את הרפואה הוא פגש במקרה, להמטולוגיה הוא הגיע כי לא רצה להיכשל במבחן, אבל מצא את ייעודו. מגדיר את עצמו כמטפל באנשים ולא במחלה, איש משפחה למופת ואדם צנוע עם שליחות לקדם ולהנגיש את הרפואה בפריפריה.
שיחה מרתקת עם אדם מלא חמלה וערכים, שהולכים ואוזלים לנו בנוף האנושי
"המטופל הוא לא רק חולה, אלא הוא איש כמוני, שהחיים זימנו להם בעיה, שאנחנו יכולים לעזור בה. אנשים לפעמים מביאים איתם מזוודה עמוסה ב "כל טוב" של החיים, ואנחנו עוד רכיב בתוך מכלול של נושאים שהם צריכים לטפל בהם"
ד"ר אריאל אביב הוא מנהל המחלקה ההמטולוגית במרכז הרפואי העמק
איך ומתי החלטת שאתה רוצה להיות רופא בכלל?
האמת שלפני שהתגייסתי רציתי להיות בכלל טייס. אבל לצערי או מזלי, לא התקבלתי לקורס טייס. במקום זה הלכתי לצבא כמו כולם והגעתי לקורס חובשים. אמא שלי תמיד רצתה שאני אהיה רופא, אבל זה לא היה בתוכניות שלי וביולוגיה לא דיברה אלי בכלל. אבל בקורס חובשים התאהבתי בתחום. הקורס פתח לי דלת למקומות שלא הכרתי, מאוד אהבתי את זה, אני לא יודע להסביר, אבל זה פשוט עשה לי טוב.
למה בחרת דווקא בתחום של המטולוגיה?
האמת שגם במקרה. התמחיתי בפנימית, כי הבנתי שזו הרפואה שאני רוצה לעסוק בה, אבל לא ידעתי ספציפית באיזה מקצוע, תת התמחות. המטולוגיה היה נושא שאף פעם לא הבנתי אותו, הוא לא אינטואטיבי, זה לא כמו קרדיולוגיה, גסטרו, שאלו מקצועות שאפשר להבין יחסית בקלות. המטולוגיה זה סוג של תורת הנסתר, אף אחד לא באמת מבין מה קורה שם, אבל תקרא להמטולוג – הוא יבין.
לכן, מאוד פחדתי במבחני שלב ב' בפנימית, שישאלו אותי שאלה בהמטולוגיה ואני לא אדע לענות. אז לקחתי רוטציה בהמטולוגיה פה בהעמק, אצל ד"ר בנט. ואז קרו שני דברים – א' נחשפתי לספרים שלימדו את זה כמו שצריך וראיתי שאפשר להבין את זה… ממש באותה תקופה גם התחיל לצאת הגליבק והבשורה שהוא הביא איתו, ממש בחודשיים שהייתי ברוטציה. פתאום ראיתי איך ה- CML הופכת ממחלה קטלנית שהפתרון היה השתלת מח עצם, ופתאום נכנס איזה כדור ומחולל מהפיכה. זה מאוד קסם לי, האפשרות להיות במקום שמתקדם כל כך מהר. הופכים מחלות לא מובנות וחסוכות מרפא, לניתנות לטיפול. זה ממש הוריד לי את החסם ופתח לי דלת למקצוע ובהמשך גיליתי ממש את האהבה אליו.
מה אתה הכי אוהב במקצוע הזה?
