"החיים יפים – גם עם המחלה"

ירון בלום, בן 55 מקריית אונו, נשוי ואב לשלושה, היה כל חייו אדם של עשייה – צנחן, עובד שטח ותיק בחברת החשמל, איש של טבע, עבודה ויצירה. דווקא כשהכל נראה יציב ובטוח, הוא אובחן עם לוקמיה לימפוציטית כרונית (CLL) ואיתה תחושת קריסה, פחד וחוסר ודאות.
היום, אחרי 14 שנות הפוגה מהמחלה, ירון מספר על הדרך הארוכה מההלם הראשוני, אל חיים מלאים במשמעות ותקווה, ועל מקומו כמנטור בחלי"ל האור –  שם הוא עוזר לאחרים לעבור את מה שהוא עבר בעצמו.

שאלתי אותו כמה זמן נשאר לי לחיות. הוא חייך ואמר:
"בערך עשר שנים בממוצע."
צחקתי ובכיתי. הרגשתי שהקרקע נשמטת.
אבל דווקא מהרגע הזה התחלתי להילחם.
הבנתי שאני לא רוצה לעבור את זה כקורבן –
אלא כחלק מתהליך חיים חדש.

איך הכול התחיל?

לפני שאובחנתי הייתי אדם חזק, פיזית ונפשית. עבדתי בחברת החשמל 32 שנה של משמרות, שבעה ימים בשבוע. בשטח, בגשם, בשמש – לא ישבתי לרגע. גם בבית תמיד יצרתי, תיקנתי, בניתי. יום אחד אשתי הציעה שאעבור לקופת חולים אחרת, קרובה יותר לבית וזו ששאר בני המשפחה היו חברים בה. זה נראה שינוי קטן, אך בדיעבד, הוא שינה והציל את חיי.

בשיחה עם רופא המשפחה, הוא ביקש שאעשה בדיקת דם שגרתית, כדי ליישר קו, למרות שלא היה שום תסמין. למחרת הוא התקשר ואמר לי להגיע מיד, עוד ניסיתי להסביר שאני באמצע העבודה ואם זה ממש דחוף והוא התעקש שאעזוב הכל ואגיע. כשהגעתי אליו, ראיתי שהוא עומד, לא רגוע. שאלתי כאילו בצחוק: "מה כל כך דחוף, יש לי סרטן?" – והוא פשוט ענה: "כן". לא אשכח את הסיטואציה הזו לעולם.  באותו רגע העולם עצר. הרגשתי כאילו מישהו נתן לי בומבה בראש. הכול נדם. הרגשתי מרה שחורה משתלטת עלי, כשאישתי לצידי ממררת בבכי. 

מה עבר לך בראש באותו רגע?

מוות. זאת המילה היחידה שחשבתי עליה. "סרטן" היה בשבילי שם נרדף לסוף. אתה קופא. אתה רואה בעיניים את כל מי שאתה אוהב – הילדים, האישה – והכול חולף מולך כמו סרט. גם כשהסבירו שזה לא בהכרח כך, הראש לא מקשיב. זה שוק מוחלט., אולי בפעם הראשונה בחיי. כבר הייתי במצבים קשים בחיי, פציעה בצבא וכד', אבל לזה פשוט לא הייתי מוכן. 

איך המשכת משם?

הגעתי לפרופ’ אביגדור מתל השומר, והוא אמר לי משהו שנשאר איתי "זו מחלה כרונית. חיים איתה."
בהתחלה לא הבנתי מה זה אומר, אבל החלטתי לדעת הכול. אני לא אחד שטומן את הראש בחול. מבחינתי ידע זה כוח, וכשמבינים – כבר לא מפחדים באותה מידה. בעמותת חלי"ל האור, שם אני משמש כמנטור לחולים אחרים, תמיד אומרים שמחקרים רבים כבר מצאו שחולה מועצם, שיודע, שמעורב בקבלת ההחלטות לגבי הטיפול ומנהל את המחלה שלו, גם חי יותר שנים ואולי חשוב יותר, חי אותם באיכות חיים טובה יותר.  

איך קיבלת את התחזית הרפואית?

שאלתי אותו כמה זמן נשאר לי לחיות. הוא חייך ואמר: "בערך עשר שנים בממוצע."
צחקתי ובכיתי. הרגשתי שהקרקע נשמטת. אבל דווקא מהרגע הזה התחלתי להילחם. הבנתי שאני לא רוצה לעבור את זה כקורבן – אלא כחלק מתהליך חיים חדש.

במשך שלוש שנים ירון חי תחת המעקב של wait and watch –  מעקב הדוק בלי טיפול. רק אחרי שהמחלה התקדמה, הוא החל בטיפולים אינטנסיביים, שכללו כימותרפיה ובידוד מוחלט.

איך נראתה התקופה הזו של הטיפולים?

זה היה קשה מאוד. הגוף קורס, אין מערכת חיסון, אתה לבד.
אני זוכר לילה אחד – הרגשתי חום בגוף, רעד, ולא הצלחתי לקרוא לאשתי. פשוט לא יצא לי קול. הייתי בטוח שזהו, שזה נגמר.

