פרופסור צילה צוקרמן, מנהלת המערך ההמטולוגי והיחידה להשתלות מוח עצם במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה ויו"ר החוג להשתלות מוח העצם באיגוד ההמטולוגיה

למה בחרת להיות המטולוגית?

"כשהתחלתי את לימודיי בבית הספר לרפואה חשבתי שפנימית היא מלכת הרפואה, ולמעשה אני חושבת כך עד היום. ככל שהתקדמתי בהתמחות בפנימית, הבנתי שאני  אוהבת לשלב בין המחקר הבסיסי למחקר הקליני וגם לשלב טיפול נמרץ. מה עוד שחסר לי בפנימית המעקב ארוך הטווח אחרי חולים והקשר איתם. כשהתחלתי לחשוב לאן אני ממשיכה אחרי הפנימית חיפשתי תחום שישלב את הכל יחד, ומצאתי את זה בהמטולוגיה: מצאתי חולים עם תקופות אשפוז אינטנסיביות יותר ופחות, בעיקר בתחום של השתלות. זו גם הסיבה מדוע  בחרתי להתמקד בתחום הזה וכן המעקב ארוך הטווח שהוא מאוד חשוב לי והקשר ארוך הטווח עם החולה ומשפחתו".

מה את הכי אוהבת במקצוע?

"את השילוב של המחקר הבסיסי עם שאלות מאד מהותיות הנוגעות בבסיס המחלה, ובתחום ההמטולוגיה התברכנו בהרבה הבנה וידע של המחלות, מה שמאפשר בשנים האחרונות לכוון את הטיפול לטיפול מכוון מטרה ופחות לתת טיפולים לא ממוקדים שעושים יותר נזק. בפן השני אני אוהבת את ההיכרות עם החולה והמשפחה, המלווים שלו, של החיים האישיים שלו ומי הוא. מה הוא רוצה לדעת, במה הוא מסוגל לעמוד מבחינת העומס הרגשי. אלה תהליכים שצריך ללוות בהם את החולה יד ביד".

יש רגע של הצלחה שאת זוכרת במיוחד?

"יש הצלחות קטנות בכל פעם: כשמישהו נכנס לתהליך אינטנסיבי כמו השתלה למשל, אז ההצלחה הראשונה מגיעה כשהוא משתחרר הביתה. ואז החודשים הראשונים שעוברים בשלום, ושוב כשאין סיבוכים, ונולדים לו ילדים או כשהוא משתלב חזרה בחיים ובעבודה. כשחולים משתחררים ואומרים שהם יעשו חגיגה אני אומרת להם שכל יום הוא חגיגה קטנה שאיתה צריך להתקדם".

ואיזה רגע של כישלון את זוכרת?

"כמובן שיש גם מצבים לא מעטים בהם אנו חווים חוסר הצלחה בטיפול כזה או אחר ואף מוות. כולנו נושאים בליבנו את הזיכרון של אותו חולה שלא הצלחנו איתו, בין אם כתוצאה מהמחלה או מסיבוכים קשה שלה. כל אחד סוחב איתו סיפור כזה או אחר. יש דברים לפעמים שהם לא בידיים שלנו, אבל אני עדיין רוצה ללמוד ולחקור אותם. מכל מקרה אני לומדת ומתקדמת ומקווה להצליח יותר במקרה הבא".

למה בחרת בתחום של השתלת מח עצם?

"כי הוא כולל את הכל: מחקר בתחום של אימונולוגיה של הסרטן ואימונולוגיה של תגובה חיסונית של השתל, אינטנסיביות הטיפול ומעקב ארוך טווח. כל אלה בשילוב כל תחומי הרפואה הפנימית בעיקר עם זיהומים. אלה הדברים החשובים ביותר עבורי ואותם אני אוהבת. זה אדרנלין יומיומי שכולל גם את החקר המעמיק וגם את ההמשך שאני מחפשת".

איך את מצליחה להעביר תקווה לחולים שמגיעים להשתלה?

