fbpx

"המטרה: להעלות את המודעות לקיום עמותות החולים כחלק מאבחון של מחלה חדשה במח העצם"


ד"ר גליה שטמר, מנהלת המכון ההמטולוגי במרכז הרפואי לגליל בנהריה, רוצה לממש את הפוטנציאל הטמון בשיתוף הפעולה בין הרופאים לבין עמותות החולים וגם לתת קול חזק וברור לאזור שבו היא מתגוררת ועובדת.

כתב: אבי יופה

"אני חנונית גאה", מודה ד"ר שטמר, "תמיד הייתי תלמידה חרוצה והגדרתי את עצמי כילדה סקרנית שאוהבת ללמוד. התעניינתי הרבה גם בהיסטוריה ולא רק בביולוגיה. קראתי ספרים רבים ותמיד הלכתי לאנציקלופדיה כדי לקרוא על הרקע האובייקטיבי של האירועים, וככה למדתי על נפוליאון, ועל מלחמת העולם ועל האלים של יוון ורומא. כל הזמן קראתי ספרים וכשהתשובות, גם בבית הספר, לא סיפקו אותי הלכתי ולמדתי לבד. די במקרה התגלגלתי לעולם הרפואה למרות שבדיעבד אני יודעת שמי שאין לו את האהבה הזו עמוק בפנים, לא יחזיק מעמד – בטח לא במסלול ארוך וסיזיפי שכזה. וראיה לכך היא שהיו כאלה שהתחילו את הלימודים ועזבו, וגם כאלה שלא כיוונו לשם ועשו לבסוף הסבת מקצוע. משהו קיים אצלי בפנים בנוגע לרפואה ואי אפשר להתכחש לזה. מהמחזור שלי בלימודים בהדסה, דרך אגב, יצאו הרבה המטולוגים ביניהם פרופ' ישי עופרן, ד"ר ולדימיר ויינשטיין ועוד רבים וטובים".

למה בחרת בהמטולוגיה?

"הבחירה לא הייתה ברורה לי מההתחלה, אבל אני זוכרת עד היום את הרגע שהראו לנו לראשונה משטח דם. חוויתי סוג של התגלות כשראיתי את היופי הזה שנגלה לנגד עיניי ולא ידעתי שהיה קיים. זה היה מרתק ואחרי המפגש ההוא, שהיה אהבה ממבט ראשון, החלטתי לבחור בהמטולוגיה. למרות שהייתי בטוחה בכלל שאהיה זיהומולוגית".

היום החנונית הגאה היא כבר ד"ר גליה שטמר, מנהלת המכון ההמטולוגי במרכז הרפואי לגליל בנהריה, יו"ר החוג ל-MDS ואי ספיקת מח עצם באיגוד ההמטולוגי וחברת ועד האיגוד, ולשעבר רופאה במכון ההמטולוגי בבית החולים העמק בעפולה. שם, במסגרת תפקידה, פיתחה, הובילה והטמיעה טיפולים מתקדמים בתחום המחלות המילואידיות, ובעיקר בתחום מחלות מילודיספלסטיות (MDS) העוסקות באי-ספיקה של מח עצם וטרום לוקמיה – כמו גם לוקמיה מסוגים שונים״

מה את הכי אוהבת במקצוע?

"אני מאוד אוהבת את הקשר ההדוק עם המטופלים שלי. באופן גורף כמעט לכולם יש את הטלפון הנייד שלי, והם יודעים שאפשר לכתוב לי וואטסאפ מתי שהם רוצים ואני משתדלת לתת מענה מידי. אני חייבת לציין שאנשים לא עושים בזה שימוש לרעה, וכותבים רק כשהם במצוקה. אני חושבת שהמטופלים שלנו הם כאלה שמערכת הבריאות הרגילה לא יודעת לתת להם מענה וייתכן שאף חוששת מכך. הכותרת של חולה המטולוגי קצת מפחידה את הרופאים שאינם מהתחום, וכמעט כל בעיה של מטופל המטולוגי היא המטולוגית עד שלא יוכח אחרת. המטופלים ההמטולוגים זקוקים למענה מידי, והם מעריכים את הזמינות שלנו, כהמטולוגים. הם רואים את ההשקעה ומודעים לקשר הקרוב בינינו. זה בעיקר היופי שבמקצוע לצד קצב ההתקדמות הרפואית הגבוה שלו".

