הסיפור של אלכס: טור אישי

 

 

מיומנו של מטופל

מיומנו של מטופל במחלקה להמטולוגיה

פרק ראשון: בדרך לטיפול

מאת: מיכאל אדם

שש וחצי. עברו שלושה שבועות מאז הטיפול האחרון. הגיע הזמן לעוד אחד בסדרה. אוף, לא הכי נעים, אבל או-טו-טו אפגוש את הצוות הרפואי של המחלקה “שלי”, עם חיוכם המעודד. הלילה עבר עליי ככל הלילות למן תחילת הטיפול. קשה לי להירדם, יקיצות תכופות ומדי פעם פיפי ולשתות – אבל לא בוכה! לא יודע איך, אבל כהרגלה, חברתי על ארבע כבר ניחשה שהתעוררתי, והיא דורשת ברוב יללות חסרות פשרות כי אקום ואגיש לה את ארוחת הבוקר המסורתית האהובה עליה: כף טונה במים. אך, לפני הכול, עליי ליטול את כדור ה-“לנטון”, חצי שעה לפני ארוחת הבוקר, על פי הוראת הרופא, מה שבטוח-בטוח.

מעבר לחלוני, תזמורת של ציפורים מצייצת ושמש ביישנית מנסה לטפס השמימה באיטיות, אם כי בהצלחה מאירת עיניים. אה, גם להסיר את השעון מכף היד צריך, כדי לא להפריע לאחות להחדיר את מחט העירויים. כעת אפשר לקום ולהכין ארוחת בוקר לחברה שלי על שתיים שהפכה, בנוסף לתפקידה כרעייה, גם למזכירה ולאחות תומכת. הנה, גם היא התעוררה:

  • בוקר טוב בעלי. אל תשכח לא לקחת את התרופה ללחץ דם היום, זוכר!

שבע ועשרה, אנחנו בדרך. אוויר צח בחוץ, והחיים בעיר התחילו להתעורר. כדאי להגיע ראשון למעבדה ללקיחת דם לפני שיהיה שם תור. הפקקים עדיין מועטים בשעה מוקדמת זו. איזה כיף, פרוטקציה למיוחסים בלבד: שער בית החולים נפתח אוטומטית בפניי, כמו מאחל: “ברוך הבא כבודו למקדש בעלי הווריד הכחול!” גם החנייה חינם, כמו למנהלי המחלקות ולרופאים.

  • בוקר טוב, מה שלומך? מאיזו אצבע אתה רוצה היום?

ממש לא אכפת לי. אני מושיט את ידי השמאלית, מזיז את האצבעות ומשיב לאחות בטון היתולי:

  • לא משנה, תבחרי את!

דקירונת קלה וחיוך מלוּוה במילות עידוד חודרים לעורי. איזה ידיים עדינות יש לאחיות הנחמדות האלה!

זהו. השעה שבע וחצי. עכשיו צריך להגיע למחלקה ולהצטייד בהרבה סבלנות. מה אני אומר: בהמון סבלנות! ראשית, משום שעד שמונה אין מה לעשות במחלקה המיותמת, מלבד לפתור תשבצים או לנסות לקרוא או לכתוב, למרות התמעטות כושר הריכוז. הנה, מגיעה המזכירה הממונה על הרישום, על קביעת התאריכים ועל עדכון התיקים. עוד חיוך מבטיח מבזיק מפניה ומאיר את הפרוזדור. מעט אחר כך גם החולים מתחילים להגיע אחד לאחד, זאת על כיסא גלגלים, זה מלווה בקרוב משפחה ואחדים בגפם. מחשבה מפלחת את מוחי. מה, אין להם בן זוג, בן או בת שילוו אותם? מסכנים שכמותם: גם חולים וגם בודדים. אני כבר הספקתי להכיר אחדים ואחדות מהם, הרי אנחנו מהמחזור של ימי חמישי.

שמונה וחצי. אין עוד כיסא פנוי: כול המועמדים לעירוי או לזריקה ישובים וממתינים בדריכות מופגנת במסדרון להגעת שני המכלים הכחולים ובהם הנוזל המגי שיזרים בוורידינו קורטוב של תקווה.

