בטינה מונץ הייתה סמנכ"לית שיווק בינלאומית בחברה לציוד רפואי ובשיא הקריירה שלה, כאשר אובחנה עם לוקמיה מיאלואידית חריפה (AML). בראיון אישי, היאמספרת על הרגע שבו נחתה עליה הבשורה, על ההתמודדות כמפרנסת יחידה, על הבת שנטלה את מושכות הדאגה – ועל הקריירה החדשה כמתנדבת ומנטורית בעמותת חלי"ל האור.
"המחלה קטעה חיי, אך גם פתחה לי דלתות חדשות. ידעתי תמיד שיש לי את העוצמות הפנימיות, והן התגלו במלואן כשנדרשתי להן ביותר"
ספרי על החיים שלך לפני האבחנה – מה עשית, איך נראו החיים?
חיי היו מאוד בינלאומיים – נולדתי באורוגוואי, עליתי לארץ בגיל צעיר, למדתי כאן, התחתנתי ובהמשך גם יצאתי לחו"ל ל- 15 שנה של עבודה בתחום המכשור הרפואי. ניהלתי קריירה אינטנסיבית, שכללה הרבה טיסות, כנסים, עבודה מול צוותים רפואיים בכל העולם. הייתי סמנכ"לית שיווק בחברה מצליחה, עם לוחות זמנים עמוסים מאוד. הבית היה בישראל, אבל הרגשתי שהעולם כולו הוא הזירה שלי.
בדיעבד, אני יודעת שהזנחתי את הבריאות שלי – לא הקפדתי על תזונה, לא על מנוחה, וגם לא על להקשיב לעצמי. חייתי במין מירוץ תמידי בין העבודה, המשפחה, והלחץ הבלתי נגמר של פרנסה וקריירה.
מתי התחלת להבין שמשהו לא בסדר?
כמה חודשים לפני האבחנה, בחורף 2022, התחילו סימנים קטנים – דלקות, עייפות, חליתי בקורונה, חוסר אנרגיה קבוע כזה. לא ייחסתי לזה משמעות חריגה, אבל בטיול משפחתי באפריל הרגשתי עייפה ברמה שלא הכרתי. בתור אדם אנרגטי, פתאום הרגשתי מרוקנת. כשחזרנו לארץ, בשבת אחת, ניסיתי לרדת לים – ולא הצלחתי ללכת מרוב קוצר נשימה.
ביום ראשון כבר היה לי תור אצל רופאת המשפחה. באתי לדבר איתה על משהו אחר, אבל תוך כדי הזכרתי את העייפות והכאבים. היא שלחה אותי מיידית למיון. עשו בדיקות, הכל היה כביכול תקין – שחררו אותי. אבל כעבור דקות התקשרו וביקשו שאחזור. שם נאמר לי בפעם הראשונה שיש חשד ללוקמיה.
איך הרגשת כשהבנת שמדובר בלוקמיה?
בהתחלה פשוט לא קלטתי. הרגשתי כאילו אני שומעת בשורה על מישהי אחרת. הבת שלי ובן זוגי היו איתי – ראיתי את הפנים שלהם מתחלפות, אבל אני הייתי מנותקת. אמרתי לעצמי שזו בטח טעות. אבל כעבור כמה שעות הייתי כבר באיכילוב, בחדר פרטי במחלקה ההמטולוגית, ובבוקר למחרת כבר שמעתי את המילים הברורות: "יש לך AML עם מוטציה מסוג FLT3. חייבים להתחיל טיפול מיידי."
המחשבות התרוצצו – מה עם הבת שלי? מה עם העבודה? איך אני אמורה להבין בכלל מה המשמעות של זה?
איך נראו הימים הראשונים של האישפוז והטיפול?