אני אוהב את זה שאתה נוגע באנשים, שאתה מטפל באנשים. זה מקצוע שמאפשר לך הסתכלות הוליסטית על בני אדם, לא רק איזושהי פעולה או פרוצדורה בודדת שאחר כך אתה מתנתק. מסתכלים על האדם כמכלול ולא רק על האיבר או על מחלה ספציפית. דבר נוסף זה המנעד המעבדתי, המחקרי. זאת אומרת שכל הזמן קורים בו חידושים. בחלק מהמחלות היינו בתהום כזאת של חוסר אונים, והיום אנחנו נמצאים בפסגות של הרבה מאוד אפשרויות וטיפולים. האפשרות להתעדכן ולתרגם מולקולה לתרופה שנמצאת על המדף ואפשר לתת לחולה, היא מדהימה ואני מאוד אוהב את זה. ובכלל השילוב בין שני אלו, החיבור בין אנשים ובין מחקר והבנה של מנגנונים בתוך הגוף.
אתה מדבר על אנשים, וגם בכנס ראיתי את זה, שמאוד חשוב לך כל הנושא של היחס האישי, וזה ניכר גם מול החולים. אבל גם אצלך במחלקה, נראה שהצוות מאוד מגובש, כאילו אתם משפחה שנייה שם במחלקה. למה זה כל כך חשוב לך? והאם יש לזה השפעה בעיניך על הצלחת הטיפול?
קודם כל זה שילוב של הערכים שאני מביא איתי, כאריאל אביב. וזה גם אומר שהאנשים ששותפים שלי פה גם צריכים להיות כאלה. ואז זה מגיע להבנה שהמטופל הוא לא רק חולה, אלא הוא איש כמוני, שהחיים זימנו להם בעיה, שאנחנו יכולים לעזור בה. אבל לפעמים זו גם לא הבעיה היחידה שלהם, אפילו לא העיקרית שלהם. היה מקרה פרדוקסלי של מטופל שסל התרופות איפשר לו תרופה ב- 40 אלף ₪ לחודש, אבל לאיש לא היה קוטג' בבית. הוא היה יוצא מכאן ואומר לנו תודה על שקיות אוכל שהוא לוקח איתו הביתה, יותר מאשר על התרופה שהוא מקבל. אנשים לפעמים מביאים איתם מזוודה עמוסה ב "כל טוב" של החיים, ואנחנו עוד רכיב בתוך מכלול של נושאים שהם צריכים לטפל בהם, לפעמים רכיב חשוב ולפעמים פחות. אדם שעל סף גירושין וכל חייו עומדים להתהפך, לא פחות מטריד אותו מה- CLL שאובחן אצלו לאחרונה ולפעמים זה ימנע ממנו מלהתחייב לטיפול שהוא צריך לקחת, אז אנחנו צריכים לנסות לעזור לו גם במישורים האלה, בבניית אמון ובניית קשר ולהתייחס לקשר של גוף נפש, שכבר מוכח מחקרית. זה מקצוע שמחייב אותך להיות בקשר עם המטופלים, זה לא touch and go.
ספר לנו קצת על עצמך, על המשפחה שלך?יש עוד רופאים פוטנציאליים?
אני בן 54, נשוי באושר, לדינה, מנהלת חטיבה עסקית בחברה שנקראת איילקס, שעושה ציוד מעבדות, בנושא של פוריות האישה, אז היא עוזרת להביא ילדים לעולם. יש לנו ארבעה בנים, אף אחד מהם לא ניסיתי להדביק בחיידק הרפואה, אני חושב שהילדים צריכים לבחור את מה שמתאים להם, ומה שהם מרגישים שעושה להם שמח בלב. המשמעות של להיות רופא ובכלל במקצוע טיפולי, היא שאתה לוקח אחריות על צרות של אחרים ולא לכולם זה מתאים. אז מי שיש לו נפש טיפולית, אז אדרבה, אני לא אתנגד ואעזור. אבל אני לא מנסה לדחוף אותם למשהו שהם לא. מצידי יכולים להיות גם בלרינות, בבלט, זה גם בסדר, אם טוב להם עם זה.
ספר על איזשהו רגע של הצלחה מצד אחד ואכזבה מצד שני, עם מטופלים.
