לשמרית הייתה היכרות רבת שנים עם הלימפומה, כשאחותה ואמא שלה אובחנו בה לאורך השנים. אך ביום בהיר, כאשר הרופא בישר לה ש"יש לך לימפומה", זה תפס אותה ללא הכנה, 5 חודשים אחרי לידה, בגיל 42, כשהיא בשיא של חייה. אך באמביציה וכוחות על, כשלצידה מלווים ומחבקים החברים והמשפחה, גם כאשר אימה, שהייתה האדם הקרוב אליה ביותר, אובחנה תוך כדי שוב עם סרטן הלבלב ונפטרה מספר שבועות לאחר מכן, היא החליטה שהיא הולכת לנצח!

"לילה של חוסר אונים. בבוקר במיטה הזוגית חיבקתי חזק חזק את הילדים שלי ואת שי וקמתי להבין איך אני נלחמת בחרא הזה – אני אתה ילדים שלי לא משאירה יתומים אמרתי שוב ושוב לעצמי. אני מנצחת את זה!"

לגדול עם הסרטן

נעים מאוד, שמרית ממן. בת 43, אמא למלאכי ואריאל, בת זוג של שי, מחלימת לימפומה נון הודג'קין מהחודשיים האחרונים.

מאז שאני קטנה גדלתי לצד ה"סרטן". אני יודעת טוב טוב מה זה. כשהייתי בת 11 חלתה אחותי בלימפומה נון הודג'קין. 5 שנים לאחר מכן אמא שלי חלתה באותו דבר. ועכשיו הגיע תורי. 

באוקטובר, כמה ימים לפני שהתחילה המלחמה הגדולה של העם שלנו, גיליתי גוש בשד. נבהלתי. הייתי 5 חודשים אחרי לידה. המחשבות התחילו להתרוצץ – אולי גושי חלב מההנקה. אולי ציסטה. הרגעתי את עצמי ופניתי לרופאת הנשים שלי מיד. 

כעבור ימים בודדים כבר הייתי בסדרת בדיקות, שכללו אולטרסאונד, ממוגרפיה, ביופסיה. מהפנים של הבודקות למדתי שמשהו לא טוב קורה פה "לא ראיתי דבר כזה מעולם" אמרה לי הרנטגנאית. חזרתי הביתה ואמרתי לשי שאני חושבת שיש לי סרטן. הוא ניפנף אותי ואמר "את תראי שזו אזעקת שווא". 

אבל הגוש גדל וגדל. גיליתי אותו 4.6 ס"מ והוא גדל עוד קצת בכל יום שעבר.

יש לך לימפומה

שמרתי בלב, כולם היו בשוק ממאורעות 7.10. לא רציתי להוסיף לקושי. וככה עד אמצע נובמבר, בו קיבלתי את התוצאות- "ישלךלימפומה" אמר לי הכירורג. התינוקת שלי איתי בעגלה. שי לצידי שואל שוב ושוב מה זה אומר. ואני ידעתי. גדלתי לצד זה. ידעתי טוב טוב. כימותרפיה, הקאות, פצעים בפה, קרחת – ויש לי תלתלים עד הטוסיק.

נכנסנו הביתה, נכנסתי לחדר וישר התקשרתי לשתי אחיותיי. התפרקתי. בכיתי ובכיתי. מי יטפל לי בילדים. אריאל תינוקת. מלאכי בן שנתיים וחצי. המשפחה שלי גרה בדרום, אני בצפון. מה עושים? 

לילה של חוסר אונים. בבוקר במיטה הזוגית חיבקתי חזק חזק את הילדים שלי ואת שי וקמתי להבין איך אני נלחמת בחרא הזה – אני את הילדים שלי לא משאירה יתומים אמרתי שוב ושוב לעצמי. אני מנצחת את זה!

