אחרי שחלתה במהלך חייה בשלוש הסוגים שונים של סרטן, כשהאחרון שבהם לוקמיה, נורית נתן לומדת לקחת את החיים במידה הנכונה ולהסתכל על הדברים הטובים שיש להם להציע.

נורית נתן מגדירה את עצמה היום כנורית שחיה עם מחלה ולא כנורית שחולה. היא בוחרת להיות עסוקה כל הזמן בעשייה שאינה קשורה ללוקמיה שאובחנה אצלה, ולשדר לסביבה הקרובה אליה מסר של בריאות.

"אני לא רוצה שהמחלה תהיה הדבר הראשון שיזהה אותי", היא מספרת, "וזה בא לידי ביטוי בכך שאני חיה חיים רגילים, תוך התחשבות במגבלות שהמחלה מציבה בפניי. ההתייחסות אצלי למחלה היא כדבר נלווה לחיים, ולא כמוקד החיים. כמו שלא אוותר על התיאטרון, ועל פגישות עם חברות, או להיות סבתא שמבלה עם הנכדים שלה בכל מיני פארקים וגני שעשועים".

נתן, בת 77, תושבת באר שבע, אם לארבעה ילדים וסבתא לחמישה נכדים, היא במהותה אדם אופטימי. למרות שאיבדה את אחותה הבכורה יהודית למחלת הסרטן ב-1993, ושבעה חודשים אחר כך קברה גם את אביה שנפטר בטרם עת, היא למדה "לקחת את הדברים במידה הנכונה" כלשונה.

"כשגילו לי את המחלה סיימתי דוקטורט", אומרת נתן, "נסעתי להמון כנסים ולא חששתי לרגע. הכל המשיך כרגיל. התייעצתי עם הרופא שלי והכל היה בברכתו, ומכאן גם ההיכרות שלי עם סוגים שונים של אנשים שחולים. אני רואה איך אנשים מתנהגים שונה עם אותה מחלה. יש את אלה שאומרים שסרטן זה מפחיד, ויש את הצד השני שקורא וחופר".

ואת חפרת ברחבי הרשת?

"אני הגעתי לרופא שלי עם מחקרים שקראתי והדפסתי לו. סימנתי במרקר מה לא היה ברור, והוא במקביל הפנה אותי למאמרים נוספים. עמותת חלי"ל האור, שם אני חברת ופעילה בכל האירועים, משתמשת במשפט ידעזהכוח, ואני תמיד טענתי שזה הכוח שלך לשלוט. הרופא שלי שאל אותי איך הייתי רוצה שכל ההתנהלות תתקיים, עניתי שהכל צריך להיות יחד ובפתיחות. אני מרגישה מאוד בשליטה".

את חלית לאורך השנים בסרטן השד, בדומה לאחותך, במלנומה ובלוקמיה. מה מצבך הבריאותי היום?

"אני שנתיים אחרי הטיפול במחלה ברמיסיה (הפוגה), ומקבלת אחת לחודש עירוי נוגדנים. יש לי מאגר נוגדנים שאיתו אני יכולה להתנהל, ולפעמים וירוס קטן שלאחרים לוקח כמה ימים להחלים ממנו לי לוקח 11 יום. אבל זה מה יש וזה בסדר. אני עוברת כל חודש בדיקות דם, פוגשת פעם בחודשיים את הרופא שלי ובוא נקווה שכך זה יימשך".

איזה מחשבות האבחון השלישי במחלת הסרטן הביא עמו?

"באבחון הראשון אמרתי לעצמי שאני הולכת למות, כי חמש שנים לפני כן אחותי נפטרה ושאף אחד לא יגיד לי שסרטן זה לא מוות. סיימתי עם הטיפולים, הכל היה בסדר, הרופא שלי הכיר את אחותי ועזר לי מאוד להתרומם. לקחתי את עצמי בידיים, הבן שלי התחתן, ואז את המלנומה ואת הלוקמיה גילו לי בהפרש של יומיים. הייתי בהלם לגבי המלנומה, כי נדנדתי לרופא שלי במשך שנה ואחר כך הבנתי כמה אדם צריך להיות מודע לעצמו ולא להרפות. לא ירד לי האסימון. כשהגעתי להמטולוג לראשונה והוא בישר לי שמדובר בסרטן הדם, הסתכלתי עליו וזה כאילו עבר לי ליד האוזן. רק אחרי שקראתי והסבירו לי הבנתי במה מדובר"

"בשנה הראשונה הסתובבתי עם תחושות איומות בנוגע לשאלה מה עשיתי רע לגוף שלי", מודה נתן, "ושאלתי את עצמי איפה לא הייתי בסדר. כנראה שסחטתי אותו עד תום עם המוות של אחותי. אחרי המוות של אבא שלי התחלתי לחשב מסלול מחדש ולהרפות מעודף הריצות בחיי. הרגשתי שאני צריכה למצות את כל העזרה, והעניין הנפשי מאוד עזר לי. נפש בריאה בגוף בריא הפך למוטו שלי".

ועכשיו את בהשלמה עם הגוף שלך?

"כן. אני בהשלמה עם הגוף שלי ומודה לו בכל בוקר. מודה לו על כמה שהוא נהדר, ואיך שהוא מתגבר על הבעיות. ואיך הוא נענה לכל הצרכים שלי".