מה הזמן מסמן לי? / גלי כהן ביצור

כשהגעתי למקום שבו חשבתי שהכל מתייצב, סופת טורנדו פרצה לתוך עולמי. הרגשתי כמו ספינה בים הסוער, אך לא ויתרתי, נעתי עם הגלים ויצאתי אל המסע של החיים

מה הזמן מסמן לי?
זה הכל שאריות של החיים
ולחיות את הרגע
להתחיל לאסוף את השברים
(עידן רייכל)

פתח דבר

בסוף שנת 2022 החיים שלי היו בדיוק כפי שרציתי. הרגשתי שאני מגשימה את עצמי במובנים שונים: מבחינה מקצועית סיימתי התמחות בפסיכולוגיה רפואית, אותה עשיתי בבית החולים בילינסון ובמרפאה לפסיכולוגיה רפואית והתחלתי לפתח קליניקה פרטית. מבחינה אישית, בעלי ואני היינו בתקופה של הרחבת המשפחה, כאשר מספר חודשים לאחר מכן נולדה לי ביתי השנייה, והכל היה במקום. לא יכולתי לדמיין שהשנה שתבוא תהיה כל כך שונה.

עם הבת הראשונה שלי לקחתי חופשת לידה ארוכה, והייתה זו אחת התקופות המאושרות בחיי עד אז. כשהבת השנייה שלי נולדה במרץ 2023, החלטתי לחזור על ההצלחה הזאת וליהנות מחופשת לידה ארוכה גם איתה. כבר ממש חיכיתי שהיא תגדל קצת ואוכל ללכת איתה לפארק, לג'ימבורי וסתם לטייל. למרות שגם רציתי כבר לחזור לעבודה – להמשיך לטפל ולסייע לחולים, הן במסגרת הרפואה הציבורית, שהייתה לי כל כך חשובה, והן בקליניקה הפרטית שלי. אבל החיים, כמובן, לא תמיד מתאימים את עצמם לתוכניות שלנו. ב-7.10 התחילה המלחמה, וכמה חודשים מאוחר יותר אובחנתי עם לימפומה מסוג הודג'קין.

"יש לך מחלת הנשיקה"

תמיד התגאיתי בזה שאני בריאה ושהבדיקות דם שלי טובות. הגניקולוג שלי בהיריון נתן לי כיף כל פעם שעשיתי בדיקות דם כי ההמוגלובין שלי תמיד היה גבוה יחסית להיריון. אבל אחרי הלידה השנייה הייתה לי אפיזודה של לחץ דם גבוה, וגם היו כמה מדדים בבדיקות דם שלא היו תקינים, כולל LDH. כך שלתפיסתי זה התחיל כנראה כבר אז…

דצמבר 23, חודש וחצי אחרי השביעי לאוקטובר, הייתי עדיין בחופשת לידה. הבת שלי הייתה בערך בת 8 חודשים ופתאום לאורך שבוע שלם הופיעו סימפטומים מוזרים, חום שעולה רק בשעות הערב, הזעות לילה, עייפות. התייעצתי עם אחותי שהיא אחות במקצועה, שאמרה שזה נשמע כמו מחלת הנשיקה.

החלטתי לפנות לרופאת המשפחה שלי, למרות שחלק מהסימפטומים חלפו, עדיין נותרתי עם עייפות משמעותית. אחרי הבדיקות, היא אישרה שאני סובלת מאנמיה ומדלקות, ויש לי עוד תוצאות חריגות בבדיקות דם. לצד אלו, היא בדקה גם מחלת הנשיקה, והתוצאה הייתה חיובית. הרופאה אמרה שזה מה שזה – מחלת הנשיקה, ושאני פשוט צריכה להחלים ולהתאזר בסבלנות.

במשך שלושה חודשים הגעתי לעשות בדיקות דם כל שבועיים/שלושה, לראות אם יש שיפור או שינוי כלשהו. כל פעם יצא אותו דבר – הבדיקות המשיכו להיות לא תקינות. היו לי שבועות טובים יותר וכאלה שממש לא, אבל הרופאה עדיין המשיכה לטעון שזה הגיוני… ושמדובר במחלת הנשיקה. 