אנחנו לצערי נתקלים בזה לא מעט, שאתה עושה כל מה שאתה יכול, כרופא, כל מה שכתוב בספר, כל מה שקראת עליו, ועדיין התוצאה היא שחולים נפטרים. זה באמת דורש קצת ענווה. אני זוכר שהייתה לי מטופלת עם הודג'קין, שידעה שיש לה חשד ללימפומה, וכשאמרתי לה שזה הודג'קין, היא ממש חיבקה אותי ואמרה לי איזה יופי, זה גידול שמבריאים ממנו, ואני שמחה שזאת הבשורה. ולמרות שעשינו כל מה שהיה צריך מבחינת הטיפולים, הייתה לה מחלה מאוד מאוד עמידה, ושנים מעטות לאחר מכן היא נפטרה. זה היה לי מאוד מתסכל. ליוויתי אותה, את אימא שלה, וזה לימד אותי קצת גם ענווה וגם קצת על סטטיסטיקה. אז זה סתם רגע ככה של מי שנושא אותה בליבי ככה כל הזמן.
ויש גם הצלחות. והאמת שאנחנו חווים הצלחות כל יום, הרבה בזכות הטיפולים החדשים, אנשים שעל הנייר לכאורה, לפני כמה שנים, אני יודע שלא היה לי מה לתת להם, אני יודע שהייתי אומר להם, תשמעו, ניתן לכם טיפול תומך, אבל אין לי טיפול עבורכם, והם חיים עכשיו שנים רבות, הייתה לי סבתא, סבתא נחמדה מאוד בת 88, שחייתה חמש שנים עם לוקמיה, וחייתה חיים מצוינים, חיתנה נכדים, וחייתה חיי חברה, אז זו הצלחה נהדרת. כל פעם שהייתה באה לפה הייתה מברכת אותנו, ואלו רגעים מאוד מתגמלים, מאוד מספקים, שאתה רואה שאתה מחזיק אנשים לא רק עם דופק, אלא גם עם חיוך.
כל יום אני רואה אנשים שאני אומר לעצמי, וואו, ומסתכל על הנתונים היבשים, אלה אנשים שלא היו צריכים להיות איתנו לכאורה, אבל הנה הם פה, ומגיעים, ומביאים לנו עוגה או אומרים לנו בוקר טוב. רגעים שאתה אומר לעצמך 'איזה יופי, עשינו משהו מדהים' – זה בסופו של דבר התגמול שלנו. ההצלחות הללו הן הדלק שנותן לנו להמשיך ולהתמודד עם הקשיים.
הזכרת את הנושא של טיפול תומך, אני יודע שאתה מאוד מקדם את הנושא, גם באיגוד ההמטולוגי. באמצעות הפורום של הטיפול הפליאטיבי. תסביר קצת על התחום, האם זה רק בסוף חיים? מה זה אומר?
טיפול תומך, כשמו כן, נועד לתמוך במטופלים מעבר לטיפול הקונבנציונלי והוא נקרא גם טיפול פליאטיבי. נכון שאנשים מקשרים אותו למשהו שעושים אותו רק כשהולכים למות או סוף חיים. זה נכון שלטיפול תומך יש גם זווית של התעסקות בסוף החיים, שזה סופר חשוב, אבל לא רק. לדוגמא, אם למישהו יש לימפומה מסוג דיפיוז לארג' בי סל לימפומה, והוא מתחיל את הטיפולים רק היום, ויש צפי שהוא יבריא ממחלתו, אבל הטיפול הזה גורם לו לקשיים בתפקוד המיני ויש לו בעיות בזוגיות כתוצאה מזה. הוא צריך עזרה. אז טיפול תומך יעזור גם בזה, בוודאי.
