבל גם אני כזו, אפילו די מוחצנת.

כבר בשנות נעורי, כשגיליתי את רזי הפלירטוט, התחלתי להשתמש בהם. כשהייתי מסיימת את יום הלימודים בתיכון, עשיתי בייביסיטרים, ניקיתי חדרי מדרגות ואפילו ערכתי קניות לאנשים מבוגרים חסרי כוח וחשק. עם השקלים שהייתה מרוויחה, הלכתי אל המרכז המסחרי שאז היה בחיתוליו, אל הפרמומריה של איגי הבולגריה, ורכשתי תמרוקים, לקים אדומים, טבעות קטנות וחזיות שיודעות להחזיק את כל השפע שצמח תחת חולצתי.

כשפגשתי בחורים, בדרך כלל מעט גדולים יותר ממני, כבר ידעתי בעל פה את המחזה שיציגו בפניי, ידעתי את שטף דיבורם, את המחווה שיגישו לי, פרח, שוקולד או מחמאה, וידעתי מתי ינסו לשלוח ידיים. טוב, לא היה שום מצב שלא ינסו, הבחורה שעמדה מולם, טשטשה כל גבול אפשרי בין נערה לאישה, הייתי פאם פאטאל, עסיסית, יפה, דשנה, ועם שפתיים בשרניות הלוחשות “בוא אליי.”

אתם מכירים את החיים, אולי אפילו טוב ממני, לא צריכה לספר לכם שסופה של כל חגיגה להסתיים. כשהכרתי את בעלי, שהיה קולח, חכם ובעל רצון עז למשפחה ואישה יפה על ידו, נכבשתי. לא יודעת אם טוב היה הדבר או לא, אם אפתח סוגריים אגלה לכם שיכלתי לפרגן לעצמי עוד כמה שנות משחק והנאה. אבל כשכרע ברך ובידו טבעת נוצצת, חייכתי אליו ולחשתי “כן.”

כמה ימים לפני החופה, לקח אותי אבי, נתן, לארוחת בוקר באותו המרכז המסחרי עליו סיפרתי לכם קודם לכן, אבי הגיע ישר מעבודתו כחוקר נוער במשטרה המקומית. הוא הגיע לבוש מדים, חסון, גדול ומריח טוב. “שבי ילדה של אבא” אמר לי. “משהו בפנים שלך זוהר, את מתרגשת?”

“כן אבא” עניתי לו ובזוית העין ראיתי את הפרפומריה, תהיתי אם הביאו לקים או סמקים חדשים. “תסתכלי עליי רלי, מספיק עם השטויות!” דרש אבי. הבטתי בעיניו הבוחנות כשהתחיל לדבר “את יודעת, היום הביאו אליי נער למעצר, השוטר שהביא אותו דחף אותו אל שולחן החקירות ואמר לי “קח את הפושטק הזה, הוא, אין לו תקווה.” ואת יודעת מה עשיתי רחל?”

שתקתי, מעטות הפעמים בהן שיתף אותי אבי בתרחישי עבודתו. “תעני לי רליקה, את יודעת מה עשיתי?”

“מה עשית אבא?” שאלתי ולקחתי לגימה מכוס המיץ על השולחן.

“ביקשתי מאותו השוטר לצאת, הושבתי את הנער על אחד הכסאות, הוא הריח זיעה של רחוב והזנחה של בית. שטפתי את פניו, הנחתי שוקולד שאמא שלך שמה לי בתיק על השולחן ואמרתי לו “תאכל, תחזיר קצת צבע לפנים שלך, הנער פתח את השוקולד ואכל, רליקה שלי, מעולם לא ראיתי אכילה מהירה כזאת, הוא היה כל כך רעב. אחר כך דיברתי איתו קצת, הוא סיפר לי עליו, מאיפה הוא בא וכמה שנים הוא כבר גונב כדי להאכיל את אחותו הקטנה. לבסוף, שטפתי לו את הפנים עם קצת מים והנחתי על השולחן עיתון עם מודעות דרושים. שאלתי אותו “אתה, יש לך תקווה?” ענה לי “לא כל כך אדוני, אל תכעס, לא כל כך” והתפרק בבכי.”

