"החלילן מהדסה – הרפואה משתנה, אבל הקשר האנושי חייב להישאר"

"החלילן מהדסה – הרפואה משתנה, אבל הקשר האנושי חייב להישאר"

ד"ר אלכס גוראל, המטולוג בכיר ומנהל יחידת בנק הדם בהדסה, מדבר בכנות נדירה על דרכו למקצוע, על הערכים שמנחים אותו ברפואה, ועל המקום שבו המדע, הטכנולוגיה והאנושיות נפגשים. אם לא רופא, היה כנראה איש תרבות. וכך בין סיפורי מטופלים אישיים, מחשבות על מחקרים פורצי דרך והרהורים על עתיד הרפואה – הוא חוזר שוב ושוב לאותה נקודה: בלי קשר אמיתי בין רופא למטופל – אין באמת רפואה. 

"התרופות והטכנולוגיה מתקדמות, אבל שום דבר לא יחליף את השיחה, את המבט, את הנוכחות האנושית."

ההמטולוגיה היא רפואה של קשר אישי

למה בחרת להיות רופא בכלל?

מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאהיה רופא. נולדתי בברית המועצות, במשפחה יהודית, לאמא רופאה. לא היה בזה ספק – זה כמעט כאילו שנולדתי לתוך זה. בדיעבד זה נראה לי קצת מוזר, כי לא באמת עצרתי לחשוב אם זו הבחירה שלי. זו הייתה מין אינדוקטרינציה טבעית. רק כשהגעתי לבית הספר לרפואה עצרתי לשאול את עצמי אם זה באמת מה שאני רוצה. אבל באותו שלב כבר היה מאוחר לשנות, ולמזלי גיליתי שזו הבחירה הנכונה ואני לרגע לא מתחרט. יש ברפואה יופי, עומק, המון סיפוק, המשמעות שהיא נותנת לחיים היא אדירה. כמובן, שבצד זה יש גם מחיר.  

ואיך הגעת דווקא להמטולוגיה?

האמת, שלגמרי במקרה. אחרי שסיימתי התמחות ברפואה פנימית חיפשתי תקן, ורק במחלקה להמטולוגיה היה מקום פנוי. נכנסתי לשם כמעט במקרה, אבל כבר ביום הראשון הרגשתי שמשהו בי ננעל – זה זה. לא ידעתי להסביר למה, אבל זה היה ברור. מאז לא חיפשתי שום דבר אחר. ההמטולוגיה פשוט התאימה לי – השילוב של ידע, עומק, מורכבות, והקשר האנושי העמוק עם המטופלים.

מה מושך אותך דווקא בתחום הזה?

בהתחלה לא ידעתי להגדיר. רק הרגשתי שזה המקום שלי. היום אני יודע לומר – ההמטולוגיה היא רפואה של קשר אישי. היא מאפשרת להכיר את המטופלים לעומק, ללוות אותם לאורך שנים, לראות את העליות והירידות, ולהיות שותף אמיתי למסע שלהם.

בהמטואונקולוגיה אנחנו עוסקים במחלות מסכנות חיים – לעיתים מיידיות – אבל גם במחלות שיש להן סיכוי אמיתי לריפוי. זה יוצר תחושת אחריות עצומה. כל החלטה קטנה יכולה לשנות גורל. כל יום דורש תשומת לב אינסופית לפרטים, גמישות וחשיבה יצירתית. אני תמיד אומר לסטודנטים "ברפואה בכלל ובדם בפרט, אין דבר כזה פרט קטן. כל ערך חריג יכול לפתוח עולם שלם של הבנה, אבחנה וטיפול."

אבל יותר מהכול זה הקשר עם המטופלים. בהמטולוגיה יש פחות מטופלים, ולכן אפשר באמת להקדיש זמן, להיות שם, לשמוע, להבין. הרפואה, בעיניי, היא לא מקצוע מדעי – היא מקצוע אנושי עם יסודות מדעיים.

לפעמים צריך לדעת מתי לסטות מהפרוטוקול – ולהקשיב גם לאינטואיציה ולמטופל – זו רפואה אמיתית בעיני, הליבה של רפואה מותאמת אישית.

בשנים האחרונות יש פריצות דרך מדהימות בתחום – תרופות, מחקרים, טכנולוגיות. איך זה משפיע עליך כרופא?

אין ספק שההתקדמות עצומה. יש היום תרופות חכמות שמצילות חיים, מחקרים קליניים שמביאים תקווה למחלות שבעבר נחשבו חסרות מענה. אבל יש לזה גם צד שני. ככל שהרפואה הופכת טכנולוגית יותר, כך היא נעשית פחות אישית. מטופל שמצטרף למחקר קליני עובר מסלול קבוע – הוא רואה רופאים שונים, חותם על טפסים, עובר בדיקות. זה יעיל, זה מדעי – אבל זה לא אישי. הרפואה נהייתה יותר מדויקת, אבל פחות אנושית.

פעם, כשידעתי שיש לי רק שניים או שלושה קווי טיפול להציע, הקשר עם המטופל היה הרבה יותר עמוק. היום יש אינסוף אפשרויות, והכול נהיה כמעט טכני. מצד שני, אם זה מציל חיים – כמובן שזה שווה הכול. רק צריך לזכור שגם המחקר והחדשנות חייבים לשמור על מגע אנושי.