נראה לי שזה היה פברואר 24, שכבר לא יכולתי יותר. הרגשתי שהגוף שלי מידרדר, שאין סיכוי שזאת רק מחלת הנשיקה ושמשהו ממש לא בסדר אצלי. לא יכולתי לעבוד, כבר שבועיים שכל יום לקחתי אדוויל פעמיים ביום, רק כדי להגיע לתפקוד מינימלי, כדי להיות עם הבנות שלי. 

שם כבר הבנתי שאני צריכה להתקדם עם הבדיקות והלכתי לעשות אולטרסאונד בטן. התוצאות היו לא תקינות ובפעם הראשונה ראו שם שיש בלוטות לימפה מוגדלות, בגודל של 6 ס"מ בבטן (בגודל של תפוח קטן), הכבד מוגדל, הטחול מוגדל… אבל עדיין רופאת המשפחה הייתה בשלה וטענה שזה מתאים למחלת הנשיקה. גם רופאים אחרים שהתייעצנו איתם אמרו שזה תואם, אבל אם מקודם זו הייתה רק הרגשה, הפעם כבר הייתי בטוחה – הרגשתי שמשהו אחר קורה אצלי. 

לא, אין לך מחלת הנשיקה – זו לימפומה!

היה אירוע שממש הביא לשינוי והוא נחקק לי בזיכרון – ירדתי עם הבת שלי לפארק שמתחת לבית שלנו ופתאום הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום, שאני ממש חלשה ועוד רגע אני נופלת. חשבתי שאולי יש לי ירידת סוכר ואולי אם אוכל או אשתה משהו מתוק זה יעבור – זה לא קרה. זה הרגע שהחלטתי שאני לוקחת את זה לשלב הבא. 

באותו יום בעלי כבר קבע לי תור לרופאה פרטית, זיהומולוגית מומחית שהמליצו עליה. אמרנו לעצמנו שאם היא תגיד גם מחלת הנשיקה, אז נמשיך לחכות, אבל רצינו שתסביר לנו אם ואיך זה הגיוני להרגיש כמו שאני מרגישה כבר מספר חודשים, ממחלת הנשיקה. 

אנחנו יושבים אצל הרופאה, זה היה יום שישי בבוקר, הלכנו לשם עם התינוקת, כי לא היה סידור בשבילה. שמונה בבוקר, קניון קריית אונו, אני ממש  גמורה, במצב על הפנים, ללא מצב רוח, כשהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להיכנס למיטה ולישון. למרות שקיוויתי שזה יהיה מהיר, היה לרופאה הרבה מאוד ניירת ובדיקות לעבור עליהן, והיא בהחלט עברה על כולן בצורה מדוקדקת וגם בדקה אותי פיזית. כשהייתי אצלה כבר התנפחו לי גם בלוטות בצוואר ובבית השחי. 

ואחרי הכל, אנחנו יושבים מולה והיא פשוט אומרת את זה בצורה עניינית וישירה שהיא לא חושבת שזה מחלת הנשיקה ושככל הנראה גם לא הייתה לי מחלת הנשיקה ושלפי דעתה יש לי לימפומה וככל הנראה גם במצב מתקדם ושהיא ממליצה לי ללכת בהקדם להתאשפז ולעשות בירור מעמיק. בעלי הוא איש של סטטיסטיקות ושואל אותה כמה את בטוחה שזה זה? והיא פשוט אומרת 70%…

אנחנו יוצאים משם ומנסים לעכל, התינוקת איתנו ואני פשוט מתיישבת על הרצפה ומתחילה לבכות. בכי שמכיל בתוכו מצד אחד בלבול מטורף על מה עכשיו לימפומה לעזאזל ומצד שני הקלה מטורפת על זה שכל החודשים האלו באמת התחולל משהו בתוכי, כפי שהרגשתי. יש לדבר הזה שאני מרגישה שם. סוף סוף הסבר. 