כל השבטים, כל האתניות, כל המגדרים והמגזרים מיוצגים כאן: יהודים, דתיים וחילוניים, בדואים, קשישים  וצעירים, קבוצה הטרוגנית של חולי סרטן המצפים בשקט ובקור רוח, בייאוש או בחשש-מה, לארגז הכחול, לשיקוי הפלא. שוויון ואחווה תמצא כאן בפרוזדור החיוור של המחלקה להמטולוגיה, כמו התגשם פה חזונם של הנביאים, של מנסחי מגילת זכויות האדם ומגילת העצמאות: “לכל אדם באשר הוא הזכות לחיים”. אכן, עבור כולנו, במיקרו-קוסמוס של המחלקה להמטולוגיה הצטמצם העולם והוא התגמד לממדיו הטבעיים: הישרדות. במקום הזה, אני הוא האחר והאחר הוא אני. אני המנקה האתיופית בעלת סבר הפנים החייכני השוטפת חזור ושטוף את חדרי האשפוז הריקים מאדם. אני הבדואי הזקן בעל העיניים הדהויות והבוהות. אני האישה הדתייה הישובה בכיסא הגלגלים וידיה הכחושות והכחולות מרוב זריקות רועדות על ברכיה. אלוהים אחד יש כאן, והוא משותף לכל החולים, הרופאים והאחיות הם נציגיו.

הדגים באקווריום באמצע הפרוזדור רוקדים להנאתם במים המבעבעים, ואני מתבונן בהם ארוכות. מעניין מי מאכיל אותם בסופי השבוע ובחגים. אשאל את אחת האחיות לכשתגיע. האיש הצולע, הסוחב את הארגז הכחול המקווה מתמהמה. אשב ליד רעייתי ואנסה לפתור עוד תשבץ.

השעה תשע וחצי. סוף-כל סוף המקרר הכחול על גלגלים מגיע ומעט אחריו גם אורי הרופא. כולנו נושמים לרווחה. איזו הקלה! עכשיו, ההמתנה לא הייתה לשווא.

 

חדרו של הרופא בנאלי, קר ומנוכר. הוא זהה לכל חדרי הרופאים: שולחן ועליו מחשב עם מדפסת, על הקיר תלוי לוח מודעות גדוש במילים לועזיות וכמובן, ד”ר אורי עונד על צווארו את הסמל הבלתי נמנע של המעמד: הסטטוסקופ. אלא שבמחלקה זו הרופא דווקא מתעניין בזהותי. הוא קם, מושיט את ידו פונה אליי בשמי, כשחיוך ידידותי מתלווה לשאלה. גם אשתי זוכה לאותה אדיבות:

  • מה שלומך מיכאל, איך אתה מרגיש?
  • אני מרגיש לא רע דוקטור, באשר לשלומי, אני אשמע ממך…!

עוד חיוך חברי, והתשובה המעודדת מגיעה:

  • בדיקות הדם שלך בסדר, מיכאל, לבד מקצת אנמיה, אבל בגדול הכול כשורה.

בתום דקות ארוכות של שאלות ותשובות באווירה נינוחה, ידידותית קמעה,  ד”ר אורי קם מכיסאו, מושיט את ידו מעל השולחן ומעניק לנו את חיוכו, שהוא חלק תומך בטיפול, לפחות כמו הסטרואידים. “בהצלחה מיכאל”.

שבנו לפרוזדור. חלק מהכיסאות התרוקנו לטובת חדרי האשפוז. התחילו הטיפולים.

השעה עשר וחצי. האחות צצה מתוך אחד החדרים, מבודחת ועליזה, וזורקת שם: “מיכאל”! אני ממהר אליה ורעייתי בעקבותיי. חדר מס’ 3, סוף הפרוזדור. אני מתיישב בכורסה הנוחה מדגם “אמריקן קומפורט”, כמעט כמו שלי בסלון ביתי. האלטר אגו שלי יושבת לידי, ספרון התשבץ שלה מוכן לפעולה.

