ראיון עם ד"ר נג'יב דאלי, מנהל המכון ההמטולוגי ובנק הדם במרכז הרפואי זיו בצפת

למה בחרת להיות המטולוג?

"החלטתי להיות המטולוג כבר בשנה השנייה שלי ללימודי הרפואה בגלל דוד שלי, ג'רמס דאלי, שחלה בלוקמיה מיאלואידית כרונית. אז, בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, לא היה לה טיפול מרפא וגם השתלות לא היו ממש באופנה. דוד שלי, שהיה מנהל בית ספר תיכון מיוחד ואהוב, נפטר לבסוף. הייתי מאוד קרוב אליו".

מה אתה הכי אוהב במקצוע?

"הדינאמיות. הכל משתנה. אני יכול להתחיל את היום שלי בפעילות אחת, ולסיים אותה במשהו אחר. האחות האחראית אצלנו קוראת לזה חוסר סדר, בגלל שאנחנו משנים כל הזמן את הגישה הטיפולית בהתאם למצבו של המטופל. זו הסיבה גם למה אנחנו שונים מרופאים או ממכונים אחרים, כי אנחנו מטפלים במטופל ולא במחלה שלו. לכן כל טיפול לא צריך להיות אחיד אצל כל אדם. העובדה הזו, שאנחנו משנים ומחליפים שיטות כל הזמן, רק מדגישה כמה אנחנו עוקבים בצמוד אחרי המטופלים שלנו ומעדכנים דברים בזמן אמת".

איך היית מגדיר את הקשר שלך עם החולים?

"אני לא מתחבר רק לחולים, אלא גם לבעיות שלהם. אני מכיר אותם לעומק, יודע מה הם עוברים, מה התמיכה שיש להם בבית, מי המלווים. אני מנסה לבנות גם קשר עם המלווים, כי התמיכה היא גם במשפחה ולא רק במטופל. משפחה חלשה לא תעזור מספיק, בעוד שמשפחה חזקה תעזור מאוד. ואיך אנחנו משתלבים? במתן ידע, בהעברת כל המידע הדרוש על המחלה, על הצפי, על הדרך שבה החיים של כולם ישתנו. אבל הדבר כי חשוב שאני מבקש מכולם זה לא לפתוח גוגל. לא לקרוא על המחלה כי השיח הוא כללי, וכאן אנחנו מדברים על המחלה של אותו אדם מסוים עם כל הניואנסים הקטנים המלווים אותה. כל אחד הוא עולם ומלואו, לכן חליפת הטיפולים משתנה בהתאם למדדים רבים".

יש רגע של הצלחה שאתה זוכר במיוחד?

"רגעי ההצלחה הם רבים עם חולים שהם מיואשים לגמרי. כמו חולה שחמת כבד קשה שהיה לי, שחלה גם בלימפומה ולא יכולתי לטפל בו. פתאום הוא קיבל סטרואידים והמצב שלו התחיל להשתפר עד שבנקודה מסוימת הוא התחיל לקבל גם טיפול כימותרפי והגיע לריפוי מוחלט. הוא חזר אלינו למכון ולא הכרתי אותו. האיש שמח וזה לא יאומן. אנחנו במכון יחידה אחת, שותפים לעשייה, והכל באווירה מיוחדת. וזה מה שנותן למטופל להרגיש שהוא נכנס למשפחה שדואגת לו".

ואיזה רגע של כישלון אתה זוכר?

"ברגע שיש מטופל שלא מצליחים לרפא אותו והמחלה חוזרת מכל מיני סיבות אתה חש תחושה איומה. בהמטולוגיה היום רוב המחלות הפכו להיות כרוניות, ואחרי טיפול ועוד טיפול אפשר להגיע למצב שמטופל נמצא אצלך גם שבע ושמונה שנים, ובלי שתרצה נוצר קשר מאוד קרוב. אנחנו מכירים את כולם, את המשפחה ואת הילדים, יודעים על החולה הכל ומעורבים במה שקורה איתו. ובכל פעם שמפסידים חולה כזה או אחר כשהמחלה הולכת ומתקדמת, אתה משתדל לא לקחת את זה הביתה אבל בלי שתרצה זה משפיע עליך. ובמיוחד בקרב מטופלים כרוניים שאתה מכיר שנים".