אמון הדדי

ד"ר גליה שטמר, אם לשלושה מעמק יזרעאל, עוסקת ברפואה משנת 2000, עם התמחות בהמטולוגיה מ-2008. היא מעידה שלאורך השנים מידת המעורבות של החולים בניהול המחלה השתנתה, אבל במקביל גם היא עברה תהליכים שונים בחייה המקצועיים.

"גם אני השתניתי", מודה ד"ר שטמר, "יש מטופלים שממשיכים להגיע אליי ללא ידע או עם ידע מועט, וסומכים על הרופא המטפל. מנגד יש מטופלים שמגיעים עם רשימה של שאלות וידע שאספו, או שבאים לקבל חוות דעת נוספת. הדבר החשוב מבחינתי ביחסים מול החולה הוא נושא האמון ההדדי, שיאמינו שמה שאני אומרת להם זו האמת לאמיתה ושאני לא מסתירה מהם דבר. בתמורה אני מבקשת את אותו היחס בחזרה – שיגידו לי את האמת: האם לוקחים את הטיפול כפי שהסברתי, האם השלימו ברורים שביקשתי ואפילו אם מעוניינים לשמוע חוות דעת נוספת…. אם אני מציעה להם טיפול מסוים, הם צריכים להאמין שזה הטיפול הקיים המותאם ביותר עבורם. התחום שאני עוסקת בו הוא בעיקר במחלות שקשורות לכישלון מח העצם, שיודע להתקדם ללוקמיה – MDS וגם המחלות המיילופרוליפרטיביות. אין יותר מדי אפשרויות טיפוליות לצערי במקרה הראשון, וכל הקלפים על השולחן מבחינתי. איפה שאפשר לשחרר אשחרר: אני תמיד משתדלת לקיים שיח פתוח עם המטופלים לגבי אפשרויות הטיפולים. תחום נוסף שאני מטפלת הוא CLL. אם אני חושבת שמטופל צריך לקבל טיפול מסוים ב-CLL זה קצת מורכב כי כל הטיפולים טובים, וכל השיקולים הם בהתאמה מוכוונת מטופל".


בגישה שלך את מטפלת במחלה או בחולה?

"אני לגמרי מטפלת בחולה: יש את הפרוטוקול הטיפולי, אבל אם המטופל לא מסוגל לקבל אותו במינון המלא ובסופו של דבר יסבול מתופעות לוואי קשות ואף גרוע מכך, אז מה יועילו חכמים בתקנתם? רוב מטופלי MDS הם מבוגרים ושבריריים ואני עושה התאמות של הטיפולים מתוך מחשבה שאפשר להגיע לרמזור בחריקת בלמים, במהירות, אבל אפשר להגיע אליו גם בגלישה. בסוף כולם יעצרו באור האדום".

קול הפריפריה

כתושבת הצפון וכרופאה שהעבירה את מרבית חייה המקצועיים בבתי החולים המרוחקים ממרכז הארץ, ד"ר גליה שטמר מדגישה את העובדה שיש עוד מה לעשות בכל הנוגע לשירותים המטולוגיים בפריפריה. לצד זאת היא מבהירה שמלחמת חרבות הברזל לא עצרה את החזון ההמטולוגי שלה בבית החולים בנהריה.