בדואית צעירה מרהט היא שכנתי לטיפול מימין. היא מחליפה אתי חיוך מבויש: “אהלן, כיף חאלק אינתה?”

כוסית הפלסטיק המסורתית ובה שלושה כדורים מושטת אליי, והמחט לא מאחרת לחדור ללא כאב וללא דימום. ידי זהב יש לאחות האימהית! שעתיים של טפטוף עד אשר תתרוקן שקית המבטרה. “הכול בסדר מיכאל?”  “בסדר גמור”. בדיקת לחץ דם. כל עשר דקות מאיצים את קצב הטפטוף. רעייתי אחראית על הספירה. זה מזכיר לה את תקופת התיכון אי-שם בשנות השישים, כאשר הייתה אחראית לצלצולים לציון סיום השיעורים ותחילתם במקום השעון האוטומטי שעדיין לא הותקן – ולעתים קרובות פספסה. במקרה שלי היא מדייקת להפליא!

בכורסה משמאלי, חולה בסרטן הלבלב חש ברע אחרי הטיפול, והרופא מזעיק כוח עזר להעברתו למחלקת טיפול נמרץ. אשתו נאנחת, ואני יכול להבחין בדמעות הזולגות מעיניה….

השעה שתיים אחר הצהריים. השקיות שמעליי סוף-סוף התרוקנו כליל. האחות מנתקת אותי מהן, ובעדינות האופיינית לה ומסירה את המחט מוורידי. עברתי עוד סדרה של ביו-כימיו-תרפיה. האחות מעניקה לי חיוך מסכם. באימפולס אינסטינקטיבי אני מחבק אותה ומנשק אותה לאות תודה והוקרה. “להתראות בטיפול הבא מיכאל”.

התור הבא בעוד שלושה שבועות. בינתיים, טפו-טפו-טפו, הכול סביר ואני מרגיש, אולי בזכות הסטרואידים, כמו שמשון הגיבור! בהגיענו למגרש החנייה, רעייתי שואלת את השאלה הרגילה:

  • אתה חושב שתוכל לנהוג?
  • למה, מה קרה, אני חולה…?!

אני מתניע את האוטו. הכול בראש, חוץ מהעייפות והחולשה שברגליים. המחסום המאויש שוב נפתח בפנינו. תחושה מוזרה. מעבר לו, כאילו המדינה מתחלקת לשלושה מגזרים: הצבא, בתי החולים והג’ונגל שבחוץ. כל אימת שאתה נמצא באחד מהם, נדמה לך שכל העולם רק צבא, רק בית חולים או רק ג’ונגל. הנה, חזרנו לג’ונגל…

הסיפור של יפעת חוגי (צ’וצ’ה)

שמי יפעת חוגי, חלקכם מכירים אותי בתור ״צ׳וצ׳ה״ שזהו שם הבמה שלי מתוך המופעים שלי  ״צ׳וצ׳ה וריץ׳״. לעולם הילדים הגעתי לאחר לימודי משחק בבית הספר של ״סופי מוסקוביץ׳ ז״ל״.
כיום אני מסתובבת בכל רחבי הארץ עם המופע שלי , מגיעה לגני ילדים, מתנסים, קאנטרים, בריתות וועדי עובדים ובנוסף חוגגת ימי הולדת לילדים בגילאים שונים ואת כל זה עושה באהבה אדירה למקצוע עם חיוך ואנרגיות שמדבקות לא רק את הילדים אלא גם את המבוגרים.

העסק שלי קיים משנת 2009 ועבורי כל יום שאני זוכה להגיע ללבם של הילדים ולשמח אותם הוא מתנה ולא ברור מאליו בכלל.

