טיפול ומעקב רפואי לחולים המטולוגיים גם בזמן מלחמה

ראיון מסכם בעקבות וובינר מקצועי עם פרופ' צילה צוקרמן ופרופ' תמר תדמור – 29.3.26

על רקע המלחמה בישראל, חולים המטולוגיים ובני משפחותיהם מצאו את עצמם מתמודדים לא רק עם המחלה עצמה, אלא גם עם חוסר ודאות, קושי להגיע לבתי חולים, שינויים בשגרת המעקב, חשש מפני דחיית טיפולים, והצורך להבין מתי אפשר להמתין ומתי חייבים לפעול מיד.

בובינר מיוחד שקיימנו בעמותת חלי"ל האור, שעסק בדיוק בשאלות הללו, שוחחו פרופ' צילה צוקרמן, מנהלת המערך ההמטולוגי בקריה הרפואית רמב"ם ופרופ' תמר תדמור, מנהלת המכון ההמטולוגי במרכז הרפואי בני ציון, על האתגרים המרכזיים של התקופה, על האופן שבו המערכות הרפואיות נערכו למצב, ועל הדרכים לשמור על רצף טיפולי נכון ובטוח גם בתנאי חירום.

בתקופה כזאת, כשהכול משתנה במהירות ויש תחושת חוסר יציבות, השאלה הראשונה שמעסיקה מטופלים היא האם בכלל אפשר להמשיך לקבל טיפול ומעקב מסודר. איך בתי החולים נערכו למצב?

מהר מאוד נעשתה היערכות כדי לאפשר המשך טיפול כמעט מלא, תוך התאמות לתנאי החירום. הפעילות הועברה לאזורים מוגנים יותר, המרפאות אורגנו מחדש, ונעשו התאמות לוגיסטיות כדי לצמצם צפיפות ולשמור על בטיחות המטופלים. המטרה הייתה ברורה: לא לעצור את הרפואה, אלא להתאים אותה למצב.

כשיש מצב חירום, ברור שלא כל דבר אפשר לקיים בדיוק באותה מתכונת. איך מחליטים מה ממשיך כרגיל ומה אפשר לדחות?

העיקרון המרכזי הוא להבחין בין מה שדחוף וחיוני לבין מה שאפשר לדחות לזמן קצר בלי לסכן את המטופל. טיפולים דחופים, במיוחד במחלות פעילות או אגרסיביות, חייבים להימשך. לעומת זאת, יש מצבים שבהם אפשר לדחות טיפול מסוים, בדיקה או ביקור בשבוע או שבועיים, אבל זו תמיד החלטה רפואית פרטנית. אין כלל אחד שמתאים לכולם.

כלומר, גם בימי מלחמה לא עוצרים טיפול במחלות קשות?

נכון. מחלה המטולוגית פעילה לא מחכה לסוף המלחמה. לכן טיפולים משמעותיים ממשיכים, ובמקרים כמו לוקמיה חריפה, לימפומה אגרסיבית, השתלות מח עצם או טיפולים מתקדמים כמו CAR-T, לא מדברים על עצירה, אלא על ניהול זהיר יותר מבחינה תפעולית ולוגיסטית.

הזכרתן טיפולים מורכבים כמו השתלות ו-CAR-T. האם בתקופה כזאת לא עולה חשש מעיכובים?

יש בהחלט צורך בזהירות רבה יותר, בעיקר מבחינה לוגיסטית. למשל, דואגים מראש שהשתל או המוצר התאי יהיו זמינים ומוכנים עוד לפני תחילת התהליך אצל המטופל, כדי לא להסתכן בעיכובים באספקה או בשינוע. אבל הכיוון הוא לא לדחות, אלא להיערך טוב יותר.

אחד הקשיים הגדולים בתקופה הזאת הוא בכלל להגיע לבית החולים. איזה פתרונות קיימים למי שמתקשה להגיע פיזית?

כאן נכנס לתמונה שיתוף הפעולה עם קופות החולים ועם שירותי הרפואה בקהילה ובבית. במקרים מסוימים אפשר לבצע בדיקות דם בקופה, להיעזר בלקיחת דם בבית, לקבל טיפולים תומכים, נוזלים, אנטיביוטיקה ולעיתים גם פתרונות של אשפוז בית. זה לא מחליף את כל מה שנעשה בבית החולים, אבל זה בהחלט מאפשר גמישות ומענה חשוב בתקופה מורכבת.

זה אומר שאם קשה למטופל להגיע לבית החולים, עדיין אפשר לשמור על מעקב מסודר?

בהחלט. לפעמים המעקב ייעשה מרחוק, לפעמים דרך הקופה, ולפעמים בשילוב בין הדברים. העיקר הוא לא להיעלם מהמערכת ולא לנתק קשר. גם אם הביקור אינו פרונטלי, חשוב שהמטופל יישאר במעקב ויקבל הנחיות.

ומה לגבי ביקורים טלפוניים או וירטואליים? עד כמה זה באמת עובד?