דמעות החלו לזלוג לי, המלצרית שהגישה את הלחם, הריבה והחמאה, נתנה בי מבט מהיר והסתלקה. “שלוש שעות ישבתי איתו, טלפנו על חשבון התחנה לכל עבודה שהייתה כתובה שם, בעיתון, מחר הוא כבר מתחיל לעבוד אצל נגר, אני לקחתי אותו כפרוייקט בת שלי! הוא יש לו תקווה, ואני אוהב אנשים עם תקווה, את מבינה?”

“כן אבא, אני מבינה.” אמרתי “אבל למה רצית להפגש איתי?”

“עכשיו את הולכת לעמוד תחת החופה רחל של אבא, יפה שלי, חכמה שלי, אהובה שלי. עכשיו את הולכת להתחתן, לנקות חלונות, לבשל מאכלים עם בשר ולגדל כמה ילדים קטנים, עכשיו את הולכת להכיר את השגרה מקרוב, אפילו לישון איתה בלילה. אבל רליקה תקשיבי לאבא שלך, שהאיפור לא ירד לך מהפנים, שהלק לא ירד לך מהציפורניים ושהבגדים היפים לא ישבו לך בארון, שמעת אותי? את תאבדי תקווה, בעלך יאבד תשוקה והלב שלך יאבד חדווה. את מבינה אותי?” שאל אבי, הניח על השולחן כמה שטרות ואמר “לכי לך לחנות שאת אוהבת, אני פה בינתיים, מחכה לחביתה שלי.”

אהבתי את אבי, יותר משאהבתי כל אדם בחיי. הוא הכיר את נבכי נפשי ואת רזי אהבתי. הלק באמת לא ירד מציפורניי, רוב משכורתי בוזבזה על בגדים ופעם בחודש פינקתי את עצמי בקוסמטיקאית מדופלמת למורת רוחו של בעלי.

לפעמים, אלוהים מואס בסרט מסוים ומחליט להשמיד אותו כליל, לקחת את סליליו לגזור אותם ולשרוף. כך עשה גם עם הסרט שלי. כששכבתי בבית החולים בבדיקה שגרתית בגלל כאבים בחזה, מישש אחד מהרופאים את המקום ואמר “אני מרגיש משהו, נלך לביופסיה”

לפעמים, אלוהים מעדיף את הסרטים הקשים יותר, המכאיבים, שלא לומר סרטי סנאף והרג.

“יש לך גוש בשד רחל” אמר אותו הרופא “אני חושש שנצטרך לכרות.”

לפעמים, אלוהים בוחר דווקא את השחקנים שהכי לא מוכנים לתפקיד ומעמיד אותם כגיבורים הראשיים.

התעוררתי בבית החולים, חבושה, כואבת ומעורפלת. “אמא את בסדר?” שאל בני אביב. “אמא תדברי אלינו” לחשה מורן בתי. הרמתי את היד עם חיבורי האינפוזיה ומיששתי את חזי, בצד אחד שד שלם, יפה, גדול, זכר נשיותי המתפקעת ובצד השני כלום, תחבושות על תחבושות וסימני דם המעידים על שקרה.

פרצתי בבכי.

“צאו מהחדר ילדים” שמעתי את קולו של אבי. הוא נכנס אל החדר, עמד על יד מיטתי ואמר “את יודעת רליקה, אולי אבא טעה קצת” הוא בלע רוק ונשך את שפתיו “את הרבה יותר יפה בלי איפור.”

“אני כבר לא אישה אבא” לחשתי ופרצתי בבכי.

“מספיק רליקה” צעק אבי “את האישה הכי יפה שיצר הטבע, הכל יחזור לקדמותו, נמצא דרך, אני מבטיח.”

“מתה לי התקווה אבא” בכיתי והנחתי את לחיי על ידיו המחוספסות. “אם תדברי כך, אצא ולא אראה אותך שוב, לנו התקווה אף פעם לא מתה! שמעת? אף פעם לא!”