תוך כדי אני גם מנסה להתחיל לארגן את המחשבות שלי ומיליון שאלות שרצות לי בראש "אז מה עושים עכשיו?", "איך מתקדמים?", "איזה קשרים צריך להפעיל?" ופתאום מחלחלת בכלל ההבנה ש "רגע, היא אמרה לי עכשיו שיש לי סרטן??? מה? בשלב מתקדם? על מה היא מדברת? סרטן זה אומר שאולי אני לא יוצאת מזה…", "האם יש סיכוי שהבנות שלי יגדלו בלי אמא?". 

ידעתי מה זה לימפומה, אבל לא ידעתי מה הפרוגנוזה, ולא ידעתי שזה סרטן שאפשר להחלים ממנו. ההתמודדתי עם שאלות ופחדים בעיקר סביב העתיד והמוות, והאם אני אזכה לראות את בנותיי גדלות.

ככה יצאנו לסופשבוע וככה הוא עבר, בהרגשה שהנה אני עוד מעט לא כאן, אני לא אצא מזה, סופשבוע שלם שלא תפקדתי. 

כל העיניים עלי, כל העיניים עלי

ביום שני, 4 ימים לאחר הפגישה עם הזיהומולוגית, התאשפזתי בבילינסון ומתחילים לעשות בדיקות ובירורים, שואלים מלא שאלות ואני צריכה לספר את כל השתלשלות העניינים של החודשים האחרונים ואני בקושי חיה באותו רגע, חלשה, עם שיעול טורדני ללא שום תכלית. לאחר שבוע וחצי ארוך ומייגע של בדיקות לא נעימות, כבר הייתי עם אבחנה של לימפומה מסוג הודג'קין, בשלב מתקדם ונאמר לי שהמחלה כבר מאוד מפושטת ונמצאת כבר גם במח העצם. 

אמנם השבוע הזה נראה כמו נצח, אבל הכל קרה מאוד מאוד מהר, רגע אחד כולם אומרים לי מחלת הנשיקה ואז שבועיים אחר כך אני בכלל עם איבחון של סרטן וכבר יש לי תוכנית טיפולים… 

כשעבדתי בבילינסון בתור פסיכולוגית, אני זוכרת את המקרים האלה שהיו תמיד מערבים אותי. תמיד זה היה נורא מעורר את הצוות, במיוחד בפנימית, שכולם שם יותר מבוגרים, ופתאום מישהי צעירה. אז באו גם סטודנטיות והיו הרבה אנשים מתחומים שונים וקצת הרגשתי לפעמים כאילו אני איזה מופע ראווה כזה. זו הייתה חוויה מאוד מאוד מוזרה להיות פתאום בנעליים של המטופל, כשאני יודעת איך הצוות מגיב לאישה צעירה, עם ילדות קטנות, שמגיעה עם מחלה, עם סרטן מפושט. הכל קרה מהר מאוד והיה לי ברור וגם היה אפשר להבחין בזה שכולם היו כזה באיזשהו לחץ.  

בהתחלה גם היו בטוחים שזה נון הודג'קין, מה שעוד יותר גרם ל"בהלה", אבל כשמנהלת המחלקה הזמינה אותי אליה וסיפרה לי את התוצאות הסופיות ושיש סיכויי החלמה טובים, כאילו הכל נרגע והייתה הקלה. היא סיפרה גם שכשהציגה את זה לכל הצוות, אז רופאים מחאו כפיים וכביכול שמחו שזה "רק" זה. 

רק אז, אחרי כל הזמן מהפגישה הראשונה עם הזיהומולוגית, הבנתי באמת שאני אמנם לפני תקופת טיפולים שתהיה מאוד מאוד קשה, אבל שרוב הסיכויים הם שאני אחיה. 

מהר מאוד התחלתי את הטיפולים במסלול טיפולי שנקרא ברקאד, שהוא אינטנסיבי ואגרסיבי יותר. רציתי להתחיל את הטיפולים כמה שיותר מהר וויתרתי גם על טיפולי שימור פוריות, רק רציתי להיות כבר אחרי הטיפולים ולהרגיש יותר טוב. זה היה ויתור לא פשוט עבורי, אבל הרגשתי שאני כרגע לא במצב שאני יכולה לחשוב על זה ואני צריכה להתמקד בלהחלים ולא להכניס את עצמי לעוד פרוצדורה רפואית, כי אני לא אעמוד בה. 