ואז קרה משהו שלא אשכח לעולם. אישה שהכירה מישהו שטופל איתי התקשרה אליי, אמרה לי לשכב בעיניים עצומות ולנשום. זה נשמע לי שטות גמורה, אבל אשתי שכנעה אותי לנסות. פתאום הרגשתי חום וזרימה בגוף, למחרת בדיקות הדם חזרו לתקין. עד היום אין לזה הסבר רפואי. אנחנו קוראים לזה נס קטן.

ומה קרה אחרי שסיימת את הטיפולים?

מאז אני ברמיסיה כבר 14 שנה.
כל חצי שנה אני מגיע לביקורת, וכל פעם לוקח נשימה עמוקה לפני שהרופא אומר "הכול בסדר". אני חי מחצי שנה לחצי שנה – ובכל פעם שואל את עצמי: האם ניצלתי את הזמן כמו שצריך?

איך זה השפיע על המשפחה שלך?

כשאשתי יעל נכנסה להיריון עם הבת הקטנה שלי, בדיוק גילינו על המחלה.
ישבנו לילה שלם ודיברנו – אם בכלל נכון להביא עוד ילד לעולם במצב כזה. בסוף החלטנו שכן, ותודה לאל. הילדה הזו, הבת שלנו, היא אור גדול. היום היא בת 17 וחצי, ואני לא יכול לדמיין חיים בלעדיה.

הבנתי גם שהקושי האמיתי הוא לא של החולה, אלא של מי שמטפל בו. החולה יודע מה הוא עובר, לבן הזוג אין שליטה – והוא נושא את הפחד הכפול.

שיתפת את כולם במחלה?

ממש לא.
סבתא שלי, שנפטרה לפני כמה שנים בגיל 97, מעולם לא ידעה שאני חולה. לא רציתי להדאיג אותה.
גם בעבודה בהתחלה הסתרתי – טיפסתי על עמודים עם טחול מוגדל, רק כדי לא שידעו. פחדתי שיורידו אותי מסידור עבודה, שלא אקבל משמרות. המחשבה הייתה על הילדים, על המשפחה. איך אני עכשיו אפרנס משפחה. כשהתחלתי טיפולים הייתי כבר חייב לספר גם שם ולהפתעתי הם קיבלו את זה הרבה יותר טוב מה שחשבתי. כמובן שהמשכתי לעבוד שם גם אחרי סוף הטיפולים. היום אני יודע שאין במה להתבייש. המחלה לא מגדירה אותך. אולי זו הסיבה שכיום אני רק מחפש לספר ולשתף ולהיות שם בשביל חולים אחרים. 

מה למדת מהכול?

קודם כול – להעריך את הדברים הקטנים.
להתעורר בבוקר, לראות שהכול בסדר, לשתות קפה בשקט.
גם כפית זהב וגם כפית ברזל מחזיקות אותה כמות אוכל. למדתי שלא צריך הרבה כדי להיות מאושר.

וגם למדתי על כוחו של הראש. כשאתה שוקע במרה שחורה, הגוף נחלש. אבל כשאתה שומר על רוח טובה – גם הגוף מגיב. נפש בריאה בגוף בריא, זה לא סתם ביטוי – זו מציאות.

ואז הגעת לחלי"ל האור. איך זה קרה?

בכנסים הראשונים הייתי רק מאזין. הסתכלתי על המנטורים וחשבתי לעצמי – וואו, איך הם מצליחים לדבר על זה בכזו פתיחות.
כשהעמותה פנתה אליי, החלטתי לנסות, ומאז זה הפך לשליחות. אני פוגש חולים חדשים, מדבר איתם, מסביר מה הולך לקרות, ובעיקר – נותן תקווה.

העמותה הזו פשוט מצילה אנשים מהבדידות של האבחנה. היא נותנת יד, מידע, כתף. אני תמיד אומר להם – החיים לא נגמרים, הם רק משתנים.

יש רגע אחד שנחרט לך מהמפגשים עם חולים אחרים?

כן. אחד החולים שדיברתי איתו כתב לי הודעה אחרי שיחה:
"ירון, בזכותך זו הפעם הראשונה מאז שאובחנתי שישבתי וצחקתי עם הילדים."
המילים האלה – זה הכול. הסתכלתי על ההודעה וקראתי אותה כמה פעמים ופשוט התחילו לרדת לי דמעות של שמחה. בשביל זה אני שם.

מה אתה אומר למי שמקבל אבחנה כזו היום?

קודם כול – לנשום. זה לא סוף העולם.
יש טיפולים מעולים, הרפואה מתקדמת, והיום אנשים חיים חיים שלמים עם CLL.
לא מתים מהמחלה – חיים איתה.
להרים את הראש, להאמין, ולחפש את החצי כוס המלאה.

ומה עם החיים היום?

היום אני בפנסיה, אבל רחוק מלהיות “פנסיונר”. אני פעיל בעמותה, מלווה חולים, עוזר בכל מקום שצריך.
אני מרגיש שבנתינה אני מקבל הכי הרבה.
כשאני מדבר עם חולים, אני לא מרגיש פחד – אני מרגיש חיים.
להושיט יד לאחר זה להבריא את עצמך מחדש.