נרדמתי בין ידיו.

שנה אחר כך, כשאני חסרת שד, אך מאופרת, לבושה ויפה מתמיד, בדיוק באותו בית החולים, קומה אחת למעלה, אושפז אבי וגם בו, נגע הסרטן הרע מכל רעים. כדוריות הדם הלבנות שלו היו שליש מהמספר הנורמלי, ופניו חיוורות ועייפות. ועם כל זאת, לא אמר “כואב, עייף או עצוב” אולי המילים הללו כלל לא היו לו בלקסיקון. כשהציעו לנו טיפול נסיוני אמר אבי “עוד אינפוזיה? עוד חומרים לגוף? לא צריך.” וכשאיימתי, בכיתי וצעקתי, נעתר לי והסכים לעשות את הטיפול הזה. כאב לי לראות כך את אבי, שוכב על מיטת חולים ונתון לחסדיהם של אחיות נחמדות ככל שיהיו. הטיפול הנסיוני עבד, מסתבר, הצבע חזר לפניו של אבי, הרופאה עדכנה אותנו שמספר הטסיות שלו עולות, תאי הדם הלבנים מתמעטים ומצבו הולך ומשתפר. בימים היה קורא עיתונים במחלקה, מעביר ביקורת על ראש הממשלה, על שר הביטחון ולבסוף סוגר את העיתון ואומר “העיקר הבריאות” כמה אירוני אה?

האחיות והרופאות זרחו לאור השיפור במצבו של אבי, גם האיש ששכב על ידו קיבל את אותו הטיפול ואף שוחרר מהמחלקה בחיוך והשאיר לאבי מן חמסה קטנה שקיבל למזל. ההבדל בינו לבין אבי היו השנים, אבי כבר לא היה צעיר וגופו, למרות שרצה מאוד, לא יכל לעמוד בעומס התרופתי.

באחד מהלילות ביקש ממני ומאחיי לעזוב את מיטתו וללכת לחיינו “הבאתם לי מטפל, מספיק, אל תעשו לי קשה יותר, קחי רלי” הוציא 100 שקלים מהמגירה שעל יד מיטתו ואמר “קני משהו לנכד, התגעגעתי אליו.” נשקתי אל מצחו של אבי ואמרתי “שן טוב אבא, מחר אביא לך משהו טעים” והלכתי אל ביתי.

באותו הלילה, הגוף שכל כך אהבתי, גוף הנחמה והחמלה עייף ונכנע. מלאכים יפים יפים, לבנים לבנים, פרשו את כנפיהם, הניחו את אבי עליהם ועלו איתו אל בית הנחמה של מעלה.

לפעמים אלוהים לא כל כך ברור, לפעמים הסרטים אותם הוא מביים לא עוברים אף פסטיבל ולא זוכים באף אוסקר.

אבל סרטה של התקווה, הוא אף פעם לא נגמר.  התקווה כמו התקווה, היא קוטפת כל פרס אפשרי ומנחמת כל פצע פתוח.

תשאלו את הנער ההוא, הפושטק, שנזרק אל חדר החקירות כשהוא מסריח ומזיע

וביום לוויתו של אבי הגיע כשר ממשלה בוגר, עם שומר ראש

וזר ענק עליו נכתב

“תודה שהאמנת בי נתן, תודה.”

הסיפור של אורנה רינקר

לא התחתנתי מוקדם, לא יודעת, אולי לא ראיתי צורך או דחיפות בלעמוד תחת החופה כמו שאר חברותיי, לחייך לצלמים ולהחזיק תספורת גבוהה ומהודקת במשך יותר מדי שעות. העדפתי להתמקד בקריירה, לעבוד בבנק, עם מספרים, אנשים רציניים ובעיקר, ביטחון.

