למה בחרת להיות המטולוגית?
"אני לא בחרתי ברפואה, היא זו שבחרה בי. עבורי לא היתה חלופה מאשר להיות רופאה וזה מה שידעתי שאהיה משחר ילדותי. בכל הקשור לבחירה בהמטולוגיה, מצד אחד מדובר בתחום שבו אתה נמצא בחוד החנית המדעית והקלינית כשהמעבר משולחן העבודה למיטת החולה וההיפך הוא מאוד ישיר. אני לא מכירה הרבה מקצועות שבהם ההבנה המולקולרית של המחלות מתורגמת באופן מידי להערכת החולה ולטיפולים. מצד שני אני לא מכירה הרבה תחומים שבהם הרופא מתפקד כמו רופא משפחה. יש כאן שילוב: אפשרות להתקדם ולעסוק בתחום חדשני ברמה האישית והאקדמית, לצד שמירה על קשר ברמה הכי אנושית שיש עם המטופלים".
איך באמת היית מגדירה את הקשר שלך עם החולים?
"כדי להגדיר את הקשר עם החולה צריך להסתכל על השלבים של ההתפתחות המקצועית. היום אני נמצאת בשלב מתקדם בקריירה ועוסקת רבות בתפקיד של ניהול מערך, אבל לאורך כל הדרך, עד היום, הליווי לחולים היה צמוד, אישי, אנושי. אני מפקחת באופן אישי גם היום על הרופאים שלי ומוודא שהם הכי ישרים וישירים עם החולים. חשוב לא לשקר, להגיד את האמת, אבל בצורה מרוככת ואופטימית. אסור לקחת מהם את התקווה. אני מבקשת מאותם רופאים פשוט לחשוב שבן משפחה שלהם שוכב במיטה, ואז הכל יהיה מאוד פשוט עבורם".
יש רגע של הצלחה שאת זוכרת במיוחד?
"כל חולה שאתה מבריא הוא הצלחה. גם ללוות חולה בדרך קשה ולדעת שאתה, או הצוות שלך, הייתם המלווים שלו, ונתתם לו את כל מה שאפשר גם בשעות הקשות זו הצלחה. כמובן שהיו לי גם הצלחות אישיות בקריירה, אבל ההצלחה נמדדת מול כל חולה בפני עצמו. הצלחה היא לעשות את הטוב ביותר מבחינתך למען המטופל, והיום ההצלחה שלי היא גם בגידול דורות של רופאים ובפיתוח היכולת אצלם לעמוד על הרגליים ולשאת על כתפיהם הובלה של טיפול בחולה".
ואיזה רגע של כישלון את זוכרת?
"תחושת כישלון מלווה אותך לאורך כל הדרך. כשאתה מאבד חולה זה סוג של כישלון, אבל בעיקר אם אתה מרגיש ששגית. בין אם חלילה טעית בבחירת הטיפול, או טעית בהתייחסות שלך אל החולה או בקשר ביניכם. אם לא נתת לו לאורך הדרך את התחושה שהוא בידיים טובות זו תחושת כישלון".
מהן נקודות האור שאת רואה במהלך יום העבודה?
"יש לי הנאה גדולה לראות את הצוות שלי שאותו אני מעריצה, ברמה המקצועית, ברמה האנושית וברמת ההתפתחות. זו הנאה עצומה לראות שהם יכולים להסתדר בלעדיי. אם, חלילה, לי או למי ממשפחתי היתה בעיה כלשהי הייתי בוחרת ללכת לטיפול האצל האנשים האלה מכל המקומות. הצוות הרפואי, הסיעודי, מתאמות המחקר, הצוות הניהולי. יש כאן הנאה עצומה לראות את האנושיות, האיכות ואת החמלה שיש להם. איך הם נאבקים על כל חולה כאילו מדובר בחולה היחיד, ואיך אין להם גבולות כשהם רוצים להשיג משהו למען המטופלים שלהם".
מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עוד עתיד להשתנות בהמשך?
