"אל תדאגי, את תחיי עד גיל 95", כך אמרה ד"ר ש' ממחלקה פנימית בסורוקה. היא הביטה בי בעיניים טובות וחכמות וכמו כרתה איתי ברית לחיים.

שפעת, שנמשכה זמן רב מידי, הובילה אותי לשירותי "בריאותא", בהתעקשות של בעלי, שיחיה "את כבר הרבה זמן סוחבת את השפעת הזאת. אני לא מוותר לך הפעם ואנחנו הולכים יחד לבריאותא".

הייתי די מותשת פיזית אך כדרכי, לא חשבתי לפנות למרפאה. 

"הגוף יודע לרפא את עצמו", כך אמרתי לעצמי תמיד. דבר שהיה גם נכון עבורי עד אז. 

רופאת המשפחה הפצירה בבעלי שישלח אותי אליה, כדי לשקול ולמדוד אותי. אני הגבתי בחיוך לאמירתו, "אתה יכול לומר לרופאה שלנו שכבר מיציתי את שלבי הגדילה שלי"…

בביקור בבריאותא נמצא שהלויקוציטים בדמי הם מעבר לנורמה. די הרבה מעבר לנורמה. נשלחתי לחדר מיון. רק אז שמתי לב לעובדה שבכפות רגליי ובידיי התפתח מופע פריחה לא רגיל.

היה זה ערב עמוס מאוד בחדר המיון. ובכל זאת, כשהגיע תורי, ניגשה אלי רופאה צעירה מאוד. הביטה בי ואמרה: "בואי, נחפש פינה שקטה". לא הבנתי איך בתוך המהומה הזאת היא רוצה למצוא "פינה שקטה". מצאנו חדר ריק בפרוזדור ארוך ועמוס. היא הניחה שני כיסאות, התבוננה בי ממש מקרוב והפטירה: "אני ד"ר ש', אני רואה שאת בלחץ. אני איתך, אל תדאגי, מרגע זה את לא לבד". 

"יכול להיות שאני נוטה למות וזהו חסד אחרון שסורוקה רוצה לעשות איתי?" חלפה מחשבה במוחי…

ד"ר ש. פרשה בפני את תוצאות הבדיקות שהגיעו עד כה, ואת הבדיקות הנדרשות להשלמת אבחנה ושלחה אותי למחלקה פנימית לאשפוז לצורך השלמת בדיקות, לא לפני שבדקו אותי גם רופאת עור, זיהומולוג ורופאים נוספים.

ארבע לפנות בוקר אינה שעה מרנינה לפגישה עם צוות רפואי במחלקה פנימית. ד"ר ש' קיבלה את פני ומרגע זה, "נחתם ביננו חוזה לחיים". "מסך" חסין אימה, חרדה ומחשבות רעות, ירד על נפשי. המילה סרטן כבר לא הבהילה אותי כל כך. לצערי, רבים מבני משפחתי הגרעינית והמורחבת חלו בסרטן. אינני יודעת אם "מסך" זה היה  ביטוי לפחד מהפחד, או ביטוי לחוסן. איך שלא אסביר זאת לעצמי, "מסך" זה שירת אותי ועזר לי לעבור את התקופה. זה היה סוג של הכחשה.

יחד עם זאת, הקפדתי לציית לרופאים ולעשות כל דבר שנדרשתי לעשות, החל מבדיקות ועד שלבי הטיפול השונים.

האבחנה ניתנה כבר למחרת ואיתה באה ההבטחה של ד"ר ש' לאריכות ימים. 

מה שעזר לי להתמודד עם המחלה היה השילוב של אופטימיות בסיסית, אמון רב ברופאה שלי ובמרכז הטיפול, המשפחה והחברים שליוו ועטפו אותי לאורך כל הדרך, וכן, גם ההכחשה ברמה שהייתה, ואפשרה לי לטפל כנדרש ובוא בעת הגנה עלי. גם העובדה שלאורך כל התקופה, ניהלתי חיי שגרה, מאוד חיזקה אותי והזינה את האופטימיות.

בינואר 2017 נעשתה האבחנה, התחלתי טיפול בנובמבר 2020. כל אותה תקופה ועד היום מלווה אותי רופאה שהיא מלאך עבורי, ד"ר אנה גורביץ'. היא רופאה מקצועית ואדם נפלא. היא רואה אותי, ואני בטוחה שאת כל מטופליה, בראייה הוליסטית כאדם שלם, לא דרך ה-CLL בלבד. בתקופה שבין האבחנה לתחילת הטיפול, התפתחה אצלי מחלה נוספת, אוטואימונית, דלקת עורקים

 ((Giant cell arteritis.  ד"ר אנה הפגישה אותי עם ראומטולוג וביחד איתה. סיימנו את הפגישה עם תוכנית טיפול בדלקת העורקים, שהתחיל מיידית.

שלוש שנים אחרי אבחנת ה-CLL התחלתי טיפול של שישה מחזורי גזייבה בעירוי, בשילוב  כדורי ונטוקלקס במשך שנה. 

נכון להיום אני ברמיסיה זאת השנה השלישית.