בוקר אחד, כשהוא נכנס ואמר לי “אורנה, מעכשיו אנחנו עובדים יחד” ידעתי שאבוד לי, ישמע נדוש, אבל לבחור הזה היה משהו אחר בעיניים, לא פלירטוט, לא טיזיריות ובטח שלא התגרות. היה לו מבט של חמלה ומשפחתיות. לא אשקר, את עיניי השפלתי מיד כמו ממשיכה לעבוד על הדו”חות שהייתי צריכה להגיש בדחיפות, אבל עשיתי זאת בעיקר כדי לראות אם יש איזו טבעת שנחה על אצבעו, אם מישהי ראתה הרבה לפניי את אותו המבט בעיניו והצליחה לקחת לי אותו. כשלא הייתה טבעת, ידעתי, ואלוהים יודע איך, שזה האיש שאיתו אבלה את חיי.

חמש שנים חיינו יחד כזוג אוהב, חמש שנים של טיולים בארץ, בסמטאותיה של יפו, אל מרגלותיו של הר תבור וסתם ישיבות על חוף הים של מכמורת עם בקבוק קאווה זול וספר בדיחות שקיבלנו ממישהו. גם באנגליה היינו, תחת הגלגל הענק שליד הביג בן הגדול, סיפר לי כמה שהוא אוהב אותי. וכששאלתי “תהיה איתי תמיד?” אמר לי “באושר, בחולי ובעוני” כמו אחרון הנוצרים, צחקתי צחוק גדול ונשקתי לו.

גם בחופה נשקתי לו, כן כן, בסוף גם אני עמדתי תחת החופה, ומשום מה, סיכות התסרוקת לא כאבו לי, העקבים לא לחצו לי והבזקי מצלמות הצלמים לא סינוורו אותי, הייתי כל כולי בו, בבעלי, אהובי.

הייתי כבר בפאתי גיל ה40 כשבא אל רחמי ילדתי הראשונה וכמה שנים אחר כך ילדי האהוב, הדבר הפתיע אפילו את האחיות, שני ילדים, בגיל לא כל כך צעיר, בלי אף בעיה. “שאת רוצה משהו את משיגה, עכשיו תלחצי” אמרה לי המיילדת באחת הלידות ולחצתי, לחצתי כל כך חזק, אך לא עלה בידי הדבר ונכנסתי אל ניתוח קיסרי, לאורך הניתוח עמד בעלי על ידי, מלטף את פניי, אוהב, דואג ומעודד.  . לאחר כל לידה, היה מגיש לי מתנה קטנה שקנה לי, מלטף את מצחי המזיע, מנשק אותו ואומר “עצמי עיניים, תנוחי קצת” כשפקחתי את עיניי, כמה שעות אחרי, הוא עדיין היה שם, יושב על יד מיטתי כשתינוק או תינוקת בחיקו, ומחכה שאחייך אליו.

הילדים גדלו בבית מלא בטבע, טיולים וצחוק, כשאל מולם אהבת הורים בוגרת ופורחת. בית שמח וטוב, למרות שגם ילדותי הייתה נהדרת, לא פעם התקנאתי בילדיי, על ילדותם המושלמת, הייתי כלביאה, שום דרדר לא יכל לגעת בהם.

אתם יודעים, הנשיא איזנאוההר אמר פעם “מנסיוני בשדה הקרב למדתי, שלתוכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף.”

זכרו את המשפט הזה.

יום אחד, טלפנה אליי אמי ואמרה לי “אורנל’ה, אני יותר מדי עייפה בזמן האחרון, לא רציתי להבהיל אותך, אבל עשיתי כמה בדיקות והרופא ביקש שאבוא אליו, תצטרפי אליי? רק אם זו לא טרחה!”