"הדברים נעשים בקצב שיש אנשים שיגדירו אותו מאוד מהיר", היא אומרת, "אבל לא מהיר מספיק לטעמי. המטרה שלי מאז שהגעתי לכאן היא לפתוח מכון המטולוגי עצמאי נפרד לחולים המטולוגיים והמטו-אונקולוגיים, כפי שקיים בבתי חולים אחרים בארץ. יש לי תמיכה מלאה וגורפת מצד ההנהלה, שמבינה את הצורך ואת החשיבות במתן מקום נפרד למטופלים. לצערנו המלחמה עיכבה מעט את הדברים, אבל אני מאוד מקווה שבעוד שנה הדברים לא רק יישמעו, אלא גם ייראו פיזית".


ואיך בית החולים בנהריה מתנהל מאז ה-7.10?

"מספר המטופלים לא פחת. אנשים ממשיכים להגיע למרפאה, לטיפולים, ויש הרבה מאוד פניות של חולים תושבי האזור שטופלו במרכז להגיע לכאן בגלל הקרבה למקום המגורים שלהם. מאז ה-7.10 כל מחלקות האשפוז של בית החולים, המרוחק 10 ק"מ מהגבול, פועלות במתחם תת קרקעי ממוגן ומי שמעל הקרקע נמצא במרחב מוגן. גם המכון האונקולוגי וגם המרפאה ההמטולוגית ממוגנים, כך שסביבת העבודה בטוחה. הייתי בטוחה שנפח העובדה יירד, אבל לא רק שזה לא קרה, אלא שהיקף העבודה נמצא במגמת עלייה. חולים ממשיכים להגיע פיזית לקבל טיפול, או מתקשרים לתאם מעקבים. מבחינתי ומבחינת הצוות, זוהי הבעת אמון גם בנו – כצוות מטפל, אך גם בבית החולים – שנותן מענה מתאים לנסיבות הקיימות".

"חשוב לי שהקול של הפריפריה יישמע", ממשיכה ד"ר שטמר, "גם ברמה של הרופאים אבל בעיקר ברמת המטופלים. אני יושבת בישיבות של מנהלי מחלקות שאומרים שנכניס טיפול שאפשר לקבל רק במרכזים הרפואיים הגדולים, ואני עונה שהם לא מבינים את הקושי של מטופלים בפריפריה להגיע, פיזית, למרכז הארץ על בסיס יומי או שבועי. חלק מהרצון שלי להיות בוועד של האיגוד הישראלי להמטולוגיה הוא כדי להשמיע את קול הפריפריה, וגם להיות גורם מקשר בין הוועד לבין גורמי חוץ ובראשם עמותות חולים. יש מידה של חוסר הבנה או ידע מספיק מה התפקיד של עמותות החולים, כמו חלי"ל האור,  וזה היבט שאני לא בטוחה כמה אנחנו, כרופאים המטולוגים, מבינים לעומק את הפוטנציאל הטמון בו ואת האפשרות לקדם את התחום כולו".

מה החזון בעניין הזה?

"להעלות את המודעות לקיום העמותות. כחלק מאבחון של מחלה חדשה של סרטן הדם, אנחנו מסבירים שאפשר לחיות איתה ומפנים לעמותה במטרה להראות למטופל שהוא לא היחיד ושיש עוד חולים רבים עם אותה שותפות גורל שחיים חיים מלאים. זה זמין, זה מרגיע. המטרה שלי היא לאפיין ולחזק את הקשר בין האיגוד לבין עמותות החולים, כדי לקדם נושאים כלליים משותפים וליצור כוח עבודה שהסכום עולה על סך חלקיו".

אם לא היית רופאה, במה היית בוחרת לעסוק?

"אני מאוד אוהבת שפות, ומניחה שהייתי לומדת משהו בתחום. פרט לכך לא באמת חשבתי מה הייתי עושה אילולא הרפואה. אני טובה גם בחיקויים, אבל רק כשהם ספונטניים ובעברי אף הספקתי לרוץ שלושה מרתונים, משימה שעוד אחזור אליה, תוך כדי הרצת חיקוי באיטלקית".