אתה מדבר הרבה על הענווה ברפואה. למה זה חשוב כל כך?

כי רופא צריך לדעת את הגבולות שלו. אי אפשר להציל כל מטופל, וזה חלק מהכאב של המקצוע. אבל גם כשלא נוכל לרפא – אנחנו תמיד יכולים לעזור. ללוות, להקל, להיות שם. בעיניי זו מהות הרפואה. בהמטולוגיה זה אולי בולט יותר, כי זו רפואה שנוגעת בחיים ובמוות מדי יום, ושבה כל קשר אישי הוא עולם ומלואו. אני מרגיש שלפעמים אנחנו ממש נושאים על עצמנו חלק מהסבל של המטופל. יש בזה משהו כמעט רוחני.

תוכל לשתף במקרה שזכור לך במיוחד?

יש שניים שאני נושא איתי תמיד. הראשון – בחור צעיר עם הודג'קין, ממשפחה חרדית. היו בינינו מתחים, חוסר הבנה, אפילו אמירות קשות. אבל עם הזמן נבנה אמון אמיתי. הוא נפטר לפני יותר מעשרים שנה, ואני עדיין בקשר עם משפחתו. הם מזמינים אותי מדי שנה, מודים לי, ואני מבין דרכם כמה חשוב להוכיח למטופלים שאתה שם בשבילם באמת, בלי הבדל, בלי שיפוטיות.

השני – מקרה רפואי מורכב. מטופל עם לוקמיה לימפטית שלא עמד באחד היעדים הקריטיים בפרוטוקול. לפי הנהלים היינו אמורים לשלוח אותו להשתלת מח עצם, אבל משהו בי לא היה שקט. הצעתי לנסות בדיקה מולקולרית ייחודית, בטכנולוגיה מתקדמת, שנעשתה אז רק בארצות הברית ולא לתושבים זרים. לבסוף מצאנו דרך לעשות אותה בכל זאת והתוצאה הראתה הפוגה מוחלטת, עמוקה מאוד. הוא עדיין בתהליך אבל נכון להיום, בזכות זה נמנעה ממנו השתלה. לפעמים צריך לדעת מתי לסטות מהפרוטוקול – ולהקשיב גם לאינטואיציה ולמטופל – זו רפואה אמיתית בעיני, הליבה של רפואה מותאמת אישית.

איך אתה מתייחס למטופלים שמגיעים עם ידע מגוגל או מAI –?

אני לא ממליץ למטופלים להסתמך על גוגל או על בינה מלאכותית. זה עלול להכניס ללחץ מיותר. אבל אני לא פוסל, זה העולם שאנחנו חיים בו היום. אם הם באים עם שאלות – אני שמח להסביר והשיחה הזו חשובה. בסוף, הידע המשמעותי באמת נוצר בינינו, בשיחה. הידע באינטרנט אולי רחב – אבל הוא לא רואה את האדם שממול. התפקיד שלי הוא לתרגם את הידע הזה למציאות האישית של המטופל, ולהחזיר לשיחה את האמפתיה והפרופורציה.

"כדי להיות המטולוג, צריך להיוולד עם דמעה בזווית העין" פרופ' דינה בן-יהודה 

איך אתה מעריך את איכות הרפואה ההמטולוגית בישראל לעומת מדינות אחרות?

אני חושב שהרמה בארץ מצוינת – גם מקצועית וגם אנושית. יש לנו גישה כמעט לכל התרופות המתקדמות בעולם, אבל מה שבאמת מבדיל אותנו הוא האכפתיות.. זו דמעה של רגישות, של אכפתיות. אנחנו זמינים, נותנים את מספרי הטלפון שלנו, מלווים מטופלים גם מחוץ לשעות העבודה. זה לא מובן מאליו. אני גאה להיות חלק מהמערכת הזו.

מה דעתך על תפקידן של עמותות חולים כמו חלי"ל האור?

בעבר, כשהייתי רופא צעיר, הסתכלתי על עמותות בחשדנות. היום אני מבין כמה הן חשובות. מערכת הבריאות מוגבלת – בזמן, במשאבים, באוזן קשבת. עמותות ממלאות בדיוק את החלל הזה. הן מחברות בין מידע, תמיכה וקהילה. הן יודעות להנגיש ידע, לעזור בהתנהלות, ללוות רגשית, וגם לעמוד מול קובעי מדיניות. חלי"ל האור היא דוגמה מצוינת לשילוב של ידע רפואי מדויק עם חמלה אנושית אמיתית. זו לא רק עמותה – זו שותפה למערכת הרפואית.

ולסיום – משהו אישי. מה לא יודעים עליך?

אם לא הייתי רופא, כנראה הייתי עוסק במוזיקה או בספרות. הייתי רוצה להיות מנצח על תזמורת קלאסית, או מבקר ספרות בניו יורקר. פגשתי את פברוטי ואת לאונרד ברנשטיין, ויש לי אפילו תמונה איתם. תמיד נמשכתי לתרבות, לשפה, לאסתטיקה. גרתי בניו יורק ועשיתי שם מחקר, אבל ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא שם – כי שם הרפואה איבדה משהו מהנשמה שלה.

ואני עדיין לובש חלוק בכל יום. לא רק כי זה נוח – אלא כי כשאני שם את החלוק, אני מזכיר לעצמי מי אני. הרופא הוא לא רק מי שמרפא – הוא מי שנמצא שם בשביל האחר.