לורנס סיף, יליד לונדון וכמעט בן 75, חי כבר 14 שנה עם CLL במעקב בלבד. הוא ממשיך לשחק טניס, לכתוב ספרים ושירים, לטייל בעולם ומאמין בגישה פשוטה: לקחת את החיים יום-יום, ולהמשיך קדימה כל עוד מרגישים טוב.
לורנס סיף נולד וגדל במזרח לונדון, למד מתמטיקה וסטטיסטיקה באוניברסיטה, ועבד שנים רבות בעולם הפיננסים והנתונים, בין היתר גם בתקופה שבה בלומברג הייתה עדיין חברה קטנה יחסית. הוא נשוי כבר כמעט 50 שנה, אב לארבעה וסב לנכדים. את האבחנה של CLL קיבל בשנת 2011, לגמרי במקרה, בבדיקת דם שגרתית. מאז הוא במעקב בלבד, בלי טיפולים, ומרגיש, לדבריו – “כמו תמיד. ”
ילדות, לימודים וקריירה
איך נראו החיים שלך לפני האבחנה?
נולדתי בלונדון, במזרח העיר. גדלתי בבית פשוט, אבא היה ספר, אמא עבדה בתפירה ובהמשך במשרד משפחתי. הייתי תלמיד טוב, הלכתי לבית ספר ברמה גבוהה, ואחר כך לאוניברסיטה בקרדיף שבוויילס, שם למדתי מתמטיקה וסטטיסטיקה.
ומה עשית אחרי הלימודים?
רציתי להמשיך לתואר נוסף, אבל אז הגיעה הזדמנות לעבוד בפריז ב־ OECD כסטטיסטיקאי, אז נסענו לשם. התחתנתי בגיל 25, והתכנון המקורי להיות שנתיים בצרפת – הפך לעשר שנים. חזרנו לאנגליה עם ארבעה ילדים.
איך המשיכו משם החיים המקצועיים?
עבדתי בבלומברג בלונדון, בתקופה שזה עוד היה קטן מאוד. הייתי בין הראשונים שם, וממש ראיתי את זה גדל. תמיד הייתי אדם פעיל: עבודה, משפחה, ספורט. שיחקתי טניס, טיילתי, הרגשתי טוב.
הרגע שבו הכול התגלה ובמקרה
איך בכלל גילית שיש לך CLL?
ב־2011 הלכתי לעשות בדיקת דם רגילה, בלי סיבה מיוחדת. הרופא התקשר ואמר שספירת תאי הדם הלבנים שלי גבוהה מאוד. הוא הסביר שבדרך כלל זה צריך להיות בין 4 ל־11, ואצלי זה היה 35. הוא אמר שצריך לעשות עוד בדיקות.
ואז הבינו שמדובר ב־ CLL?
כן. עשיתי עוד בדיקות וגם ביופסיה, ובסוף אמרו שזה CLL. אבל העניין הוא שאני הרגשתי מצוין. עבדתי, שיחקתי טניס, הייתי פעיל — לא היה לי שום סימן שמרגיש כמו “מחלה”.
“אם אני מרגיש טוב — אני ממשיך לחיות”
מה הרגשת כשאמרו לך שזו מחלת סרטן?
הרופא הסביר לי שזה סרטן. ברור שהלכתי הביתה וקראתי באינטרנט, אבל אני לא נכנסתי לחרדה. מבחינתי, כל עוד אני לא מרגיש חולה — אני לא חולה. אני יודע שיש לי את זה, אבל זה לא שינה לי את היום־יום.
איך הרופאים התייחסו לזה לאורך השנים?
בהתחלה הלכתי לרופא מאוד בכיר בלונדון. הוא אמר לי בערך כך: “עד רמה מסוימת לא עושים כלום. אם אתה מרגיש טוב — עוקבים.” עם השנים הספירה עלתה וירדה. היו תקופות שזה הגיע גם ל־100 ו־110, אבל עדיין — בבדיקות האחרות הכול היה בסדר, ולא הייתה סיבה להתחיל טיפול. היום, אחרי 14 שנה, זה סביב 70 ואני עדיין בלי טיפול, רק במעקב.
זה לא מבלבל אותך לראות אנשים אחרים שמרגישים רע גם עם מספרים נמוכים יותר?
כן, זה קרה לי. הייתי בכנסים ובמפגשים של חולי CLL, וראיתי אנשים עם מדדים נמוכים יותר, אבל הם ממש חולים ומרגישים רע. הבנתי שכנראה יש לי מזל ושכל גוף מגיב אחרת למחלה. אולי העובדה שחייתי אורח חיים בריא עם ספורט השפיע על התקדמות המחלה שלי.
משפחה, שגרה, ועלייה לארץ
איך המשפחה שלך הגיבה כששמעה?