במרץ 2013 גיליתי שאני חולה במחלת הסרטן בשם לימפומה הודג׳קין  ועקב הטיפולים הקשים שעברתי נאלצתי ל״הקפיא ״ את סבב ההופעות שלי ואת עבודתי עם הילדים.
אושפזתי בבית החולים תל השומר ועברתי טיפולים כימותרפים קשים במשך שנה כשבסיומן נאלצתי לעבור השתלת מח עצם עצמית.
בעוד אני נלחמתי על חיי בנחישות ובכוחות שקיבלתי מהבורא , אימי היקרה גילתה שגם היא חולה במחלה ונאלצה להילחם על חייה בעצמה .
אימי ואני נלחמנו את אותה המלחמה, כל אחת בצד שלה, בכוח, עוצמה , חיוך ואופטימיות, אך כל אחת נלחמה לבד, הופרדו כוחותינו וכל אחת מאיתנו התרכזה בלקבל את חייה חזרה במתנה.
אני סיימתי את הטיפולים במרץ 2014 ומאז תודה לאל אני נקייה.
אני ניצחתי! אימי האהובה לא. המחלה הכריעה אותה והיא הלכה לעולמה. נלקחה ממני בתקופה הקשה ביותר של חיי.
עברתי שנה קשה מנשוא , מלאה בעליות וירידות. מלבד המחלה ואובדן אימי , איבדתי את הדבר שהיה כ״כ חשוב עבורי ועבור בן זוגי . לאחר נסיונות של שנים וטיפולי פוריות שלא צלחו , כשסוף סוף ״היינו בהריון״ , לצערינו הרב ההריון לא יכל להימשך עקב הסרטן ואיבדנו אותו.
אני יודעת, נשמע נורא וטרגי- אבל לא! אני ממשיכה להאמין ואני יודעת בכל ליבי שכל מה שקורה הוא לטובה.
אני זכיתי! זכיתי בידיעה שהחיים כ״כ יקרים ולא ברורים מאילהם. זכיתי בבעלי מחדש, במשפחתי, בחברים שלי. זכיתי להכיר אנשים חדשים שנכנסו לחיי ונלחמו ועדיין באותה המלחמה. זכיתי לגלות את עצמי ואת תעצומות הנפש שבי.
תמיד נהגתי להתנדב בבתי חולים ולהופיע בפני ילדים חולים אבל היום יותר מכל יש לכך ערך עליון עבורי.
לאחרונה סגרתי מעגל כשהופעתי במחלקת הילדים בתל השומר. הפעם הגעתי בתור צ׳וצ׳ה ולא בתור יפעת חוגי המטופלת.
לתל השומר הגעתי לאחר שפנה אלי משה כהן יו״ר עמותת נעמי וביקש שאבוא לשמח ילדים בחג החנוכה.
כמובן שמייד הסכמתי וכאן אני רוצה לפנות לליבכם. כל מי שיכול ולו לעשות את המעט עבור הילדים היקרים והאהובים האלה שיעשה זאת!
תנו מעצמכם ותקבלו כ״כ הרבה יותר. הסיפוק והאהבה שתקבלו הוא עצום.
החיוך וההתרגשות שהילדים האלו חווים ממלאים כל נקבובית בגופי. זה כ״כ הרבה יותר עבורי מכל סכום שבעולם!
לתת ולקבל הרבה יותר!
מאחלת לכולם חג חנוכה שמח, בריאות ואושר ושבע״ה תמיד נהיה בצד הנותן.
באהבה רבה
צ׳וצ׳ה

ליצירת קשר עם יפעת עבור הזמנת ארועים ניתן להיכנס לדף הפייסבוק :
צ’וצ’ה וריץ’ הפעלות לימי הולדת
ולאתר הבית:
Www.myshow.co.il
לקליפים מתוך המופע וימי ההולדת ניתן להיכנס ליוטיוב.
https://youtu.be/MRIvfGbiwno