אמי לא הייתה צריכה לבקש פעמיים, אישה חזקה הייתה ואם כבר התקשרה כשקולה רועד ופיה בקשה, גם בית דין לא יכל לגרום לי לסרב לה. כך הלכנו אני והיא בין מסדרונות בית החולים, אמי הניחה ידה על אפה ואמרה “ריח של כלור, אני לא אוהבת” חייכתי אליה ואמרתי “בואי, בטח בחדר הרופא יש ריח טוב יותר.” נכנסנו אל חדר הרופא, היא רכנה אליי ולחשה לי “יש לי ילדה שקרנית, זה בדיוק אותו הריח!” צחקנו, הרופא הביט בנו וניסה להבין את פשר דברינו, בעצם, היום אני חושבת שאולי המבט ההוא, הסקרן, של הרופא, היה מבט עצוב, כנראה שידע שאת שמחתנו הקטנה ככל שתהיה הוא הולך להשבית.

“גברתי” פנה אל אמי “בדיקות הדם שלך לא טובות, לצערי, אבחנו אצלך לוקמיה”

“בת מצווה, לנכדה שלי, ליפה שלי, עוד מעט, בת מצווה…” לחשה אמי אל הרופא והשפילה את ראשה.

“את צריכה להתחיל כימיותרפיה, שלוש פעמים בשבוע.” המשיך הרופא לדבר וניגש אל ארונו, להוציא עלון הסברים עבה. אחזתי בידה של אמי תחת השולחן “אל תפחדי אמא, יש טיפול להכל, אנחנו במדינת ישראל”

“בת מצווה לעדי, דידי שלי, עוד מעט בת המצווה שלה.” רעדה אמי וכמעט נשברה. “את לא הולכת למות אמא, את תהיי ותחגגי עם בתי את בת המצווה, את תהיי אורחת הכבוד”

“דידי שלי” לחשה אמי “הנכדה האהובה שלי.”

הרופא נתן לנו עלונים, הסביר על הטיפול הכימיותרפי, אמר שבתור התחלה תקבל כדורים ותשאר במחלקה להשגחה, ובעוד כמה שבועות, נצטרך להביא אותה לקבל אינפוזיה לוריד. באותו הבוקר הארור, אחרי שהחזרתי אותה הביתה כשהיא בוכיה וכואבת, נסעתי אל ביתי ונכנסתי אליו סהרורית ועייפה. ילדיי שרצו אליי קיבלו את החיבוק הכי חם שנתתי להם אי פעם, לא סיפרתי להם דבר וחצי דבר על מחלתה של סבתא, רק בלילה, כשבעלי הגיע מהעבודה, גיליתי לו והתפרקתי בידיו. “אפשר לחיות עם סרטן הדם, למה את בוכה כל כך? אל תפחדי.”

“צריך להקדים לעדי את בת המצווה” אמרתי לו ועוד לפני שסיימתי את המשפט, כבר פתח בעלי את הלפ טופ וחיפש אולמות פוטנציאליים ותאריכים פנויים. פתחתי את המגירה שעל יד המיטה והוצאתי את בדיקות הדם שעשיתי כמה שבועות קודם לכן, משהו בבדיקות הדם שעשתה אמי נראה לי מוכר מדי. כן, לא טעיתם. יום אחרי הלכתי אל אותו הרופא, שהביט גם בבדיקות הדם שלי, שלח אותי לעוד כמה בדיקות ולבסוף בישר לי את הבשורה המרה “אני מצטער, גם את חולה בסרטן הדם. אבל אצלך היא עוד לא התפרצה, אין לך מה לדאוג, רק תגיעי לבדיקות תקופתיות והכל יהיה בסדר.”

בום.

שתי מכות ביומיים, דווקא לי? מעולם לא הזקתי לאף אחד, לא פגעתי ולא לקחתי דבר של אחר. הייתה לי שגרה שקטה עם בעל אוהב ושני ילדים מקסימים, אז מה זו חרב הפיפיות הזו שנחה מעל צווארי? מה זה הגורל הזה שאומר לי שבתוך גופי נחה פצצה מתקתקת. ובכלל, איך אוכל לשבת על יד אמי, לחזק אותה בזמן הכימותרפיה בעת שאני, עצמי, מחפשת חיזוקים.

סיפרתי לבעלי, והוא, כהרגלו, חיזק איתי, אחז בידי ולחש שוב “בחולי, בעושר ובעוני.”