אנחנו רוצים שלאנשים תהיה גם איכות חיים ולא רק תוחלת חיים. אז המשמעות של טיפול פליאטיבי היא לקחת רגע צעד אחורה ולהסתכל על מטופל דרך ההסתכלות ההוליסטית, על כל האדם ולא רק דרך הפריזמה של מחלה. אם יש לו כרגע כאבים, בחילות, שלשולים או עצירות, זה מערער את חייו, ואם אני אסיף לו עוד חודש של חיים מבחינה סטטיסטית, אבל הם יהיו מלווים באותו סבל, אז לא בטוח שעשיתי בהכרח טוב. יש כאן זה הרבה שיח על ערכים ומטרות טיפול, שזה לא מובן מאליו שכל מטופל שיש טיפול לבעיה שלו, יהיה מוכן לקבל אותו בכל מחיר.
איך מדברים עם מטופל בין אם זה על סוף חיים ובין אם זה על בעיות מיניות? כלומר, איך מרחיבים איתם את הטיפול והשיח מעבר לבעיה הרפואית?
המפתח הוא לא לדבר, אלא בעיקר להקשיב. לנסות להבין מה הדברים שמצד אחד מפריעים למטופל, מציקים לו, מפחידים אותו, בין אם זו הפרעה גופנית ובין אם זו הפרעה נפשית. ומצד השני, מה חשוב לו, איזה דברים שיש לו היום הוא רוצה לשמר. לרוב האנשים יש קווים אדומים שלא תמיד מביאים אותם לידי ביטוי. הרבה מטופלים לא חושבים שיש להם בכלל איזושהי זכות להגיד משהו ליד הרופא, וכאן המקום שלנו לתת להם את הלגיטימציה והביטחון לדבר. אנחנו כאנשי צוות, צריכים לבוא עם קשב והבנה שמה שאני חושב שזה נכון, אולי נכון מבחינה רפואית או מדעית, אבל מבחינת תפיסת עולם, לפעמים יש מטופלים שיגידו לך, שמע, בתפיסת עולמי, זה דבר שהוא קו אדום, גם אם אתה ממליץ לי לעשות את זה, אני לא מוכן לעשות כי זה נוגד איזה ערך שלי או איזה אמונה, אז כמובן שפה נפתח דיאלוג. אתה כמטפל צריך להבין למה, איפה החסמים, אם זה חסמים שאפשר לפתור אותם, או לפעמים זה נובע מאיזה תפיסה מוטעית, אז אפשר להסביר ולדבר על הדברים ולהראות שהדברים לא נכונים. אנחנו נתקלים לא מעט בנשים בעיקר, אבל גם גברים, שנושא אובדן השיער הוא קריטי עבורם, ופתאום אתה צריך או לאלתר דברים, או להסביר, או לנסות להגיע לאיזושהי הבנה מה עושים במקרים האלה, מתוך כבוד ומתוך הבנה שיש אנשים שזה מה שחשוב להם.
איך הטיפול מתקדם בשנים האחרונות?
כמו שאמרתי, זה אחד הדברים שאהבתי בהמטולוגיה, שזה מקצוע שרץ קדימה בצורה מטורפת. זה מאתגר אותנו כרופאים, להיות מעודכנים בכל החידושים שיש, וזה מעשיר לנו מאוד את ארגז הכלים. מהבחינה הזו, ההמטולוגיה שונה בהמון דברים לעומת מה שהתחלתי לפני 20 שנה כמתמחה. כשיש לך ארגז כלים עשיר יותר, זה מאפשר לך לדייק טיפול שיהיה טיפה יותר מותאם למטופלים, אם זה בתופעות לוואי או בפרופיל בטיחות גבוה יותר, כמובן ביעילות, או אפילו נוחות טיפול.
איך אתה רואה את רמת הטיפול בארץ?