במהלך הטיפולים היו עליות וירידות. שבועיים אחרי הטיפול הראשון הרגשתי הכי טוב מזה הרבה זמן. השיעול נעלם, לא היה לי חום, הרגשתי פחות עייפה ממה שהייתי לפני כן, והתחושות היו מאוד חיוביות ואופטימיות, שהטיפול עוזר, שאני מרגישה יותר טוב ויכולתי לנצל את הזמן לעשות דברים שעושים לי טוב. אחרי הסבב השני עשיתי פט סיטי שהראה תגובה ממש טובה לטיפול, ודווקא אז היה לי משבר מבחינה נפשית. פתאום ללכת לעוד סבב כימו כשאני יודעת שהמחלה כמעט נעלמה, היה לי ממש קשוח. הרגשתי שלא בא לי להכניס את החומרים האלו יותר לגוף שלי, אבל גם ידעתי שאין ברירה. 

תודה לכל מה ומי שהביאוני עד הלום

עוד בתקופה של לפני האבחנה, בלילות במחלקה פנימית, היו הרבה מחשבות על החיים ועל האופן שבו חייתי את החיים עד לנקודה הזאת וסיגלתי לעצמי כל מיני דברים קטנים שעזרו לי להתמודד עם הכאבים מצד אחד ועם המחשבות שלא הפסיקו להתרוצץ מצד שני.

לפני 9 שנים אמא שלי נפטרה מסרטן ריאות אחרי שנתיים של התמודדות עם המחלה. אני ליוויתי אותה לאורך כל תקופת המחלה שלה וגם כאשר נפטרה בהוספיס בתל השומר. היו לי הרבה מחשבות על האופן שהיא התמודדה עם המחלה והאופן שאני רוצה להתמודד עם המחלה שלי. הרבה מחשבות על הקשרים שלי עם אנשים קרובים ורחוקים, שאלות על עניינים לא פתורים שנשארו לי והאם אספיק לפתור אותם. 

באותם רגעים החלטתי עם עצמי שאני רוצה לחיות את החיים במלואם ולא לבזבז אותם על דברים לא חשובים. בתור אמא לשתי קטנטנות הייתי עסוקה מאוד בעייפות ובשעות שינה, וברגעים האלו בבית חולים החלטתי עם עצמי שיהיה לי זמן לישון בקבר ושאני צריכה לנצל כל רגע ורגע שיש לי כאן ובעיקר להנות מהחיים שלי.  

התחלתי להיות יותר קשובה לצרכים שלי, דבר שבתור מטפלת ובתור אמא הוא פחות האזורים הנוחים שלי. הייתי רגילה להיות קשובה לצרכים של אחרים ולדאוג לעצמי אחרונה, ופתאום זה התהפך. פתאום המשפט הזה שאמרתי כל כך הרבה פעמים לאחרים – את צריכה לדאוג לעצמך בשביל שתוכלי לדאוג לכל השאר, הפך אצלי למציאות בעל כורחי. ניסיתי גם להיות כמה שיותר בחמלה לעצמי, ולהגיד לעצמי שכל מה שאני מרגישה הוא טבעי ונורמלי, זה עזר לי לא לשקוע. 

השתדלתי לא להיכנס לשאלות של 'למה זה קורה לי?' ו'למה דווקא אני?'. הקבלה של חוסר השליטה שיש לנו בחיים עזרה לי מאוד להתמודד עם מה שעובר עליי, והקלה עליי מבחינה נפשית. כמובן שהמחשבות הללו, ועוד מחשבות לא נעימות רבות אחרות, עולות באופן בלתי נשלט. אבל באמצעות תרגול של מדיטציה, למדתי שלא להיסחף לתוך מעגל של מחשבות שליליות. במקום זאת, התבוננתי בהן כעוד גל חולף, ולא נתתי להן חשיבות מיוחדת. היו לי את הכלים לתפוס את המחשבות הללו באור של קבלה, בזכות תחום הבודהיזם שהתעניינתי בו כבר שנים קודם, לאחר שאמי נפטרה. חזרתי לטקסטים שסייעו לי בעבר, והם תמכו בי מאוד. אחד זכור לי במיוחד של פרופ' יעקב רז (ככה אמר לי הבודהה)