סיפורי חולים- מרסל מוסרי

חודש ספטמבר מציינים בעולם ובישראל את חודש המודעות למחלות סרטן הדם, הנאמדים בכ-7% מכל סוגי הסרטן. סרטן דם הוא שם כולל לכ-140 מחלות המשפיעות על מערכת הדם, מח העצם והמערכת הלימפטית. סרטני הדם הנפוצים והמוכרים ביותר הם – לוקמיה, לימפומה ומיאלומה נפוצה. מדי שנה מאובחנים קרוב למיליון אנשים ברחבי העולם כחולים בסרטן הדם.
חנוך, פיני, גבי וחולים נוספים, “אבירי המסדר האדום”, הלוחמים באומץ בסרטן הדם בו חלו, בחרו להוציא את סרטן הדם שלהם לאור, מחלה החבויה בדרך כלל מהעין ומהתודעה הציבורית.
בחסות וביוזמת עמותת חליל האור (ראשי תיבות של חולי לימפומה ולוקמיה), שעשתה את צעדיה הראשונים לפני 15 שנים, ולפני שנה הגשימה חלום והפכה לבית לכל החולים בסרטן דם בישראל. בפרויקט שכולו אומץ לב ורגש, מביאה הסופרת מרסל מוסרי, המשתפת פעולה לראשונה בפרויקט שכזה, את חייהם של החולים, במילותיה המלטפות לקדמת הבמה.

למעבר לסיפורים לחצ/י כאן

סיפורו של אלון לוין

זה התחיל כבר לפני כמעט שנה.

קמתי יום אחד וראיתי שצד אחד של הפנים גדול יותר מהצד השני.
החלטתי ללכת להיבדק.
שלחו אותי לאולטרהסאונד עצמות לחיים וצוואר והרופא קבע שיש לי בלוטות לימפה מוגדלות בצד שמאל של הפנים, אבל זה ככל הנראה בגלל מחלת נשיקה שהייתה לי.
אמרתי לו שאף פעם לא הייתה לי מחלת נשיקה, אז הוא ביטל את דבריי ואמר שבטח לא שמתי לב, ובטוח הייתה לי (אני מכיר אישית כמה אנשים שזה השבית אותם במשך כמה חודשים).

לא הסתפקתי בתשובה שלו, והלכתי לרופא אחר – כירורג ומומחה פה ולסת. הוא נתן לי את אותה תשובה לאחר שהסתכל באולטרהסאונד ואמר שאין צורך בבדיקות הלאה. רק אולי בעוד כמה שנים.

היה נשמע לי מוזר אבל החלטתי להמשיך בחיי ולנסות להתרגל לעובדה המוזרה שצד אחד גדול יותר מהשני.

לאחר חודש בערך התחילו לי צרבות משונות ולא סדירות. פניתי לרופא הגסטרו שלי, שנתן לי כדורים. מאחר והצרבות לא התנהגו באופן סדיר, החלטתי שלא לקחת אותם ולחזור אליו.
הוא עשה לי בדיקת גסטרוסקופיה (מצלמה שיורדת אל הקיבה) וקבע שמדובר בדלקת בוושט. הוא נתן לי כדורים. שעזרו למשך חודש בערך ושוב זה חזר.

הפעם פניתי לרופא אף אוזן גרון, סיפרתי לו את כל הסיפור, הוא בדק אותי ואמר שוב, שמדובר בדלקת בוושט. נתן לי כדורים ושלח אותי לדרכי.

כשקראתי את העלון למשתמש של הכדורים, היה כתוב שהם מטפלים בצרבות וללא שום קשר לדלקת בוושט. חזרתי אל הרופא והוא ניסה לשכנע אותי שאכן הם מטפלים בזה.
לאחר כמה ימים, התחלתי להרגיש מעין גוש בגרון.
כאילו לא בלעתי טוב משהו שאכלתי. ניסיתי להוציא אותו בכל דרך אפשרית אבל לא הצלחתי ולאחר יומיים דרשתי לגשת לרופא שוב.
הוא כמובן איבחן את זה כפצע קטן ואין צורך לייחס לו חשיבות. דרשתי ממנו שישלח אותי לבדיקת CT ובגלל ״שאני נודניק״ (לדבריו כמובן) הוא שלח אותי.