אני חושב שאנחנו במקום ממש מעולה ביחס לשאר העולם. זאת אומרת, אם להיות חולה המטולוגי, ישראל זה אחד המקומות בעיניי הטובים בעולם. קודם כל מבחינת החומר האנושי. הקולגות שאני פוגש בבתי חולים אחרים, האנשים שבאים לעסוק במקצוע, אנשים שהם באמת ליגה עולמית. בחלק מהמחלות, אני מתייעץ עם אנשים בארץ, כאילו שקיבלת ייעוץ מאנשים בחו״ל. אנחנו גם מתייעצים עם אנשים בחו״ל, ואני רואה שרמת הידע וההבנה היא הרבה פעמים גבוהה יותר אצלנו, לא פחות ממה שקורה במרכזים הכי טובים בעולם.
וגם מבחינת סל התרופות. לא קיימות הרבה מאוד מדינות שנחשבות מדינות מפותחות, ומדינות מובילות בעולם המערבי, שיש להן את העושר של טיפולים ושל אפשרויות שאנחנו משיגים פה. בין אם זה בגלל סל בריאות מעולה, ובין אם זה בגלל מחקרים קליניים שמצליחים להביא לפה ובין אם זה בגלל תושייה ישראלית של כל מיני אילתורים שמצליחים לעשות כאן ולהביא את הטיפולים מהשורה הראשונה לאנשים שבאמת במקומות אחרים אולי היו מוותרים עליהם.
איך אתה רואה את נושא שיתופי הפעולה עם עמותות ככלל ועם חלי"ל האור בפרט?
לעמותות יש תפקיד מאוד מאוד חשוב, בכיסוי של מקומות שאנחנו הצוותים המקצועיים קצת פחות חזקים בהם. כל הנושא של הנגשת מידע לדוגמא. כלומר לאו דווקא כמות המידע, אלא סדר ואמינות המידע. בעולם של גוגל וצ'אט GPT, בקליק אחד אתה מגיע לאיזה מידע שאתה רוצה, אבל הוא לא תמיד מבוסס עובדות ויותר חוויות, שלא תמיד משקפות באמת את המציאות. אז אתם יודעים לעשות בזה סדר ולהגיש את זה בצורה פשוטה ומעובדת. וגם הנגשה לאוכלוסיות בעלות אוריינות טכנולוגית מועט או אנשים מבוגרים, לדוגמא החוברות המודפסות שלכם. זו נישה שעמותות חייבות להציב רגל ולהיות בו. אני זוכר שהייתה איזו חברת תרופות שפיתחה אפליקציה שנותנת מידע לחולה ועשו פיילוט עם בי"ח גדול במרכז ובאמת היה בדיוק איזה טייס קרב שעשה שימוש ומאוד נעזר באפליקצייה. אבל אני מחפש איך אנחנו מצליחים לעזור למישהו מהפריפריה, שהוא אולי לא בוגר תיכון ונגזר עליו להיות חולה במחלה שמסובך להבין אותה ואין לו מושג מה הזכויות שלו. במקומות האלו אין תחליף לעמותות, למענה האנושי.
התחום השני שבאמת אין לכם תחליף, זה היכולת לייצר קבוצת שווים, להפגיש בין אנשים שחווים את אותם דברים, שנמצאים באותו מסע, או באותו שלב במסע, שזה דבר שאני לא יודע לעשות. אני לא יודע לספר לאנשים ממקור ראשון איך נראית השתלת מח עצם, ואולי אני יכול להפגיש אותם עם אחד או שניים, אבל לכם יכולים לעשות את זה במסות, ובאירועים גדולים.
התחום השלישי שבו אין לכם תחליף, זה העולם של הלובי מול הסל, שבו אתם מביאים את הקול האותנטי של המטופל. מה שמקובל לחשוב הוא שהרופאים ייצגו ויגידו מה מפריע למטופלים, אבל אני חושב שמי שיכול להגיד הכי טוב מה מפריע למטופלים ומה חשוב למטופלים, זה העמותות.
איזה חותם אתה בתור אריאל אביב רוצה להשאיר?