בערך כמוני. סיפרתי לכולם, הילדים יודעים הכול. אבל גם מבחינתם, כל עוד הם רואים שאני חי רגיל, משחק עם הנכדים וכדומה, הם לא נכנסו לחרדה.
היו דברים שהפסקת לעשות בגלל המחלה?
בגדול לא. כל עוד אני יכול, אני עושה. אבל אני כמובן נזהר יותר בדברים מסויימים בגלל המחלה. לדוגמא, לפני כמה חודשים הייתי אמור לטוס לחופשה בחו"ל וכבר הגעתי לשדה התעופה, אבל ממש לא הרגשתי טוב. כדי להיות ב- SAFE SIDE, החלטתי ללכת למיון, שם בכלל גילו שיש לי בעיות בלב. יכול להיות שאם לא היה לי ה- CLL, אולי לא הייתי ממשיך עם הטיסה. זה היה מפחיד, אבל עברתי את זה.
כתיבה, יצירה ונתינה לעמותה
איך הכרת את חלי”ל האור?
בדיוק סיימתי לכתוב את הספר השלישי שלי Jews and Jazz ואחרי כל כך הרבה שנים עם המחלה, החלטתי שאני רוצה לתרום בחזרה. עשיתי חיפוש באינטרנט ומצאתי את העמותה. התקשרתי לגיורא שרף, מנהל העמותה והבנתי ששנינו מנתניה. נפגשנו והצעתי לו שאתרום לעמותה 20% מההכנסות מהספר. החלום שלי, במיוחד עם הספר הזה שאמכור כמה שיותר עותקים ואוכל לתרום לעמותה הנפלאה, שעושה הרבה דברים טובים.
איך אתה מסתייע בעמותה?
גילוי נאות, לא יבינו את זה בראיון כתוב, אני 5 שנים בארץ והולך לאולפן, אני מדבר בסדר, אבל לקרוא קצת קשה לי. הצטרפתי לקב' הוואטסאפ של חולי CLL וראיתי שכל הזמן אנשים עוזרים אחד לשני וזה היה נפלא, אבל בשבילי היה קשה לעקוב אחרי כל ההודעות בעברית.
ספר קצת אז על הספר ואיך ניתן לרכוש אותו?
זה הספר השלישי שלי. הוצאתי ב- 2017 ו – 2024, שני ספרי שירה. בספר הזה שילבתי את האהבה שלי למוזיקה ובמיוחד לג'אז ולעם שלי. חקרתי את הנושא במשך תקופה וגיליתי שיש קשר ייחודי של היהודים בעולם הג'אז – מוזיקאים, זמרים, מלחינים ויזמים שהשאירו חותם משמעותי בתרבות המוזיקה.
כמובן שמבחינת חברי העמותה – רכישת הספר שווה לתרומה לעמותה, אז זה שווה במיוחד. אפשר לשלוח לי מייל ואני שולח את הספר: [email protected]
ומה נותנת לך הכתיבה?
זה עושה לי טוב. כתבתי גם שירים — יש לנו קבוצה שנפגשת פעם בחודש, כל אחד מקריא את השירים שלו. זה מחזיק אותי עסוק ונותן משמעות. אומרים גם שיש סגולות טיפוליות ביצירה וכתיבה, אולי זה אחד הדברים שמשאירים אותי בריא.
מסר למי שמקבל אבחנה
מה היית אומר למישהו שקורא את הראיון הזה ואובחן עכשיו?
Take one day at a time. תחיו יום אחרי יום. תמשיכו לעשות מה שאתם עושים, כל עוד אתם יכולים. אם אתם באמת לא מרגישים טוב — ברור שצריך לשמוע לרופאים, לעשות מה שצריך. אבל אל תדאגו כל הזמן למה יהיה, איך יהיה. תמשיכו קדימה ותנסו להיות אופטימיים.
וזה מה שאתה עושה בפועל?
כן. אני משתדל למלא את החיים שלי בעשייה ואנשים ופעילות חיובית וחברתית. הנכד שלי בן חמש, והוא כבר משחק שחמט — אז אנחנו משחקים יחד.
משפט לסיכום?
אני מאחל לכל החולים ב- CLL שיידעו לנצל את החיים שלהם ולמצות אותם ולא לשקוע במחשבות של מה יהיה ואיך יהיה ושזה יוריד אותם. אני אמנם במעקב בלבד, אבל ממה שאני לומד, הרפואה ב- CLL היא מהמתקדמות שיש וחשוב מאוד להישאר אופטימי וחיובי – זה חלק חשוב מאוד מהטיפול. חרדה ודיכאון רק ייגרמו למחלה להשתלט עלינו, למרות שאולי מבחינה רפואית, אנחנו לא במצב כל-כך רע. אל תתנו למילה סרטן להפחיד אתכם.
ותודה לעמותה שעושה כל כך הרבה דברים נפלאים למען החולים.
