שוחחנו עם פרופ' ישי עופרן, מנהל המחלקה להמטולוגיה והשתלות מח עצם במרכז הרפואי שערי צדק, על מקצוע ההמטולוגיה, מי היו הדמויות שהשפיעו ועיצבו אותו כרופא, האהבה לחינוך ועל הטיפולים לחולי סרטן דם.
"אני אוהב לפתור חידות וללוות אנשים לאורך זמן, והמטולוגיה נותנת לי בדיוק את הדברים האלה: אבחון, קבלת החלטות וליווי. הצלחה רפואית היא כשאתה מסתכל בראי בערב ואומר לעצמך שעשית את כל מה שהיה אפשר"
כתב: אבי יופה
פרופ' ישי עופרן, נשוי, אב לארבעה וסב לאחת, הבכור לשבעה אחים ואחיות, מעיד על עצמו בחיוך שהוא "גרסת הניסוי" ואחיו שנולדו אחריו רק הלכו והשתפרו. ולראייה אחד מהם, לדוגמה, הוא פרופ' ינאי עופרן, המייסד והמנכ"ל של ביולוג'יק דיזיין – החברה המפתחת נוגדנים חכמים שנועדו לטפל במגוון מחלות. אח אחר הוא אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה, פסיכולוג וראש המכינה הקדם צבאית "רוח השדה".
אבל אם תשאלו את פרופ' ישי עופרן לייחוס המשפחתי אין כל משמעות עבור החולים שמגיעים אליו לבית החולים. הם צריכים להיות בטוחים מעבר לכל ספק שהבעיה הרפואית שאיתה הם נאלצים להתמודד, מטרידה באותה מידה גם את הרופא שאליו הגיעו. "לפעמים דווקא אנשים עם השם הפחות מוכר, שבאמת הלכו וקראו בלילה, מצליחים למצוא את הפתרונות ששמות גדולים לא מצליחים", מסביר פרופ' עופרן.
קבוצה מיוחדת
פרופ' ישי עופרן, 56, הוא מנהל המחלקה להמטולוגיה והשתלות מח עצם במרכז הרפואי שערי צדק ולשעבר יו"ר חוג הלוקמיה הישראלי. הוא יליד ירושלים שמתגורר היום במצפה הושעיה שבגליל התחתון. את הבחירה בתחום ההמטולוגיה הוא מייחס לשלושה מנטורים שליוו אותו במהלך חייו.
"הראשון הוא פרופ' יעקב מצנר, המטולוג שהיה חלק מצוות הרופאים הבכירים במחלקה הפנימית בה התמחיתי בהדסה הר הצופים", נזכר פרופ' עופרן, " הוא לימד אותי הרבה דברים ברפואה וגם לאהוב המטולוגיה, והלכתי בעקבותיו. הוא היה איש מאד מיוחד. המנטור השני והמרכזי הוא פרופ' יעקב רואו, שניהל במשך שנים את המחלקה להמטולוגיה בבית החולים רמב"ם, שם התמחיתי אחרי שעברנו לגליל. הוא הכניס אותי לעולם הכתיבה והמחקר הקליני, לימד אותי המון דברים בהמטולוגיה ואיך להיות מנטור לאחרים. אחרי שפרופ' רואו סיים את הניהול ברמב"ם הוא עבר לנהל את המחלקה להמטולוגיה בשערי צדק, ואני החלפתי אותו בסופו של דבר כאן בבית החולים וזה כבוד גדול עבורי".
"המנטור השלישי", המשיך פרופ' עופרן, "הוא פרופ' ג'רום ריץ', שהיה המנטור שלי בפלואושיפ בבוסטון. מדובר באחד המורים המובילים בבית הספר לרפואה בהרווארד, שהקפיד כל השנים שהמעבדה שלו תהיה עם מספר מצומצם של תלמידים. ההוראה וההשקעה בכל אחד מאיתנו היתה מדהימה ואנחנו, הבוגרים, מרגישים כמו קבוצה מיוחדת של אנשים בכל פעם שאנחנו נפגשים. רבים מבוגרי המעבדה הגיעו לעמדות מפתח במקומות שונים".
מה אתה הכי אוהב במקצוע?
"שלושה דברים מרכיבים את העשייה הרפואית, ורופא צריך לבחור מקצוע לפי התאמתו ואהבתו אליהם: המרכיב הראשון הוא ביצוע פרוצדורות (ניתוחים/ צינטורים וכו'), שאורתופדיה היא דוגמה למקצוע בו הם העיקר – לדוגמא, מגיע אדם עם שבר קשה מאוד בעצם, והניתוח הוא החלק הארי בתהליך הריפוי. מרכיב נוסף הוא פתרון החידה – חולה מגיע ואתה כרופא ומפענח ממה הוא סובל. באבחון מדויק יש אתגר בלשי. המרכיב השלישי הוא הליווי הצמוד של מטופל לאורך הזמן, בעליות ובירידות שלו במהלך המחלה. אני לא איש שנהנה מלבצע פרוצדורות ולכן לא בחרתי במקצוע כירורגי. אני כן אוהב לפתור חידות וללוות אנשים לאורך זמן, והמטולוגיה נותנת לי בדיוק את הדברים האלה: אבחון, קבלת החלטות וליווי".