בינתיים, לאחר כמה ימים הגוש החל לגדול בקצב מאוד מהיר עד למצב בו לא יכולתי לדבר, ורפלקס ההקאה היה פועל כל כמה שניות.
עשיתי את הCT ופניתי אל הרופא שישלח אותי למיון. הוא סירב מאחר ועדיין לא הגיעו תוצאות הCT.
ביקשתי שיסתכל בדיסק של הבדיקה אך הוא סירב וסירב לראות אותי.

ניגשתי לרופא המשפחה, ביקשתי שישלח אותי למיון, אך הוא סירב עד שאיימתי בתביעה.
בבית החולים הראשון שניגשתי אליו, ראו שמדובר בגידול שפיר שלוחץ לי על מיתרי הקול, וכדאי לנתח אותו ו״על הדרך״ לקחת ביופסיה.
זה היה נשמע לי קצת מוזר שלוקחים ביופסיה אחרי התהליך ולכן ביקשתי מרופא המשפחה (החדש) לשלוח אותי לבי״ח אחר.

בבית החולים השני, כמובן שלקחו קודם כל ביופסיה (לֹהליך כואב וקשה פיזית ונפשית שאמנע מלתאר אותו לבעלי הקיבה הרגישה) וכבר בשבוע שלאחר מכן,
כשהגידול הספיק לשלש את עצמו מבחינת הגודל, הדביק את הלשון בשני צדדיה (בבסיסה) ועלה למעלה והדביק גם את השקד השמאלי
הגיעה האבחנה – לימפומה Diffuse Large B Cell. סרטן במערכת החיסונית. וכן, זה היה בדיוק ביום הולדתי ה30, ובדיוק כשקנינו דירה וסגרנו משכנתא במטרה לפתוח דף חדש בחיים.

ואיך קיבלתי את הסרטן הזה ביום בהיר? ככל הנראה מתרופה אחרת שרופא הגסטרו נתן לי לקחת בכמה השנים האחרונות.

כששאלתי אם יבצעו לי ניתוח, ענו לי בשלילה, מאחר ואם שני הפרופסורים שבדקו אותי בביה״ח הראשון היו עושים את הניתוח להסרת בסיס הלשון –
הלימפומה הייתה עוברת מStage 1 לStage 4 והופכת לסופנית. כן, היה סיכוי קלוש לחיות 5 שנים לאחר מכן בתקווה שהייתי עובר את זה, אבל אני מניח שיהיה קשה לקרוא לזה חיים.

מאז, בבום אחד גדול, נאלצתי לשנות את אורך חיי. נאלצתי לעזוב את העבודה, את הפאנץ׳ ליינרס (תוכנית הרסלינג היחידה בישראל שיצרתי יחד עם דרור שרון ומתן סנדר וחוזרת למסך הטלוויזיה שלכם בקרוב 🙂 ), את לימודי פיתוח הפורמטים לטלוויזיה שהייתי בעיצומם, והתחלתי בטיפולים כימותרפים קשים. נאסר עליי לצאת מהבית, להיחשף לשמש, לאכול בחוץ,
לבקר אצל חברים ושלל איסורים שונים. נאלצתי להיפרד מהשיער הארוך שליווה אותי בעשור האחרון וכמובן להתמודד עם תופעות הלוואי הקשות (ולעיתים קשות מאוד) של הכימותרפיה.
בנוסף כמובן, נאלצתי להילחם על בסיס יומי על אישורים, הפניות ותרופות מקופת החולים שלי. לקחו חודשיים תמימים עד שאישרו לי החזרים כספיים ואישור אוטומטי של טפסי 17.
עדיין לא הזכרתי את חברת הביטוח של העבודה שגם היא עושה בעיות.

עד כאן, נשמע נורא נכון? גם אני חשבתי, ובתחילה הרגשתי שהשמיים נפלו עליי. אני זוכר את היום שבו התפרקתי לחתיכות וכל תסריט זוועה עבר בראשי.

אבל אז הרמתי את הראש והבנתי שככה לא מנצחים את זה.
כדי לנצח את זה צריך להילחם בזה בכל הכח הפיזי (האפשרי) אבל לא פחות חשוב – המנטלי.