בנוסף, כמעט כל ערב, גם בימים הכי קשים, הייתי מוציאה את עצמי החוצה. לפעמים להליכה ולפעמים סתם לשבת על ספסל. היה לי ספסל קבוע שהייתי יושבת עליו, שומעת מוזיקה, ומסתכלת על העץ מולי. זה היה באביב, באפריל, ובדיוק הייתה פריחה מהממת של העץ הזה. נהניתי להסתכל עליו ועל הפרחים שלו, ותהיתי ביני לבין עצמי אם אזכה לראות את הפריחה שלו גם באביב הבא, ובאיזה מצב אהיה. הרגשתי שאני במצב של חוסר ידיעה, שאין לי שום מושג מה צופן לי העתיד. בתוך המצב הזה, היו רגעים שהצלחתי לקבל את זה, להתמסר לחוסר הידיעה, שזה מה שיש עכשיו וליהנות מהדברים הקטנים, כמו הפרחים על העץ. ספר שמאוד תמך בי ועזר לי  – כשהדברים מתפרקים/ פמה צ'ודרון. שמדבר בדיוק על זה, על הקבלה וההתמסרות לחוסר הידיעה, לעומת התנגדות והשקעת משאבים ומאמצים מיותרים לצורך ניסיון לשנות את חוסר השליטה וחוסר הוודאות. 

התמיכה של הסביבה סייעה לי מאוד בכל התקופה הזאת. בעלי שתמך, דאג ונתן לי ביטחון והרבה אהבה לאורך הדרך, אחיותיי שהתגייסו למשימה והיו לצידי. אבל בתוך כל התמיכה הזאת, היה לי אתגר גדול בכל מה שקשור לבקשת עזרה. בהתחלה זה היה לי ממש קשה, אבל אז שיחה עם אדם קרוב שינתה לי את התפיסה. במקום לראות את הבקשה לעזרה מעמדה של פחד להכביד על אחרים, התחלתי לראות אותה כמתן זכות למישהו להיות לצידי ברגעים קשים כאלו. התחלתי לאט לאט לבקש יותר עזרה, וגם להיות ספציפית יותר בבקשות שלי. זה היה צעד מאוד משמעותי בדרך שלי. 

הרבה אנשים נורא רוצים לעזור אבל גם לא יודעים איך, אז אם היו שואלים אותי איך אפשר לעזור הייתי אומרת שאוכל לבנות תמיד יכול להקל ולעזור. חברות שהציעו לבוא איתי לטיפולים, הסכמתי. איפשרתי להן להיות איתי ברגעים קשים ואיפשרתי להן גם לראות אותי "חלשה".  

גם המוזיקה הייתה שם בשבילי וגיליתי אותה מחדש. בעבר הייתי מאזינה המון למוזיקה ואיכשהו עם השנים זה הלך ופחת ופתאום כשאובחנתי חזרתי לזה. אני מרגישה שהמוזיקה הצילה לי את החיים, היא הייתה עבורי עוגן בתוך הים הסוער, עזרה לי לעבד את הרגשות שלי כשהיה לי קשה לעבד אותן דרך מילים. 

אמא שלי וסבתא שלי היו נשים מאוד יצירתיות, היו רוקמות, סורגות, תופרות. ובתור ילדה הן לימדו אותי קצת אז היה לי את הבסיס. ופתאום נוצרה לי תשוקה לחזור לזה. אז בשבוע וחצי אחרי הכימו הראשון, כשהייתי ממש חלשה, פשוט הסתכלתי על מלא סרטונים של רקמה וברגע שהתאוששתי קצת מהטיפול, הלכתי וקניתי לי את הציוד הנדרש והתחלתי לרקום. אח"כ עברתי לסריגה, הכנתי בובות וממש נהניתי מזה. אחרי כל טיפול הייתי מחכה לשבוע שאני מרגישה טוב כדי שאוכל ללכת ולקנות לי צמר חדש. 