כמה שבועות אחר כך, באולם יפה בצפון הארץ חגגנו לעדי, בתי היפה את בת המצווה. היא הקדישה לאמי קטע מיוחד שכתבה ובין הדמעות חייכה אמי ולחשה לי “זה מה שרציתי לשמוע לפני המוות.”

“שום מוות לא יהיה פה אמא” אמרתי לה ולקחתי אותה לרקוד, וכך היא הניפה את ידיה מעלה, ידיה מלאות הסימנים הכחולים מהמחטים העבות והחומרים הכימיים. ואני יכולה להשבע, שבאותו הרגע, כשמשפחתה מקיפה אותה, וזרקור צהוב מאיר על פניה היפות, הבינה אמי כי רוותה, ולא משנה מה יקרה, החיוך לא ימוש מפניה.

לפני תשע שנים בדיוק, נפחה אמי את נשמתה, אחרי מלחמה קשה הסרטן הכניע אותה וסירתה שטה אל ים הרחמים.

כמה ימים אחרי זה, בדיוק כשמינתי את בגדיה, מה לשמור כזיכרון ומה לתרום לצדקה, נתקפתי חולשה, הסרטן של אמי נרדם ושלי הקיץ משנתו. התקשרתי אל בעלי ויחד נסענו אל בית החולים, מסתבר שתאי הדם הסרטניים שלי התרבו ודחקו כל תא דם לבן אל הצד. החולשה הפכה להיות מנת חלקי, והמילה CLL הפכה שוב, להיות מנת חלקנו. “אנחנו צריכים אותך חודש שלם בבידוד” אמר הרופא “בידוד מוחלט, רק אדם אחד יוכל להיות איתך, את תקבלי תרופות אל הוריד והמערכת החיסונית שלך עלולה להפגע, כל חשיפה לחיידקים לא טובים עלולה להיות קריטית, למעלה מכך, אנחנו ממליצים שתכנסי כבר היום, תקבלי מנטרה (תרופה ביולוגית) וכימיותרפיה”

בין ארבעה קירות לבנים, במחלקה ההמוטולוגית של בית החולים הלל יפה, שכבתי אני, אורנה והבטתי אל הקיר. איך אחייה כך חודש? בלי ילדיי? בלי בעלי ובלי ריח הסדינים והבישולים שלי? המחשבה הזו כמעט והכניעה אותי, כמעט וגרמה לי לתלוש את החוטים מידיי ולברוח הביתה, אבל שלוש דקות אחריה, נכנס אל החדר בעלי, אישי, אהובי, עטוף בחלוק סטרילי ובידו שקית. “ירח דבש לא היה לנו” אמר לי “אבל עכשיו יש לך חודש שלם לסבול אותי.” מהשקית הוציא דף לבן והניח אותו בידי. על הדף, באותיות מעוגלות נכתב “לאמא היפה שלי, את בת 65, אני מתרגשת לכתוב לך, את תמיד מוכיחה לי כמה את חזקה וגדולה מהחיים, אני רוצה לאחל לך רק בריאות אמא, לכל דבר אחר אני, אבא ורן כבר נדאג, אוהבת דידי.”

בעלי עמד על יד מיטתי, מחה את דמעותיי ואמר “תסתכלי, יש לי פה מזרון, שמיכה והמון תשחצים, עדי ורן מחכים לנו בבית, יאללה אורנה, שנלחם?”

“כן אהובי, בוא נלחם.”

אמרתי לו ואחזתי בידו, במבטו הייתה אותה החמלה שראיתי בפגישה הראשונה.

אני עדיין נלחמת, יום יום, עדיין עוברת טיפולים כימיותרפיים ועדיין בבדיקות מח עצם ודם. אבל אני יודעת, ובטוחה, שיש לי עוד עתיד גדול, חופות לעמוד תחתיהן, נכדים להחזיק בבוא העת ובעל אחד לאהוב עד הנצח.

בוא סרטן,

בוא תראה כמה קשה לנצח אותי.

 

1 6 7 8 9 10 12