"לוקמיה לא חייבת להיות סוף החיים, אלא דווקא ההתחלה,
ובדרך גם הזדמנות להגשים חלום"

בסוף חודש פברואר השנה אובחן רועי לבנברג עם לוקמיה חריפה, אלא שרוכב האופניים המקצועי לשעבר לא הסכים לעצור והמשיך כל העת להאמין בספורט ובעיקר בעצמו. התוצאה: בקיץ האחרון הוא כבר רכב מאות ק"מ במהלך השבוע, ובשנה הבאה הוא ירכב את מסלול הטור דה פראנס היוקרתי "ההחלמה קרתה הרבה בזכות חשיבה חיובית… כך מצאתי את עצמי שפוך במיטה מהכימותרפיה מגיש מועמדות להיות חלק מהנבחרת", הוא מסביר

אבי יופה

את הסיפור של רועי לבנברג צריך להתחיל דווקא מהסוף. לבנברג, 46, החלים בצורה נדירה, מהירה ומעוררת השראה מלוקמיה מאוד חריפה ורגליו פונות עכשיו אל עבר חודשי הקיץ – אז ייצג את ישראל ויהיה חלק מקבוצת רוכבים בינלאומית שתרכב את מסלול מרוץ האופניים "הטור דה פראנס".

"בראייה שלי ההחלמה קרתה הרבה בזכות חשיבה חיובית, אין סוף אופטימיות והרבה מאוד מאמץ להפעיל את הגוף ולהשתמש בספורט כגורם שמזרז את ההחלמה", מספר לבנברג, "במקרה שלי זה עבד מצוין".

הנער רועי לבנברג התחיל לרכב באופן מקצועי על אופניים כבר בגיל 12. עם השנים לבנברג הלך והתמקצע בענף, התאמן חמש פעמים בשבוע, ואף היה חלק מנבחרת ישראל וזכה ארבע פעמים באליפות ישראל לרכיבת כביש. האופניים תפסו חלק מרכזי בחייו של הנער שהפך לשם דבר בעירו ראשון לציון, הרבה בזכות הרגליים המגולחות וביגוד הרכיבה המקצועי שהקדים אז את זמנו.

"בצבא הלכתי לקורס חובלים למרות שהחזקתי בתואר ספורטאי מצטיין", מפרט לבנברג, "שם ירד לי הפרופיל בגלל גידול שפיר ברגל והצבא לא רצה לקחת את הסיכון. מאותה נקודה לא הצלחתי לחזור לרכיבה באותה הרמה שבה הייתי לפני כן. מדובר בספורט מאוד אגרסיבי שאי אפשר לקחת ממנו חופש של שנה ולחזור אחריו. אז פרשתי".

"לא עמדתי על הרגליים"

קרוב לעשור אחר כך רועי לבנברג מצא את עצמו שוב על מושב האופניים לבוש בביגוד המקצועי והצבעוני, הפעם בגזרת רכיבות השטח. הוא לקח חלק במרוצים, רכב ארבע פעמים בשבוע והוגדר בעיקר בידי עצמו כ"חובבן פלוס" עד שבוע אחרי ה-7.10.23 אז הגיע השינוי האמיתי בחייו.

"אז זו היתה הפעם הראשונה שקמתי בחמש בבוקר עם כאבים אדירים בחזה", הוא נזכר, "הייתי בטוח שאני חווה התקף לב ונסעתי למיון בבית החולים בילינסון. עברתי הרבה בדיקות ולא מצאו דבר. אפילו אושפזתי לכמה ימים. שוחררתי עם משככי כאבים רק כדי לחוות את ההתקף הזה עוד כמה פעמים לאורך תקופה: כאבים בחלק העליון של הגוף, בעצמות הבריח, בכתפיים, בשכמות. כאבים מוזרים שעברו ממקום למקום".

ומה קרה אחר כך?

"בסופו של דבר ב-29.2.24 הגעתי לרמת כאב כזו שלא הייתי מסוגל עוד לסבול, ובאתי שוב לחדר המיון בבילינסון הפעם במצב של חוסר תפקוד. לא עמדתי על הרגליים. עברתי בדיקות במשך 48 שעות עד שפרופ' אופיר וולך ביקש ממני לעבור ביופסיה דחופה של מח העצם ונמצא שפשוט אין לי מח עצם. כולו היה מלא בתאים סרטניים והלוקמיה היתה ברמה החריפה ביותר שלה. הכאבים שלי נבעו מכך שהתאים הסרטניים הכפילו את עצמם בקצב מהיר בלי שהתפנו תאים אחרים, מה שיצר אצלי את הלחץ בעצמות. קיבלתי במשך שבוע כימותרפיה. מכה מאוד חזקה של טיפול מציל חיים. חזרתי הביתה רק לאחר חמישה שבועות של אשפוז".

קצב ההתמודדות של רועי לבנברג עם המחלה היה מאוד מהיר. חודש אחרי שביקר לראשונה בביתו מאז האשפוז הוא כבר היה בדרכו לעבור השתלת מח עצם מאחותו הקטנה שנמצא מתאימה מבחינה גנטית. אחרי ההשתלה הוא אושפז לכמה שבועות ובחודש יוני שוחרר לביתו והתחיל לאט לאט לחזור לאדם שהיה לפני האבחון.

"היה לי מזל פעמיים", מודה לבנברג, "בפעם הראשונה שהגבתי מאוד טוב לטיפול הראשון של הכימותרפיה ובסוף הייתי נקי מלוקמיה – דבר שאינו מובן מאליו. הרבה אנשים זקוקים ליותר מטיפול אחד כדי להגיע למצב כזה. והפעם השנייה שאחותי נמצאה מתאימה ואחרי חודשיים מהאבחון עברתי השתלת מח עצם".