"בכל שיחה שאנחנו עושים עם חולה, גם כשהמחלה חוזרת וכשנהיה קשה, אנחנו משאירים פתח לתקווה. בלי תקווה אין את הרצון לחיות. אנחנו לא עושים את זה באופן שלא מאפשר לו לראות את המציאות, ההיפך. אנחנו נותנים לו לראות את המציאות וגם מה הלאה. יש מקרים שבהם אנחנו מצליחים לתת לחולה איכות חיים והארכת חיים, וזו תקווה. הכל עניין של איך להגיד את הדברים והסטטיסטיקה לא תמיד חשובה. אם שואלים תמיד אגיד, אבל זו לא הנקודה. תמיד נשאף לשלב את הרצון של החולה יחד עם מה שהרפואה יכולה להציע".

מה הם האתגרים המרכזיים שאיתם את מתמודדת בניהול מחלקה בבית חולים גדול בצפון?

"חוסר תמידי במיטות כמה שהמחלקה גדולה וגדלה, חוסר במיון ייעודי להמטולוגיה. החולים שלי צריכים לעבור במיון הכללי והיינו רוצים לחסוך להם את זה. חוסר בכוח אדם לא רק רפואי אלא פארא-רפואי: יותר עוזרי רופא, יותר אחיות ומזכירות. זה היה מוריד עומסים מאוד גדולים מהצוות ומאפשר להם להתמקד במה שהם צריכים".

מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עתיד להשתנות בהמשך?

"מה שמאוד השתנה זו העובדה שאנחנו יודעים היום לעבור יותר מטיפול לא ממוקד לממוקד, וכמשל מטיפול המדמה פצצת אטום הגורמת להרס נרחב ולא ספציפי גם לאברים בריאים, לטיפול שהוא יותר טיל מונחה מטרה. אנחנו מבינים יותר את הביולוגיה של המחלה, יודעים לגייס את מערכת החיסון של החולה או התורם הבריא לטובת מלחמה במחלה, ויודעים יותר לתת טיפולים שפועלים נגד המוטציה המסוימת האחראית להתפתחות המחלה או השינוי הגנטי שקרה אצל החולה. התחום הולך ומתפתח בצעדי ענק. והיום אנחנו יודעים גם לגייס לטובתנו את נושא הבינה המלאכותית, ה-AI, ולקחת נתונים של חולים ומתוכם לברור מה יכול להועיל בקידום הטיפול הרפואי בחולה".

איך את מעריכה את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?

"בתור מי שעשתה התמחות בהמטולוגיה בארה"ב, והייתי במרכז מאוד גדול, אנחנו בהחלט בחזית הרפואה בהרבה מאוד תחומים, ולא רק בטיפול היומיומי ובמחקרים שיודעים להנגיש. אנחנו יודעים גם להתייעץ עם עמיתים בחו"ל והם איתנו. אנחנו מפתחים תרופות ועושים הרבה דברים".

איך את רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?

"התפקיד שלהן מאוד חשוב. כל התחום הזה של חלוקת ידע, קירוב החולים על ידי הרצאות, שיחות, שאלות פתוחות. זה הדבר הבסיסי שאפשר לעשות כדי לתת לחולים את הכלים להבין איפה הם נמצאים ולבחור את הבחירות הנכונות להם. גם ההשפעה שיש לעמותות על סל הבריאות חשובה, ומאוד חשוב שנציגים שלהן יהיו שם, שישאלו שאלות וישפיעו".

אני מניח שלאורך השנים נפרדת ממטופלים. איך את מתמודדת עם הקושי ונשארת אופטימית?

"אני 'חולה' באופטימיות כרונית. בכל מקרה אני אומרת 'טוב, הפעם זה ודאי יצליח'. אם אתה לא בא עם גישה או מחשבה שאתה מתקדם ומשפר והולך לעשות יותר טוב, קשה לשרוד. אנשים לא אופטימיים מטבעם לא יכולים לשרוד במערכת שלנו. אני מנסה למלא מצברים בעוד דברים בחיים כדי שאוכל אחר כך להיות יותר אופטימית".

אם לא היית רופאה במה היית בוחרת לעסוק?

"לא חושבת שיש משהו אחר שהייתי יכולה לעשות בחיים".