תוך כדי הטיפולים, כל שבוע, הייתי הולכת לטיפול וואטסו, שזה שיאצו במים. באחת הפעמים הרגשתי ממש שבר כלי, עם כאבי בטן נוראיים ושכחתי שיש לי טיפול. אמרתי לבעלי שאין שום סיכוי שאני יוצאת מהבית היום. בסופו של דבר איכשהו הצלחתי לקום, ויצאתי מהטיפול כמו מרחפת על הענן, עם הקלה משמעותית בסימפטומים והבנתי שזה משהו שיכול לעזור לי להתמודד עם תופעות הלוואי והמשכתי עם זה בכל תקופת הטיפולים וגם לאחריה. 

ללכת עם הקרחת שלי בגאווה!  

לאורך כל הזמן היו לי מחשבות על הסביבה, על הקושי שלהם. אבא שלי מבוגר וידעתי שהוא לוקח את זה קשה, בעלי שהיה צריך לשנות את כל החיים שלו ופתאום לדאוג ולטפל לבד לבנות ולבית וכמובן גם לי. בעיקר היה לי קשה מול התינוקת שלי שהייתה אז אפילו לא בת שנה. פתאום הייתי צריכה להפסיק להניק אותה ברגע אחד, בלי תקופת הסתגלות, פתאום הפסקתי להרדים אותה ופתאום היו הרבה אנשים בבית דבר שהיא לא רגילה אליו. היא הייתה בוכה הרבה וחסרת שקט, והיה לי מאוד קשה שאני לא תמיד יכולה לטפל בה ולתמוך בה בתקופה הזאת. אבל יצא מזה טוב כי בעלי והיא התחברו ממש, והוא הפך להיות המרדים העיקרי 😊 

החלטתי גם ביני לבין עצמי, שגם ככה קשה לי מספיק, שאני לא מוכנה להסתיר את זה מאף אחד ובחרתי ללכת עם הקרחת שלי בגאווה!  שבועיים אחרי הטיפול הראשון התחיל לנשור לי השיער וכבר החלטתי קודם -ברגע שמתחילה הנשירה אני הולכת להוריד את הכל! הימים הראשונים אחרי שהורדתי את השיער היו ממש קשים מבחינה נפשית. היה לי מאוד קשה לצאת מהבית ולהתמודד עם המבטים והתגובות של אנשים. אבל ידעתי שהתחושות האלו לא ישארו לעד ושככל שאני אצא יותר ככה כך אני אתרגל. ככה שמבחינתי שכולם ידעו, יצאתי מהארון לגמרי!

קרה לא מעט שפגשתי אנשים שאני מכירה והיו מופתעים לראות אותי ככה, לפעמים הייתי פורצת בבכי, אבל קיבלתי את זה. אמרתי לעצמי כל הזמן – ככה זה, זה המצב. הרגשתי שההסתרה רק תכביד עליי יותר והרגשתי איזשהו דחף כזה להיות מי שאני, מה שאני, באותם רגעים. כולל הקרחת, כולל הסערת רגשות והבכי. זה גם איפשר לי לקבל הרבה תמיכה, כי לא הסתרתי ואנשים ידעו מה עובר עליי ויכלו לסייע ולעזור בכל מיני דרכים, גם אם רק במילה טובה ומחזקת, או חיוך.  

השליחות שלי – לעזור לאחרים

תמיד ידעתי שאני רוצה לעזור לאחרים, לכן בחרתי במקצוע שלי, אבל זה התחדד לי מאוד בעקבות כל מה שעברתי. 

ממש בתחילת הטיפולים בעלי קבע לי תור אצל פיזיותרפיסטית שמתמחה בעבודה עם מטופלים אונקולוגים והיא סיפרה לי על גיא תבורי, שהוא מחלים מהודג'קין והיום מסייע לאנשים. אני זוכרת שקראתי עליו וכך גם על חלי"ל האור. אחד הדברים שהחזיקו אותי ונתנו לי תקווה בכל תקופת הטיפולים זה המחשבה שאני אעבור את כל המסע הזה ואחר כך אוכל לסייע לאחרים מתוך הניסיון האישי והמקצועי שלי. 