מה הנקודה הקשה ביותר ביום העבודה שלך?

"כשאני מזהה שהגענו לקצה היכולת שלנו לשמר את המטופלים, כשעשינו הכל בשבילם כשהוא בקו טיפול מתקדם ואין לי מה לתת מעבר לזה. לפעמים מה שיותר קשה זה לדעת מתי להפסיק לטפל, ולהבין מתי הגעת לשלב שאתה מענה את המטופל. שהטיפול אולי שומר אותו בחיים, אבל נותן לו להיות בלי איכות חיים. בנקודה הזו זה הזמן לתת טיפול תומך ולא אקטיבי, שלעתים רק מגדיל את הסבל שלהם ולחלקנו המטפלים זה החלק הקשה ביותר".

ומהן נקודות האור שאתה רואה במהלך היום?

"כשהתחלתי התמחות בשנת 2000 כמעט ולא היה טיפול למיאלומה נפוצה. היום הטיפולים מתפרסים על פני שני דפים, עם עשרות תרופות ושיטות חדישות. ממוצע החיים של המטופלים עלה משמעותית, ולא נדיר לראות חולה שיש לו את המחלה 8 ו-10 שנים. בשנת 2000 כמה היינו יכולים להחזיק את המטופלים? היום קיים מאגר שלם של תרופות שיכולות לתת לחולה איכות חיים מצוינת, שתאפשר לו להמשיך בשגרת החיים שלו כמעט בלי להגיע לאשפוזי יום".

מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עתיד להשתנות בהמשך?

"אם תיקח אותי אחרי ההתמחות שסיימתי ב-2003, תשגר אותי לחלל בלי לדעת מה קורה בעולם ותחזיר אותי לכל מרפאה המטולוגית, לא אוכל לתפקד באף מחלה. הטיפולים השתנו מקצה לקצה כמעט בכל המחלות, והמטולוג שלא התעדכן במה שקורה וסומך על הידע שצבר לא יכול לראות אף חולה. הכל השתנה ולשמחתי לטובה: שימוש במערכת החיסונית לצרכים שלנו, נוגדנים דו ראשיים שמחברים את התא הסרטני לתאים של מערכת החיסון, ומלמדים אותם בהנדסה גנטית איך לזהות את תאי הגידול. נשמע מדע בדיוני אבל זה היום יום שלנו".

איך אתה מעריך את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?

"הרמה היא מצוינת. יש לנו סל תרופות מהטובים בעולם ואפשרות לתת את הטיפולים הטובים ביותר שיכולים להיות. הסל שלנו נותן אותם בסדר ההגיוני, ואני חושב שיש לנו רפואה טובה מאוד. נתנו לי כלים בידיים כדי לטפל ברוב החולים האונקולוגיים".

איך אתה רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?

"התפקיד של העמותות בא לידי ביטוי במיוחד בחולה שאובחן עם מחלה ממארת. לתמוך בו, להיות לידו, לתת את ההרגשה שהוא לא לבד. אם צריף ייעוץ נוסף או שאלה בוערת שהוא לא יודע מה התשובה, יכולים לחבר אותו לעוד חולים. או להראות לו מה הטיפולים שהולכים להיכנס ולעדכן במה הולך היום בעולם. העמותות עושות עבודה מאוד יפה עם הכנסים, העדכונים והתמיכה במטופלים ובמשפחות".

אם לא היית רופא במה היית בוחר לעסוק?

"אני חושב שהייתי בוחר בתחום הרכב, שהפך לתחום שהולך ומתפתח בעולם".