"החל משנת 2000, בשני העשורים האחרונים עם פיצוח הגנום האנושי, הרפואה הפכה מותאמת אישית. היום יש מעבר גדול מטיפולים כימותרפיים לטיפולים ביולוגיים ממוקדים, באמצעות נוגדנים שתוקפים את המחלה או בשימוש במולקולות קטנות שמתבייתות על מוטציות שגורמות לשינוי בתהליך הסרטני. שינוי נוסף הוא בכך שלפני עשרות שנים רופא המטולוגי טיפל בהכל, בעוד שהיום יש מומחי תוכן לכל תחום. ישנה העמקה וחידוד של תחומים שונים בענף, והרבה מקרים למשל שמקשורים לגריאטריה המטולוגית, נוירו המטולוגיה ועוד. היום ישנם מרכזי סרטן שכוללים את כל התחומים הנושקים, וחולה יכול לקבל את הכל במקום אחד".
איך את מעריכה את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?
"יש לנו את הרפואה הכי טובה. בסך הכל מערכת הבריאות מצוינת, עם סל תרופות רחב מאוד ונגישות לתרופות הכי חדשניות. מעבר לכך ישנה כמות של מחקרים קליניים שמאפשרים הנגשה של טיפולים. אנחנו לא נופלים מהמקומות הכי טובים בעולם בהיקף הטיפולים והחולים מקבלים רפואה מעולה".
ולמרות הכל מה דעתך על אי השוויון בין המרכז לפריפריה בכל הקשור לנגישות לרפואה מקצועית ואיך פועלים על מנת לצמצם אותו?
"קשה לי להיות אובייקטיבית כי כל חיי עבדתי במרכזים רפואיים גדולים, אבל חשוב שהפריפריה תוכל להנגיש לאנשים רפואה סבירה ברמה טובה ושחולה בפריפריה לא ימות כי הוא בפריפריה. מצד שני יש תחומים שונים ברפואה, ולפעמים מדובר בבעיה וכך היה תמיד. המחשבה צריכה להיות מה הכי טוב לחולה, ולא צריך שמשיקולי יוקרה כל מרכז רפואי קטן יציע את הדברים הכי מסובכים. הכי חשוב שלחולה יהיה טוב ולאפשר למרכזים פחות גדולים לתת טיפולים מורכבים".
איך את רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?
"אני מאוד מאמינה בנושא של עמותות חולים, כמובן בגבולות הטעם הטוב. חשוב לשמוע את הקול של החולים והיום זה פוליטיקלי קורקט בעוד שבשעתו זה היה פחות מקובל. היום לוקחים חשבון את שביעות הרצון של החולה מטיפול. החולה שותף בקביעת מדיניות טיפולית, ואני רואה בזה חשיבות ועוצמה. היום הקול של החולים עוזר לנו, יחד עם העמותות, לקדם דברים".
איזה סוג של מנהלת את בבית החולים?
"אי אפשר להתעלם מהעניין המגדרי, כשלניהול נשי יש יתרונות בחלק המתחלל. אני משתדלת להיות קשובה לרופאים שלי אבל גם לא מוותרת בנושא של קידום מחקר לצד קליניקה, עבודה קשה, יחס לחולים. מצד שני חשוב לי לתת לרופאים להתפתח באופן עצמאי ולתת להם את החופשות למשל כדי למנוע שחיקה".
יש דמות שהתוותה עבורך את הדרך במישור המקצועי?
"המנטור שלי, שממנו למדתי מה זו המטולוגיה בצורה הטובה ביותר, היה פרופ' יצחק בן בסט, לשעבר מנהל המכון ההמטולוגי בשיבא וההמטולוג מספר אחד בישראל. פרופ' מאיר להב הכניס אותי לרפואה הפנימית וסלל לי את הדרך. מודל קצת רחוק יותר, שלא יצא לי לעבוד איתה, אבל היא אישה פורצת דרך זו פרופ' ברכה רמות, מי שהקימה את ההמטולוגיה בארץ והיתה מנהלת עם עוצמה רבה וחמלה".
אם לא היית רופאה במה היית בוחרת לעסוק?
"ברפואה. מעולם לא חשבתי לעסוק במשהו אחר".