אני מאוד מחובר ומנסה לפעול בנושא של חיזוק הפריפריה וחיזוק אוכלוסיות נזקקות. זה מאוד טבעי שמדינה את תשקיע את המשאבים שלה במרכז. זה מובן, זה קורה בכל המקומות בעולם. ועדיין אזרחים משלמים פה מיסים, ועושים את מה שצריך, ומגיע להם לקבל, אני לא מדבר פה על איזשהו בונוס, אלא על דברים בסיסיים של בריאות ורפואה. אנחנו הרי יודעים שתוחלת החיים בפריפריה קצרה יותר בשנתיים מאשר במרכז.
פה באמת הייתי מאוד שמח אם היינו מצליחים להביא לשיוויון הזדמנויות למטופלים לקבל את הטיפול הרפואי שמגיע להם ואני לא מדבר על אפלייה מתקנת.
פעם אמר מנהל בית חולים בצפון, שמדברים על זה שחולה מצפת צריך לנסוע שלוש שעות לתל אביב כדי לעבור MRI אבל זה לא נכון, כי מה שקורה בפועל זה שהחולה הזה פשוט מוותר על הMRI. ואז אנחנו מתפשרים על הרפואה בפריפריה, אנחנו פשוט הופכים אותה ליותר קשה או פחות נגישה, והיא יורדת רמה. כי אם במרכז אתה מתלבט בין ארבעה סוגי טיפול מתקדמים, הם לא נמצאים לך בתפריט של החולה בפריפריה ובעיניי לא הוגן.
אני ילד שגדל בשכונת מצוקה ואני מכיר את הפער בין ללמוד בבית ספר יוקרתי ולחזור לשכונת מצוקה שבה אין אפילו שירותי ניקיון. וזה מלווה אותי. הייתי שמח אם היינו מצליחים קצת להטות את הכף, למקומות שהם עם פחות אמצעים, בין אם בהכנסת מחקרים, בין עם הסתת כוח אדם איכותי. מדינות יכולות לעשות את זה אם הן רוצות. כנראה לא מספיק רוצים את זה אצלנו.
אז זה סוג של שליחות?
כן, אני לא יודע עד כמה אני אצליח לעשות דברים, אבל אם בסוף נצליח להגיע למצב שאנחנו עובדים על זה, שבסוף אנשים מקבלים פה רפואה טובה, אז בחלקת האלוהים הקטנה שלנו אנחנו עושים טוב ואני את שלי עשיתי.
לסיום, ספר שניים שלושה דברים שאף אחד לא יודע עליך?
אחד, אני לא יודע לרכוב על אופניים. לא יודע. כל פעם אומר לעצמי, יום אחד אני אקח שבוע חופש ואני אלמד ואני אתקן את ה"נכות" הזאת שלי. דבר נוסף שמפתיע הרבה אנשים זה שאני לא קיבוצניק אשכנזי, אלא מרוקאי אסלי. אני חוגג מימונה ודובר מרוקאית, אז זה תמיד מפתיע אנשים שאני לא מהמוצא שהם חשבו שאני. דבר שלישי, אני אוהב לרוץ. אני אוהב לרוץ ולשלב את זה כטיול. אני גר באזור כפרי, אז אני אוהב לרוץ ביערות ובשבילים. לצערי אני לא עושה זאת מספיק, אבל משתדל אחת לכמה ימים, לפתוח את היום בריצה, זה עוזר לשקט ולניקוי ראש.
הדבר הכי חשוב לי זו המשפחה. מאוד קשור למשפחה שלי. זה בכלל דבר שמאוד חשוב לי, ערכי המשפחה, החיבור, להקדיש להם זמן. לאורך שנותיי כמתמחה וגם כרופא, לא תמיד יכולתי לעשות את זה ועכשיו אני מנסה לעשות תיקון ולהשקיע בהם את הזמן, במיוחד בקטנים יותר שאני אולי יותר משמעותי עבורם.
