"דווקא הרגעים הקשים מילאו אותי בתקווה, ומעז יצא מתוק. הבנתי שיש לי המון סיבות לרצות לחיות, מתישהו הסבל יסתיים, והשגרה תחזור לחיי, לכן עלי להילחם בכל כוחי בשבילי, ובשביל האנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי. עלי להפסיק מייד לשקוע בעצב וברחמים, ולהחזיר לעצמי  את ההומור ושמחת החיים"

טור אישי

מבחן הסמכה ללשכת עורכי הדין

30.04.2019, יום שלישי – פעמיים כי טוב….יום ההולדת ה- 56 שלי….כולי נרגשת ובעיקר לחוצה מהתאריך, הפעם בגלל מבחן ההסמכה של לשכת עורכי הדין, שיתקיים באותו היום בבנייני האומה בירושלים. דני (בעלי) ואני סיימנו לימודי משפטים, ואמורים לגשת יחד למבחן הגורלי לקבלת התואר הנכסף – עורך דין.

בצהרי היום שלפני הבחינה נסענו לכותל, החנינו את הרכב במרחק הליכה של כ -100 מטר. תוך שאנו צועדים לכיוון היציאה התחלתי להרגיש לחצים בחזה, סחרחורת, חולשה בכל הגוף, רגלי נעשו כבדות כשבמאמץ רב גררתי אותן. כשהגענו לרכב, כבר כולי הייתי מיוזעת והתנשמתי בכבדות, כמו אחרי ריצת מרתון. זו הפעם הראשונה שהרגשתי כך, ולא הבנתי מה קורה לי. הגענו לחדר במלון כשכולי רועדת מצמרמורות ותשושה. 

נזרקתי על המיטה, וכל מחשבותיי ודאגותיי התרכזו בבחינה שלמחרת. איך אוכל להיבחן כשאני מרגישה ככה? 

בבוקר יום הבחינה התעוררתי עם חום, הצמרמורות השתלטו על הגוף, הכאבים בחזה התעצמו, ויכולתי להרגיש את דפיקות הלב המהירות, כשכל נשימה מלווה בכאב חד בחזה. לא הצלחתי להרים את ראשי מהכר, גופי היה כבד וכולי באפיסת כוחות.. הבחינה בעוד מספר שעות ואני בהרגשה כללית נוראית. לא רציתי לתת לפחד למלא אותי, כי היה לי ברור כשמש, שבכל מצב אני ניגשת לבחינה. לקחתי 2 כדורי אקמול ובשארית כוחותיי עשיתי את המבחן. עד היום אין לי מושג איך הצלחתי לעשות את הבחינה ויותר מכך איך עברתי אותה. 

ביום חמישי בבוקר, הלכתי לרופאת המשפחה, שהפנתה אותי לאשפוז יום.

שם עשו לי את הבדיקות ולאחר שהגיעו התוצאות רופאת אשפוז אמרה שהכל בסדר, והדופק המהיר הינו תופעה של לחץ מהבחינה, וכך שלחה אותי הביתה עם המלצה שאעשה תרגילי יוגה להרגעה.

בבית המשכתי להרגיש רע, ובערב נסענו לבית חולים. הרופא במיון אמר, שספירות הדם אינן טובות, ולכן עלי להתאשפז עד שהמטולוג יראה אותן למחרת.

אני? סרטן? לא יתכן!

בבוקר הגיע למיטתי ההמטולוג, בקול שקט אמר שככל הנראה יש לי לוקמיה, וביום ראשון יעשו לי בדיקת מח עצם לאשש את האבחנה. שאלתי אם התכוון לסרטן בדם, כי בזה הסתכם הידע שלי על לוקמיה. ברגע שהשיב בחיוב, חשתי שהדם עולה לראשי במהירות, וחום מציף את פניי. בין רגע חשתי איך הקרקענשמטתמתחתלרגליי, והיה נדמה לי שעלטה עטפה את החדר ואני מחפשת את קרן האור בתוך החשיכה. 

המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשי, "אני? סרטן? לא יתכן! בוודאי יש פה טעות, אני אישה בריאה, מקפידה לעשות בדיקות דם שיגרתיות פעם בשנה, מה פתאום לוקמיה"!? 

ביום ראשון בבוקר עשו לי בדיקת מח עצם, ו"התבשרתי", שיש לי לוקמיה מיאלואידית חריפה -.AML 

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שאלות רבות חלפו במוחי, ולא נתנו לי מנוח, האם בכלל יש לי סיכוי להחלים? האם אמות בקרוב? האם אשרוד את טיפולי הכימותרפיה? מה מרגישים בטיפולים? ועוד כהנה וכהנה חששות ודאגות. מידי פעם מבלי שהתכוונתי, הדמעות ברחו מעיניי ונספגו בתוך הכר. נותרתי עם עצמי אובדת עצות, ולא היה לי שמץ של מושג כיצד אתמודד, ומאין אשאב כוחות לעבור את המציאות החדשה והקשה שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. 