בתקופה הזו, למדתי לשחק באקס בוקס, כמו שלא שיחקתי מגיל 17, למדתי והתקדמתי בנגינה, חזרתי לכתוב כתיבה יוצרת, ראיתי סרטים, ראיתי סדרות,
השלמתי רסלינג ואפילו נהנתי ממנו! קיבלתי קינוחים משף קונדיטורית בכל שבוע, ישנתי שנ״צ על בסיס יומי (!),
אבל מעל הכל, זכיתי, באמת שזכיתי לבלות 24 שעות עם דניאל, בתי בת השנה ושלושה חודשים. לראות, ללמד ולגלות איתה את העולם בפעם הראשונה בכל צעד,
חיוך ומילה חדשים נתן לי כלכך הרבה כח. בימים שהרגשתי כלכך רע ולא רציתי לקום מהמיטה, כשהרגליים רעדו וכמעט נפלתי,
ברגע שהיא קראה לי ״אבא״ וצחקה את הצחוק המתוק שלה התמלאתי אנרגיות שאין לתאר. היא ללא ספק הייתה התרופה הכי חזקה לדבר הזה.

כאן זה לא נגמר כמובן. אומרים שחברות נמדדת בשעת צרה, ואלוהים כמה שאתם הצלחתם ועברתם את המבחן הזה.
אני גאה לומר שהמשפחה התאחדה והפכה להיות לחזקה מתמיד.
הזוגיות שלי עם אשתי המדהימה רק התעצמה. החברים הקרובים הפכו להיות משפחה. כמוהם גם החברים מהעבודה.

וכמובן ישנם חברי הפייסבוק 🙂

הרבה אומרים ש״חברים״ בפייסבוק, זו פיקציה, סתם אוסף של אנשים רנדומלים שפגשנו פעם אחת (במקרה הטוב), ללא נגיעה בחיינו ולהיפך.

אתם כולכם כלכך חיזקתם אותי עם המילים החמות, ההתעניינות וההרגשה שבאמת איכפת לכם, ועל זה אני כלכך מודה לכם.

אתמול בבוקר עברתי את הטיפול החמישי מתוך השישה הכימותרפים שאני אמור לעבור.
והאמת, לא ישנתי טוב לפני כן בגלל תוצאות גרועות של בדיקות הדם שעברתי בשבוע שעבר שאיימו להאריך את מהלך הטיפול.
אבל התבשרתי בבשורות טובות. תוצאות בדיקות הPET CT שעשיתי בשבוע שעבר הגיעו.

ניצחתי את המחלה. זהו! עשיתי את זה!

לקח לי כמה שעות לעכל את זה. במשך ארבעה חודשים, זה כל מה שאני חושב עליו, כל מה שאני רוצה ופתאום זה הגיע.

הטיפולים ימשיכו כרגיל בעקבות סוג וחומרת הסרטןת ההגבלות עדיין נשארות עד לסיום הטיפולים אבל החלק הקשה כבר מאחוריי.

המסר שלי לכולכם, לאחר הסיפור הזה, הוא שתמיד תפקפקו, אף פעם אל תסתפקו בתשובה מרופא אחד אם אתם מרגישים אחרת.
תהיו מודעים לעצמכם ולגוף שלכם. אתם באמת לא יכולים להיות זהירים מדי.

ואם כבר נפל עליכם כזה אסון, תזכרו שאפשר לנצח את זה. אם רק תצליחו לראות את הצד החיובי של החיים ולהצליח להינות מהם למרות הכל – אין שום דבר שיצליח לעצור בעדכם.

אז תודה רבה על הכל משפחה חברים יקרים, אוהב כל אחד ואחת מכם!

וכמובן תודה מיוחדת לבנות של חיי, אנה ודניאל שבזכותכן עברנו את זה ביחד! אוהב אתכן מעבר לכל דמיון! 🙂

ניצחתי!!!!! 🙂

logo

 

לדבר עם מישהו שהיה שם

למעבר לאתר לחץ/י כאן