אחרי שסיימתי את הטיפולים פנו אליי דרך הפייסבוק כמה נשים שהיו צפויות להתחיל את הפרוטוקול הטיפולי שאני עברתי, וליוויתי אותן לאורך הטיפולים והבנתי שזה ממש מספק אותי ועוזר לי. אז פניתי לחלי"ל האור בפייסבוק בשביל להתנדב ולסייע לאחרים ובשיחה עם גיורא וירון הם בדיוק סיפרו שהם מחפשים מישהי לתפקיד חדש בעמותה "מנהלת תוכניות התמיכה". זה היה וואו באותו רגע – בדיוק מה שרציתי ועוד לעבוד בזה!!

בתקופה שאני עברתי טיפולים לצערי לא שמעתי על הפרויקטים של העמותה ככלל ושל המנטורים בפרט, ואני אכן מצטערת על זה, כי דווקא חיפשתי אנשים שעברו את הפרוטוקול שאני עברתי, כדי לדעת קצת מה מצפה לי. אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים שלי בעבודה שלי בעמותה זה לנסות ולהפיץ לכמה שיותר מטופלים את הפרויקט הזה כדי שיוכלו להיעזר. 

המסר שלי

לקבל עזרה זה לא בושה או חולשה, אלא להיפך. אני רואה את זה היום כחוזקה שלי, היכולת להגיד שאני צריכה עזרה או תמיכה. לאפשר לאנשים להיות לצידך בזמן התמודדות עם הסרטן זה באמת זכות, כי זה לאפשר לאנשים להעניק ולתת ברגעים קשים. ושגם בתוך התקופה הקשה הזאת אפשר לחוות רגעים של כיף, אושר ושמחה. שבעיני ההסתרה של המחלה גובה מחירים ושואבת אנרגיות, שגם ככה בתקופה הזאת צריך את כל האנרגיות שיש בשביל להתמודד. 

המחלה איפשרה לי רגע לעצור ולהתכוונן מחדש עם החיים שלי, אחרי שחייתי בסוג של אוטומט, בסוג של מסלול ברור מראש. ודווקא המחלה מאפשרת לי התבוננות רחבה יותר על החיים ומאפשרת לי לבחור כל בוקר מחדש איך אני רוצה לחיות את החיים, ולבחור בשמחה, לצד הצער, והעצב, והכאב שיש בחיים האלו. 

אחרי שסיימתי את הטיפולים הכנסתי את עצמי לסוג של תוכנית שיקום שבניתי לעצמי כי הבנתי שאני לא יכולה פשוט לחזור לאותם חיים שהיו לי קודם, שזה גם בלתי אפשרי וגם לא יהיה נכון עבורי. אז אני דואגת גם לגוף וגם לנפש וכל הזמן מנסה לעשות לעצמי יותר טוב. 

יש לא מעט אתגרים גם בהחלמה, אבל הקבלה של השינוי, בגוף, בנפש ובחיים שלי בכלל, עוזרת לי מאוד. יש ימים שאני לא מצליחה להיות בעמדה הזאת של קבלה, אבל גם אז אני מבינה שזה חלק מהדרך. בעיני, חשוב להבין שלהיות מחלים לא אומר לחזור להיות מה שהיינו קודם, לא בריאים כפי שהיינו, ולא בהכרח כפי שהיינו בכלל. אני לא בטוחה שאחזור למה שהייתי, והאמת? שאני אוהבת את החיים הרבה יותר היום אז אולי בכלל אני לא רוצה לחזור למה שהייתי קודם. אני חושבת שהדרך שאני עוברת היום היא תהליך של אינטגרציה, של חיבור בין מי שהייתי לפני, לבין מה שקרה לי, לבין כל מה שלמדתי על עצמי ועל החיים. חיבור בין כל החלקים – זה בעיניי בריאות אמיתית 😊