זה יכול לעבוד טוב מאוד, בתנאי שמגיעים מוכנים. חשוב להכין מראש את השאלות, להחזיק לידכם תוצאות של בדיקות, ולשלוח מידע רלוונטי לפני השיחה אם צריך. ביקור טלפוני טוב הוא ביקור מסודר, שבו גם המטופל וגם הרופא יודעים על מה מדברים.

ובכל זאת, בתקופה של מתח, חרדה ואזעקות, אנשים לפעמים לא יודעים אם הם מרגישים רע בגלל חרדה או בגלל בעיה רפואית. איך יודעים להבדיל?

לא תמיד המטופל יכול או צריך להבדיל לבד. בדיוק בשביל זה יש צוות רפואי. כשיש תסמינים כמו חולשה חריגה, חום, צמרמורות, כאב משמעותי, קוצר נשימה או תחושה כללית לא טובה, צריך להתייעץ. התפקיד שלנו הוא לעזור להבין אם מדובר בתגובה רגשית למתח, או בסימפטום רפואי שמצריך בירור או טיפול.

אז מהו הכלל הפשוט ביותר? מתי חייבים לפנות?

כשלא מרגישים טוב באמת, לא מחכים. חום, צמרמורת, כאב משמעותי, הרעה כללית או כל מצב שנראה חריג, הם סיבה לפנות למרפאה, לאחות, למזכירות, לרופא המטפל, ובמקרה הצורך גם למיון. חשוב מאוד לא לחשוש "להפריע". בתקופה כזאת, הצוותים הרפואיים מבינים היטב את הלחץ והם שם כדי לענות.

אילו דברים כדאי למטופל להכין מראש, כדי להיות מוכן יותר למצב חירום?

חשוב מאוד להחזיק סיכום רפואי עדכני, גם מודפס וגם בטלפון אם אפשר. כדאי לדעת להסביר בקצרה מהי המחלה, איזה טיפול מקבלים, מתי היה הטיפול האחרון, מי הרופא המטפל, ואילו בדיקות אחרונות בוצעו. כשהמידע הזה נגיש, קל הרבה יותר לקבל טיפול גם אם נמצאים במקום אחר או אם יש עומס במערכת.

ואם מטופל נמצא רחוק מהמרכז הרפואי שבו הוא מטופל בדרך כלל, האם אפשר לקבל שירות במקום אחר?

כן. במקרים רבים אפשר להיעזר במרכז רפואי אחר, כל עוד יש תקשורת רפואית מסודרת בין הגורמים. אפשר להעביר מכתב, ליצור קשר בין רופאים, ולדאוג שהמטופל יקבל מענה קרוב יותר למקום שבו הוא נמצא. המטרה היא טובת המטופל, לא המקום שבו הוא רגיל להיות מטופל.

ומה קורה עם בדיקות מעקב, כמו בדיקות הדמיה? האם גם אותן אפשר לדחות?

לפעמים כן ולפעמים לא. אם הבדיקה חיונית לקבלת החלטה טיפולית, צריך להשתדל לבצע אותה בזמן. אם מדובר בבדיקת מעקב שאפשר להזיז מעט בלי לפגוע בבטיחות, אפשר לדחות. גם כאן, ההחלטה תלויה במצב הרפואי הספציפי. הרעיון הוא לא לבצע בדיקות מיותרות, אבל גם לא לוותר על בדיקות חשובות.

 ומה לגבי תרופות קבועות, במיוחד תרופות יקרות או מורכבות להשגה?

בדרך כלל יש פתרונות דרך הקופה, דרך סניף אחר, ולעיתים גם באמצעות סיוע נוסף של הגורמים המטפלים או של חברות התרופות. הדבר החשוב הוא לא לחכות לרגע האחרון. אם יש קושי להשיג תרופה, צריך לעדכן מוקדם ככל האפשר כדי למצוא פתרון בזמן.

 נשמע שהמסר שלכן למטופלים הוא בעיקר להישאר בקשר.

נכון מאוד. המסר המרכזי הוא לא להזניח את המחלה גם בזמן מלחמה. אפשר להתאים את המעקב, אפשר לשנות את צורת הקשר, אפשר להיעזר בקהילה, בקופה ובטכנולוגיה, אבל אסור לנתק רצף טיפולי. חשוב לשמור על קשר עם הצוות המטפל, לדווח על שינויים, ולזכור שגם בתוך מציאות לא פשוטה, הרפואה ממשיכה לפעול.

לסיכום

הוובינר חידד מסר חשוב ומרגיע כאחד: גם בתקופה של מלחמה וחוסר ודאות, חולים המטולוגיים אינם נשארים לבד. המערכת הרפואית יודעת להתאים את עצמה, הצוותים הרפואיים ממשיכים לפעול, ויש מגוון דרכים לשמור על רצף טיפולי ומעקב נכון. לצד כל הקושי, האחריות המשותפת של המטופל ושל הצוות הרפואי היא להמשיך להיות בקשר, לשאול, לעדכן, ולא להזניח תסמינים או בדיקות חיוניות.

ובכל מקרה, צוות העמותה תמיד עומד לרשותכם בזמני שקט ושגרה ובזמני משבר ואי-וודאות. 

לצפייה בובינר המלא: לחץ כאן