"את רוב המטופלים שלי אני פשוט אוהב" –  ד"ר איתי לוי

"את רוב המטופלים שלי אני פשוט אוהב" –  ד"ר איתי לוי

לכבוד חודש המודעות למחלות סרטן הדם, ד"ר איתי לוי, מנהל המערך ההמטולוגי בסורוקה, מספר על הדרך שבה נבנה שירות המטולוגי מלא בנגב, על המאבק להביא לפריפריה את הטיפולים המתקדמים ביותר, על הימים שבהם המלחמה נכנסה ממש אל תוך בית החולים, ועל הדבר שנשאר מבחינתו בלב המקצוע גם אחרי עשרות שנות טיפול: לראות את האדם שמאחורי המחלה.

"אני מתעניין באדם. לא רק "איך אתה מרגיש?" מבחינה רפואית. אני שואל על העבודה, המשפחה, החברים, התחביבים. חשוב לי להכיר את האדם שיושב מולי, וגם לאפשר לו להכיר קצת אותי. וכשמכירים את סביבת החיים שלו, אפשר גם להבין טוב יותר את הצרכים שלו, כשבאים להחליט על טיפול. חוץ מזה, את רוב המטופלים שלי אני פשוט אוהב. כשאתה אוהב אנשים, הרבה יותר קל להיות שם בשבילם".

ד"ר איתי לוי הגיע לרפואה אחרי שהתלבט בינה לבין עבודה סוציאלית, ובהמטולוגיה מצא שילוב בין מדע, טיפול וקשר עמוק עם אנשים. לאורך השנים היה שותף לבניית המערך ההמטולוגי בסורוקה ולהרחבת השירותים הניתנים לתושבי הנגב, מהשתלות מח עצם ועד CAR-T ומחקרים קליניים. בשיחה איתו חוזרים שוב ושוב שני עקרונות שמלווים אותו: לאפשר למטופלים בדרום לקבל את הטיפול המתקדם ביותר קרוב לבית, ולא לשכוח שגם בתוך עולם של טכנולוגיות חדשניות, הטיפול מתחיל באמון ובקשר בין בני אדם.

הדרך לרפואה והחזון שנולד בנגב

איך החלטת שאתה רוצה להיות רופא?

המחשבה התחילה להתבשל אצלי לקראת סוף התיכון והפכה למעשית יותר אחרי הצבא. המסלול שלי היה קצת מאוחר מהרגיל. למדתי בבית ספר קיבוצי שבאותה תקופה לא הייתה בו בגרות, ולכן הייתי צריך לעשות מכינה לפני שיכולתי להירשם ללימודים.

אחרי המכינה נרשמתי לשני מקצועות: עבודה סוציאלית ורפואה. חיפשתי מקצוע שמשלב עבודה עם אנשים, שזה משהו שתמיד משך אותי, יחד עם ההיבט המדעי והטיפולי. כשהתקבלתי לרפואה כבר לא הייתה לי באמת התלבטות.

ולמה דווקא המטולוגיה?

זו הייתה בחירה שהתפתחה בהדרגה. כשהתמחיתי בפנימית בסורוקה כמעט שלא הייתה כאן המטולוגיה במתכונת שאנחנו מכירים היום. היו שני המטולוגים שנתנו שירות, אבל מטופלים המטו-אונקולוגיים טופלו בעיקר באונקולוגיה וחולי לוקמיה אושפזו במחלקות הפנימיות. לכן במהלך ההתמחות כמעט שלא נחשפתי למקצוע.

דווקא כשלמדתי לבחינות ההתמחות גיליתי עד כמה התחום מרתק אותי. כשסיימתי פנימית והייתי צריך לבחור מקצוע, הבנתי שיש כאן שילוב מיוחד: מקצוע שמעניין אותי מאוד, ובמקביל צורך אמיתי שלו בנגב. 

יצאתי להתמחות בתל השומר, ובתחילת הדרך חטפתי שוק. הבנתי שכל מה שחשבתי שאני יודע על המטולוגיה היה רחוק מהמציאות. לקח לי כמה שבועות או חודשים להתאושש, אבל מאז התאהבתי במקצוע.

כשהפכת למנהל, כבר היה לך חזון ברור מה אתה רוצה לבנות בסורוקה?