התחלנו טלפונים – לאיזה בית חולים ללכת? לאיזה רופא? מתייעצים עם הרב פיהרר, עם רופאים שאנחנו מכירים, עם רופאת המשפחה. מתחילים להתקשר לכל קומבינה אפשרית להשיג פט סיטי מהר. גם לחברים שלא דיברתי איתם עשור.

וככה יומיים אחרי שהתבשרתי, קמתי בבוקר, לבשתי גי'נס, חולצה מחוייטת ועקבים, התאפרתי, מרחתי אודם אדום ונסעתי לרמב"ם הלכתי להיפגש עם ההמטולוגית שלי. שמרית קוראים לה 🙂

בלי סוף מידע, מושגים שלא הבנתי מה הם, 45 דקות שיחה שקשה לעמוד בקצב שלה ואני רושמת כל מה שאני מצליחה לקלוט במחברת הסרטן החדשה שלי.

נכנסים לסחרור. בדיקות ומהר. "אין זמן חזרה" אמרה הרופאה שלי שוב ושוב. הגוש כבר 9.7 ס"מ. גדל בחודש כמעט פי 2! שבוע הבא מתחילים טיפול. מה? למה כל כך מהר שבתי ושאלתי.

וככה תוך 12 יום התחלתי את הטיפול הראשון שלי. מפוחדת. אבל עם סביבה תומכת שמלווה אותי. האחיות שלי, אחי, הגיסים והגיסות, אחיינים, חברות, החבר'ה בעבודה. משלוחים של פרחים, פיג'מות, ספרים, מאכלים. תורניות מי מגיע מתי. מי מלווה לבית חולים ומי נמצא עם הילדים. 

שני דברים שעזרו לי בשלב הזה מאוד. הראשון התגלגלה אלי חוברת המידע של חלי"ל האור. קראתי שוב ושוב את אותן השורות. הם עזרו לי להבין טוב יותר את המידע שהגיע מהרופאה. בתוך כל בליל המידע והמישמש שהלך לי בראש, היא עשתה לי סדר. בעקבותיה נחשפתי וזכיתי להכיר את הקהילה בפייסבוק של חלי"ל האור לחולי לימפומה נון הודג'קין, שהייתה מקור תמיכה חשוב – הכרתי חולים ואת החוויות שלהם וקיבלתי המון עידוד, השראה ועוצמה. 

אמא, אמא שלי!

מישהי אחת, המשמעותית ביותר בחיי לא יודעת – אמא שלי. "לא נכביד עליה", החלטנו כל האחים יחד "היא לא תוכל להכיל את זה בפעם שלישית באותה המשפחה. נגיע לאמצע הדרך לפחות ואז נספר". אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות עבורנו. מיד אחרי הטיפול השלישי שלי – סיפרתי לה שאני חולה ושבוע אח"כ גילינו שגם היא חולה. הפעם זה היה סרטן הלבלב הקטלני – 6 שבועות בלבד עד שהיא נפטרה. ואני, בתוך כל ההתמודדות האישית שלי, מצאתי את עצמי יושבת שבעה ונפרדת ממישהי שהיא כל עולמי.

שגרת חיים חדשה

טיפול ראשון – קמתי בבוקר, שתי אחיותיי פה יושבות בספה בהיכון ואני מסתכלת על שתיהן ואומרת להם- נו אז מה עושים היום? צחקנו כולנו. 

יום למחרת כבר קמתי סמרטוט. מקיאה, חלשה, אין לי כוח לדבר, לשבת לאכול. אויש הסיוט שאני זוכרת מהילדות הגיע. וברוך ה' יום אח"כ כבר התעוררתי טוב יותר. יכולה לשחק עם הילדים על המשטח, להחליף טיטול, להאכיל. 

וככה הייתה כל התקופה הזו. רכבת הרים. כל טיפול נראה שונה מקודמו. יש טיפולים יותר קשים, יש פחות. יש ימים של כדוריות נמוכות, יש שהן כבר עולות קצת יותר.