יש רגע של הצלחה שאתה זוכר במיוחד?
"אחד הדברים החשובים בתור רופא הוא לא לנסות ללבוש את הכובע של מחיה המתים ומתיר האסורים, אלא להישאר בגבולות מה שאדם מסוגל לעשות. הצלחות יכולות להיות גם בקרב חולים שאי אפשר לרפא את מחלתם, והיא נמדדת אם נתת את המקסימום שאדם יכול לתת בסיטואציה הזו, אם היית שם תמיד, אם עשית את כל המאמצים כדי למנוע סיבוכים וסבל, אם עזרת שהכל יתבצע ביעילות ובצורה הנכונה, אם דאגת שהתקווה תישמר ושהתרופות הנכונות יינתנו. הצלחה רפואית היא כשאתה מסתכל בראי בערב ואומר לעצמך שעשית את כל מה שהיה אפשר".
סובל. באבחון מדויק יש אתגר בלשי. המרכיב השלישי הוא הליווי הצמוד של מטופל לאורך הזמן, בעליות ובירידות שלו במהלך המחלה. אני לא איש שנהנה מלבצע פרוצדורות ולכן לא בחרתי במקצוע כירורגי. אני כן אוהב לפתור חידות וללוות אנשים לאורך זמן, והמטולוגיה נותנת לי בדיוק את הדברים האלה: אבחון, קבלת החלטות וליווי".
טיפול ברמה הגבוהה בעולם
פרופ' ישי עופרן מציין ממש בימים אלה 20 שנות עבודה כהמטולוג, במהלכן הענף שינה את פניו מקצה לקצה "היום, לדוגמא, הטיפולים מתוחכמים הרבה יותר והתוצאות טובות יותר" מדגיש עופרן "אני ממש מרגיש כמו מישהו שזכה לראות איך בעזרת מדע מתוחכם ונחישות אנושית ניסים יכולים להתרחש. הטיפול בכלל בעשור האחרון השתנה בשלושה אופנים: התרופות הרבה יותר יעילות בזכות תגליות מדעיות מרתקות. המחקר הקליני לימד אותנו כיצד להשתמש במולקולות שחוסמות אנזימים ספציפיים ובאמצעים אימונולוגיים כאלה ואחרים שמצליחים לחולל קסמים ולהרוג תאי סרטן שבעבר נחשבו עמידים. למדנו גם איך לצמצם סיבוכים, ואיך לטפל בהם בצורה טובה יותר, איך להיות קשובים למה שעלול להוביל לתקלה. בצורה הזו חולים ניתן היום לתת טיפולים אינטנסיבים גם למבוגרים יותר ואנשים עם מחלות רקע לדוגמא ההתקדמות האדירה שחלה בתחום של השתלות מח עצם. דבר אחרון הוא המהפכה של התאמת טיפול אישית, באמצעות פרופילים מולקולריים כאלה ואחרים אנחנו לומדים לזהות נכון יותר מי החולה שצריך באמת את הטיפול האינטנסיבי, ומי יכול לקבל טיפול פחות אינטנסיבי".
איך אתה מעריך את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?
"הרמה היא מעולה. בתור אחד שישב ביחידת ההשתלות של בית הספר לרפואה בהרווארד אין לנו במה להתבייש. הטיפול בישראל הוא ברמה הגבוהה בעולם".
איך אתה רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?
"לעמותות יש תפקיד מרכזי בעיקר בשני מישורים: להיות שם כחלק מהמערך עבור החולים, ולספק להם מידע ותמיכה באמצעים שונים, שלפעמים חסרים להם כדי להתמודד עם הקשיים. והדבר השני הוא בלובינג. לעתים לובינג של קבוצת חולים יכול להשפיע מאוד על האינטרסים שמייצגים אותם חולים ולקדם אותם על פני אחרים".
אז איך אתה מתמודד עם חולים שמגיעים אליך עם ידע רב ולפעמים מציגים חוות דעת שניה על מה שאתה מציע להם?
"העברתי הרצאה בכנס של משפט עברי ורבנים, בנושא איך רבנים צריכים ללמוד מרופאים מה לעשות עם זה שאנשים יודעים יותר מבעבר ואם סמכות הרופא או הרב לא נובעת מפער הידע מול החולה או האדם שפנה אל הרב. רופא לא אמור לדעת תשובה פשוטה של שורה תחתונה, אלא הרבה מעבר לכך. הוא אמור לדעת את השיקולים שהביאו למה נכתבה המלצה כזו בהנחיות ומה מקובל לתת תרופה א' ולא ב'. כשאתה מכיר את כל הנימוקים למה כך ולא אחרת, ולמה ויתרת על האפשרות השנייה שנחשבת לטובה פחות. זה יכול לעזור לחולה לקבלה החלטה טובה יותר בנוגע למצבו".
אם לא היית רופא במה היית בוחר לעסוק?
"הייתי הולך להיות מורה. רפואה והוראה הם מקצועות דומים, ובשניהם המורה והרופא צריכים להתוות את הדרך. הקשר בין הרופא והמורה לבין התלמיד או החולה הוא חשוב ובלי שיעורי בית אי אפשר להתקדם".