למחרת בבוקר נכנסו לחדר צוות ההמטולוגים, ואמרו שזו מחלה אגרסיבית ושעלי להתחיל טיפול כימותרפי בהקדם. הכל קרה כל כך מהר, עדיין לא הספקתי לעכל את הפצצה, שרק אתמול נפלה עלי וריסקה אותי לרסיסים, וכבר צריכה לקבל החלטה גורלית, שתשנה את חיי, בלי להבין את המשמעות של מה באמת הולך לקרות ומה אני הולכת לעבור.

יצאתי למסע המאתגר של חיי  – קירחת!

מכל המחשבות שחלפו בראשי רציתי רק לדעת האם השיער ינשור, ידעתי שפיזית אני חזקה, שהרי עברתי שלוש לידות ללא אפידורל, אבל להיות קרחת? עם זה לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד. מאז שאני ילדה קטנה השיער היה חלק בלתי נפרד ממני ומהאישיות שלי, ובכל שבוע אני במספרה דואגת שיהיה מסודר ומטופח.

מנהל המחלקה הביט בי, אמר שאקבל טיפול כימותרפי אגרסיבי, ולכן השיער עתיד לנשור לאחר כשלושה שבועות מתחילת הטיפול. זה היה רגע בלתי נשלט כשהדמעות פרצו כמעיין מעיניי, ושטפו את פניי. לא האמנתי שאין דרך אחרת ושעלי להיפרד משערי הארוך והשופע ולהיות קרחת. 

ביקשתי מהרופאים לדחות את הטיפול  ביומיים כדי להיוועץ עם הרב פירר ולקבל את ברכתו, וגם לשמוע חוות דעת רפואית נוספת. קיוויתי בכל ליבי שאולי בכל זאת יש איזו טעות, או אולי ישנו טיפול אחר. לאחר שקיבלתי את התשובות הבנתי שאכן זו המחלה, זה הטיפול, ומכאן יצאתי למסע המאתגר של חיי. למזלי את המסע הזה לא עברתי לבד. הייתי מוקפת בהרבה אהבה ותמיכה מדני, ששהה איתי בכל הלילות, ליווה אותי לכל בדיקה, אחז בידי וקרא לי "גיבורה שלי". משפחתי הנפלאה וחברות טובות, התחלקו בתורנויות, ודאגו שלא אשאר לרגע אחד לבד. 

מסתכלת למוות בעיניים – הקשיים והאתגרים 

בבוקר יום הזיכרון חוברתי לשקית הכימותרפיה הראשונה, שהייתה תלויה על העמוד. כבר באותו הערב, ערב יום העצמאות, הובהלתי לטיפול נמרץ, עם כאבים עזים בחזה וקשיי נשימה. בכל פעם שהכנסתי אויר לריאות כאב חד פילח את החזה וכאילו קרע אותו. חיברו אותי לחמצן ולאלקטרודות, והמדדים ריצדו על גבי הצג שמפעם לפעם צפצף. כל נשימה הייתה כרוכה במאמץ רב ובכאב עז. כוחותיי אט אט נטשו אותי וגופי נעשה רפה. לראשונה הרגשתי שאני מסתכלת למוות בעיניים, ושעתי להיפרד מהעולם קרבה. נבהלתי מעצם המחשבה, שהרי לא רציתי למות, אני עדיין צעירה ויש לי עוד הרבה תוכניות לעתיד. כאן בעצם הבנתי שעומדות בפני שתי אפשרויות, להרים ידיים או להילחם בכל הכוח בלוקמיה, שחדרה לדמי בלי הזמנה. 

בכל יום במשך שבעה ימים שקית הכימותרפיה חלחלה לגוף 23 שעות ביממה, ושעה אחת הפוגה, מעין "שעת פינוק". שבה יכולתי להתקלח, להתמרח ולהחליף בגדים. פרט לשעה הזו לא ניתן היה להתנתק מהכימו. כך שבעה ימים התהלכנו יחדיו בחדר הקטן השקית, העמוד ואני.  

ימי האשפוז לא היו פשוטים בלשון המעטה, וכל יום לא דמה ליום האתמול, היו ימים טובים יותר באופן יחסי והיו גם ימים מלאי סבל. כמעט ולא הצלחתי לאכול בגלל הבחילות, הקאתי הרבה, המערכת החיסונית הייתה חלשה מאוד, והופיעו זיהומים מלווים בחום, כך שבנוסף התווספו לי גם אנטיביוטיקה וסטרואידים לקוקטייל התרופות. במרבית הזמן הספירות היו נמוכות מאוד, וכמעט בכל יום קיבלתי מנת דם או מנת טסיות. 

הקושי הגדול שנאלצתי להתמודד איתו, היה לאחר שלושה שבועות לערך כשהשיער החל לנשור. על אף שידעתי, וכביכול הכנתי את עצמי נפשית לרגע הזה, הייתי חסרת אונים ושבורה אל מול המראה של קווצות שיער שנפלו במקלחת על הרצפה או שנותרו על הכר. 