שגרה חדשה של מדידת חום כל הזמן, סטרואידים שמוציאים מאיזון, שינוי במראה החזותי שקשה להכיל. זה לא רק השיער, זה הגבות, הריסים. שילשולים, עציריות, טחורים. הפסקת המחזור. בלי סוף הפתעות נלוות.

לטיפולים הלכתי תמיד עם האודם האדום שכל כך מאפיין אותי תמיד. נגררת במסדרונות עם העמוד של הכימו, עם מסיכה על הפנים ומתחתיה אודם אדום. 

כל פעם שהייתי בטוב השתדלתי להמשיך להיות שמרית. הבנתי שרק זה יעזור לי לעבור את התקופה הזו.

בבית המשכתי לטפל בילדים שלי. איזה מזל שהם היו פה כל התקופה הזו. קטנים מידי מכדי להבין וממשיכים לדרוש את שלהם. ואני טיפלתי בהם כמה שהצלחתי. לא ויתרתי על  שטיפת הבקבוקים, הרדמות, מכונות הכביסה. מה שגופי איפשר לי. בקצב אחר כמובן, אבל עשיתי. בימי שבת יצאנו לטיולים. חונים הכי קרוב לחוף לדשא ועושים פיקניק. לטבע, לירוק, למים, לשמש. לשאוף כוחות.

הבנתי שאהיה הרבה בבית, קניתי לעצמי פיג'מות יפות. לא רוצה להיראות סמרטוט, רוצה להראות אישה. כמה שאפשר. המשכתי לצאת לבתי קפה שאני כל כך אוהבת – מזמינה רק קפה בחד פעמי. ומביאה סנדויץ קטן מהבית. העיקר שמש, אנשים מרחוק , אנרגיות. אחותי בדיוק צחקה עלי השבוע שבאחד הימים שלחתי תמונה שלי מארומה לבד וכמה שעות אח"כ כתבתי להם שאני במיון…

כן, היו כמה וכמה אישפוזים של נויטרופניה, קורונה שהסתבכה. זה שאתה מרגיש טוב עכשיו לא אומר שתרגיש טוב עוד שעה היינו צוחקים על זה…

היה לי קשה להיות רחוקה מהבית. שמתי מצלמות בכל החדרים בבית. הייתי מסתכלת על הילדים שלי ממיטת בית החולים בבית ומרגישה בבית. שי היה אומר לי "ערוץ האח הגדול פתוח, תיכנסי להסתכל".

היום שאחרי

ברוך ה' עברו 8 חודשים – אני אחרי. בריאה.

אומנם עוד לא בשיא כוחותיי, אבל לוקחת את הילדים שלי לגן, מקלחת אותם, מנקה, אופה עוגיות, מבשלת – מתפקדת.

חזרתי לספורט – הליכות, פילאטיס והשבוע התחלתי גם כוח בחדר כושר. לאט לאט. הדרך עוד ארוכה. 

מעריכה כל רגע עם האוצרות שלי. תמיד אהבתי והערכתי אותם. נהייתי אמא בגיל 40, מבוגרת ועוד אחרי טיפולי פוריות, אבל עכשיו – אפילו ללכת למסיבת סיום בגן נהיה כיף. 

שי, בן הזוג שלי – תמיד היה החבר הכי טוב שלי. אבל אחרי החוויה הזו – אין לי יכולת להתחיל לתאר מה הוא עבורי.

והמשפחה והחברות שלי – תמיד ידעתי שאני מוקפת באנשים טובים ואוהבים. אבל ברגעים האלו זה מתגלה  בכל הכוח וקיבלתי שוב הוכחה, בתקופה הקשה הזו, כמה אנחנו חזקים ביחד ויש לי מזל שיש לי אותם.

חברה בקבוצת הפייסבוק והחוברת. 

שרק ניהיה בריאים 🙂

שמרית