התחלתי מיד לעבור טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים. הכל קרה מהר, כמעט בלי זמן לעכל. אבל אני טיפוס של עשייה – אז מהר מאוד ניסיתי להכניס סדר בתוך הכאוס. סידרתי לי "משרד" בחדר – מחשב נייד, טלוויזיה עם אוזניות HDMI , פלייליסטים לכל מצב רוח. למדתי קוריאנית וגרמנית, עשיתי טריוויה, ראיתי סדרות, רקדתי אפילו. היו ימים שפשוט שמתי מוזיקת רוק בפול ווליום ורקדתי עם עמוד העירוי.
ידעתי שאני חייבת לשמור על המוח שלי פעיל – לא להיכנע ל – chemo brain אז גם כשלא הרגשתי במיטבי, השתדלתי לשמר שגרה ולהמשיך להפעיל את מוחי.
מה עזר לך ברגעים הקשים?
המוזיקה הייתה לי לעוגן – יצרתי פלייליסטים מדויקים, כאלה שמחזיקים אותי גם בשיא החולשה. למדתי לנשום לתוך הרגע. כשעברתי סיבוכים – כולל תגובה נדירה לתרופה שגרמה למצב דמוי התקף לב – השתדלתי לראות את התמונה הרחבה. מדיטציה מודרכת עזרה לי להירגע, לנשום, ובהחלט נשענתי על צוות רפואי מדהים, על משפחתי ועל האנשים סביבי, ובעיקר – האמנתי בגוף שלי ובעצמי.
הבת שלי הייתה איתי כמעט כל הזמן. היא בת יחידה, צעירה, והיה לי קשה מאוד לראות אותה לוקחת על עצמה תפקידים של דאגה וטיפול. התפקידים התהפכו, וזה היה לי לא פשוט רגשית.
ספרי קצת על ההשתלה – איך עברת אותה?
ההשתלה הייתה שלב קריטי – וכשנאמר לי שאני מועמדת, לא הייתה שאלה. ידעתי שזו הדרך היחידה. ההכנה הייתה קשה – הגוף כבר מותש מהכימותרפיה – אבל השתדלתי להיאחז במה שכן יש לי. סידרתי לי שולחן מול החלון, צפיתי במנחת המסוקים, דמיינתי את הים. המשפחה תמכה, החברים היו שם, אבל גם הגבולות ששמרתי לעצמי עזרו – בחרתי לא לארח יותר מדי, אלא להיות קשובה לצרכים שלי.
איך נוצר הקשר עם חלי"ל האור?
זה התחיל דרך חוברת שקיבלתי מהאחות במחלקה. שמרתי אותה בצד, וכשסיימתי את הסבב השני הרגשתי שאני רוצה לדבר עם מישהי שחוותה את מה שאני עוברת. שלחתי הודעה בפייסבוק, חיברו אותי עם מנטורית ששמה סיגל – וזה היה בול. היא עברה את אותו פרוטוקול, גם היא הייתה קרייריסטית, הבינה את הדילמות שלי.
היא עזרה לי מאוד בשאלות פרקטיות – איך מתארגנים לשחרור הביתה, מה כדאי להכין, מה צפוי. זה נתן לי שקט עצום. היום אני בעצמי מנטורית בעמותה – וזה אחד הדברים הכי משמעותיים שאני עושה וזה עשה לי מאין סגירת מעגל.
מה המסר שלך למי שקורא אותך עכשיו?
אל תפחדו לבקש עזרה. זו לא חולשה – זה חוזק. לא חייבים לעשות את זה לבד.
וגם – יש חיים אחרי המחלה. הם שונים, אבל מלאים. היום אני לא מי שהייתי – ואני גם לא רוצה לחזור להיות. אני חיה בקצב אחר, נושמת אחרת, מקשיבה לעצמי.
המחלה קטעה לי ברגע אחד את החיים כיצד שהכרתי אותם עד לרגע הזה, אבל! גם נתנה לי הזדמנות להיפגש עם עצמי מחדש. וזה, כמה שזה נשמע מוזר – מתנה.
בטינה נבחרה לאחרונה לכהן כחברת ועד בחלי"ל האור וכן סיימה את הכשרת המנטורים של העמותה וכבר מלווה חולים חדשים.