ואיך היתה החזרה לחיים שלפני המחלה?

"שלושת החודשים הראשונים היו מאוד קשים עם הרבה תופעות לוואי. במהלך האשפוז שלי ראיתי פרסום על מסע התרמה עולמי ללוקמיה, שהוא בעצם רכיבה במסלול המלא של מרוץ האופניים הטור דה פראנס. המארגנים חיפשו רוכבים מרחבי העולם שחלו בעצמם בלוקמיה או שיש להם קשר למחלה בדמות בן זוג או ילד שחלו. וכך מצאתי את עצמי שפוך במיטה מהכימותרפיה מגיש מועמדות להיות חלק מהנבחרת".

מאיפה האמונה הזו שאתה תוכל להיות חלק מהנבחרת הזו כשאתה שוכב במיטת בית החולים?

"כשהודיעו לי שיש לי לוקמיה בכיתי 10 דקות ואז שאלתי את הרופא אם אפשר להבריא מזה. הוא ענה לי שיש סיכויים מסוימים שאחזור להיות אדם בריא ואני אמרתי לעצמי שאם יש סיכוי אז אגיע לשם. בתפיסה שלי, גם כשהסתכלתי על המרוץ הזה, אני הולך להחלים מלוקמיה והכל יהיה בסדר. וברגע שהודיעו לי שהתקבלתי קיבלתי מוטיבציה אדירה ובמהלך האשפוזים היית רואה אותי הולך ברגל, עולה במדרגות, מתעקש לחזק את הגוף".

"האמנתי שאני יוצא מזה"

היום לבנברג עוד מתאושש מההשתלה ומתמודד גם עם מחלת השתל המתנגד למושתל (G.V.H.D). לאחרונה אושפז שוב עם תסמינים של כאבי בטן אבל מאז השחרור הוא מוכוון למטרה אחת בלבד: להתנהל כרגיל ולצאת ב-28.6 לצרפת שם יהיה חלק מקבוצת Tour21 בנבחרת Cure Leukemia.

"אנחנו מזנקים שבוע לפני פתיחת הטור דה פראנס ועוברים בכל שלבי המרוץ, מה שעשו עד היום שני ישראלים בלבד, כך שבמשך שבועיים נרכב במקביל אליהם", אומר לבנברג, "עכשיו קיבלתי גם חסות מקבוצת ישראל פרמייר טק שהזמינה אותי לרכב איתה במחנה אימונים. עבורי זה חלום שהתגשם אחרי שצפיתי כנער בטור דה פראנס ואני מכיר את כל הרוכבים. כדי לקחת חלק במרוץ יש עלויות בגובה 10,000 לירות שטרלינג, שמכסים השתתפות של שלושה שבועות עם לינה, אוכל וליווי רפואי צמוד. כמו כן אני מתחייב לגייס 30 אלף לירות שטרלינג שיופנו כולם לארגון בינלאומי שמטרתו הגברת המחקר לטיפול בלוקמיה. הכרתי גם את סילבן אדמס, הבעלים של קבוצת ישראל פרמייר טק, ואני מתכנן להוציא לפועל ערב התרמה לכל קהילת האופניים".

איך נוצר החיבור בינך לבין עמותת חלי"ל האור?

"כשהשתחררתי מהשתלת מח העצם נכנסתי לאתר העמותה ונרשמתי כחבר. גיורא שרף התקשר אליי ודיברנו ארוכות. סיפרתי לו על הפרויקט הזה ועכשיו העמותה מנסה לסייע לי ליצור קשר עם חברות תרופות כדי להוציא לפועל עוד פעילויות. העמותה חיברה אותי גם עם לי קורזיץ והפכנו להיות חברים מאוד קרובים. אני מעודד אותה ותומך בה. בעוד כחודש ייצא לדרך אירוע הישראמן באילת, שם ארצה לרכב במסגרת תחרות השלשות, אז בעמותה ינסו לאתר עבורי עוד מושתל שרץ ואחד ששוחה. נכנסתי גם לתוכנית המנטורינג של העמותה כדי ללוות חולים בתחילת המחלה שלהם".

איזה מסר היית רוצה להעביר לחולי לוקמיה שקוראים את הכתבה עליך?

"לאחרונה, כשהייתי בחו"ל, התקשרתי לילדים שלי בני 10 ו-12.5 ואמרתי להם שאני נהנה ומגשים חלום. הבן הקטן שלי אמר לי 'אבא, אתה יודע מה? אולי זה לא נורא שהיה לך לוקמיה'. זה המסר: לוקמיה וסרטן בכלל יכולים להיות תחילת החיים ולא סוף החיים, וגם הזדמנות שנייה להגשים חלום. אני הגשמתי חלום ילדות ענק שבלי הלוקמיה לא היה קורה. לאורך כל חיי הייתי אופטימי, קמתי וזזתי וניסיתי להסביר לגוף שלי כל הזמן שאני עוד צריך אותו. יש חיבור בין גוף לנפש וברגע שאתה מוצא ערוץ שדרכו אתה יכול לדבר עם הגוף שלך, ולהסביר לו שאתה צריך אותו, יש לו את הכוח. יצאתי לרכב גם כשהייתי חלש. הייתי מאוד פעיל והאמנתי שאני יוצא מזה. לא בזכות זה החלמתי אבל אני בטוח שהיה לזה תפקיד מרכזי מאד בקצב ההחלמה המהיר שלי".