דווקא הרגעים הקשים מילאו אותי בתקווה, ומעז יצא מתוק. הבנתי שיש לי המון סיבות לרצות לחיות, מתישהו הסבל יסתיים, והשגרה תחזור לחיי, לכן עלי להילחם בכל כוחי בשבילי, ובשביל האנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי. עלי להפסיק מייד לשקוע בעצב וברחמים, ולהחזיר לעצמי  את ההומור ושמחת החיים. 

התקווה

את השינוי התחלתי מחדר הבידוד שהיה קר ומנוכר. קירותיו היו לבנים ועירומים, ורק מכשירים וצינורות שמעל המיטה מחוברים אליהם. שולחן אוכל בצבע כתום וכיסא, עמדו מיותמים בפינה, וחלון אטום שלא ניתן לפתוח. רציתי להפיח חיים בחדר הקודר, ובכך לשפר את ההרגשה. הדבר שחפצתי בו יותר מכל, זה לראות את הנכדים הקטנים, שאליהם מאוד התגעגעתי, ולא ניתן היה להביאם לביקור. לכן כדי שאחוש אותם לידי מילאתי את קירות החדר בתמונות שלהם, וציורים שציירו במיוחד בשבילי. ביקשתי שיביאו לי כרית ומצעים מהבית, שארגיש ואריח ריח של בית. אי אפשר לתאר את התרוממות הרוח שהציפה אותי, למראה החדר שהפך לפתע לססגוני. אך כל זה לא הספיק מכיוון שהייתי זקוקה גם לשינוי בעצמי. בנותיי קנו לי פאה הדומה לשערי באורך ובגוונים, ומידי פעם חבשתי אותה והשתעשעתי עם שערי הפזור והארוך. במהלך היום החלפתי את הפיג'מות של בית החולים בשמלות צבעוניות, הקפדתי להתאפר ולהתבשם, וכך החזרתי את הצבע הוורוד לחיי ואת החיוך לפניי. 

רציתי להיות בשליטה ולדעת כל דבר שקשור במחלה, כדי להימנע ככל שניתן מהפתעות בלתי רצויות, לכן שאבתי מהאינטרנט ובעיקר מאתר חלי"ל האור – הבית של חולי סרטן הדם בישראל, כל פיסת מידע שיכולתי, ובכל מקרה של ספק התייעצתי בצוות הרפואי.

כך עברתי ארבעה סבבים של טיפולים, שנפרשו על פני תקופה של חמישה חודשים, כשבין סבב לסבב יצאתי לשבוע מנוחה בבית, שבוע שבו מילאתי את עצמי באנרגיה וכוחות מחודשים לקראת הטיפול הבא. 

במהלך 4 שנים בהן הייתי ברמיסיה הגוף טרם חזר לעצמו, התעייפתי מהר מפעולות פשוטות ונזקקתי ליותר שעות מנוחה. החלטתי לקבל זאת באהבה, ולעשות מהלימון לימונדה, שהרי הייתי במצב מסכן חיים, והינה אני שוב על הרגליים, שבעזרתן אמשיך  לצעוד קדימה.     

הבנתי שכדי לרפא את הגוף צריך לרפא גם את הנפש, ולשם כך עלי לעשות דברים שאני אוהבת ושממלאים אותי. הצטרפתי למעגלים- תכנית המנטורינג של חלי"ל האור, קיבלתי כלים חיוניים לניהול המחלה, והחשיפה למטופלים אחרים סייעה אף לי להתמודד. התחברתי מאוד לרפואה הסינית בעיקר לטיפולי שיאצו, דיקור סיני ורפלקסולוגיה. סיימתי תואר שני במשפטים, השתתפתי בסדנה לתזונה בריאה ועוד.

סיכום דבר – מצדה לא תיפול שנית! 

חלפו 4 שנים, בת 60, הלוקמיה חזרה וכנגד כל הסיכויים, לא מסוג AML אלא מסוג ALL. 

הרופאים היו המומים, שהרי אלו שתי מחלות שונות לגמרי, ואין קשר ביניהן.

הפעם נאלצתי לעבור השתלה מתורם זר. 

שוב להתמודד עם טיפולים כימותרפיים שבסופם השתלה, נשירת שיער והרגשה כללית רעה.

מכיוון שאני כבר "למודת ניסיון" החלטתי שהפעם אני יוצאת למסע ההישרדותי בכל הכוח, לא מביטה לאחור אלא מביטה קדימה אל פני העתיד.

עתה אני כשנה לאחר ההשתלה, עדיין בתוך המסע המאתגר, כשבכל יום שחור מנסה למצוא לי איזו קרן אור להיאחז בה, כדי שחלילה לא אשבר או אוותר. מעודדת את עצמי שהיה יכול להיות גרוע יותר, ושכל תקופה בחיים בין אם טובה ובין אם רעה – היא אינה נצחית, אלא זמנית ובר-חלוף, ושיש חיים (טובים) גם אחרי הלוקמיה!