בהתחלה ממש לא חשבתי על ניהול. בשנת 2004 פרופ' עופר שפילברג, שהקים את המכון ההמטולוגי בסורוקה, עבר לבילינסון, ואני התבקשתי להיות ממלא מקום. בהתחלה זה היה אמור להיות משהו זמני, אבל אחרי תקופה מסויימת היו צריכים למלא את התקן ואז כבר התחיל להתגבש אצלי חזון וידעתי שאני רוצה את זה.

התקופה הראשונה הייתה לא פשוטה בלשון המעטה. היו רופאים בכירים שעזבו, ובדיוק התחלנו לפתח שירותים חדשים. אמרתי לעצמי דבר אחד: אני לא נותן לשום שירות שכבר התחלנו לבנות ללכת אחורה או להתבטל. גם אם אצטרך להישארבבבית החולים מסביב לשעון, אנחנו ממשיכים. ידעתי שאם מתחילים לסגת, זה יהיה מדרון חלקלק ויהיה הרבה יותר קשה לבנות מחדש שירותים שהתבטלו.

החלטה נוספת שקיבלתי הייתה שגם כשיש מחסור קשה בכוח אדם, אני מקבל להמטולוגיה רק אנשים מצוינים. גם אם זה מחייב המתנה של עוד שנה או שנתיים. לאט לאט נבנתה כאן נבחרת של אנשים ברמה הגבוהה ביותר, וזה מה שאיפשר לנו בהמשך להתקדם.

להביא את הרפואה המתקדמת אל המטופל

איך נראה היום החזון הזה בפועל?

המטרה שלי הייתה לייצר בסורוקה שירות המטולוגי מלא, כזה שלא מחייב אנשים מהנגב לנסוע למרכז הארץ כדי לקבל חלקים משמעותיים מהטיפול שלהם. היום אנחנו מבצעים כאן השתלות, כולל כל סוגי ההשתלות האלוגנאיות, טיפולי CAR-T וטכנולוגיות מתקדמות נוספות. כמו כן הוקמה מעבדת תאים שעובדת  במטרה לפתח תכשירים חדשים שיאפשרו טיפולים במצבים שעדיין אין להם מענה טיפולי. 

להביא טיפול חדש זה תהליך ארוך שמצריך חשיבה לטווח ארוך. מרגע שאתה מחליט שאתה רוצה להכניס טכנולוגיה מתקדמת ועד שאתה באמת יכול להציע אותה למטופלים, יכולות לעבור שלוש עד חמש שנים. צריך להכשיר אנשים, לבנות תשתיות, לקבל אישורים, לשכנע את בית החולים והקופה ולבנות תוכנית מתאימה. לכן צריך כל הזמן לחשוב קדימה, להיות אפילו צעד אחד לפני כולם.  

איזה תפקיד יש למחקרים הקליניים בתוך התפיסה הזו?

תפקיד קריטי. מחקרים קליניים מאפשרים למטופלים לקבל טיפולים מתקדמים שעדיין אינם במסגרת סל הבריאות ולעיתים אין להם דרך אחרת להגיע אליהם.

עבורנו בפריפריה זה חשוב במיוחד. שיעור האנשים עם ביטוחים פרטיים אצלנו נמוך יותר, והנגישות לאפשרויות טיפול אחרות מוגבלת יותר. מחקרים קליניים יכולים לגשר במידה מסוימת על הפער הזה.

היינו צריכים לאורך השנים לשכנע חברות מסחריות להגיע לכאן. באופן טבעי הן נוטות להתחיל במרכזים הגדולים והמוכרים במרכז הארץ, ואנחנו היינו צריכים להסביר שגם בנגב יש אוכלוסייה שזקוקה לאפשרויות האלה. מבחינתי זה חלק בלתי נפרד מהשליחות שלנו.

מה המשמעות של טיפול קרוב לבית עבור חולה בסרטן הדם?

זה משמעותי מאוד. אדם מדימונה לצורך העניין, שצריך לעבור השתלה או CAR-T ולהגיע שוב ושוב לתל אביב משקיע בזה המון אנרגיה פיזית ונפשית, וזה מחייב הירתמות של כל המשפחה. בהמטולוגיה חשוב גם הרצף. המטופל מתחיל את הדרך עם צוות מסוים, עובר טיפולים מורכבים ואז צריך להמשיך במעקב. כשפתאום באמצע הדרך הוא מגיע למקום זר, שלא מכיר אותו ולא מכיר את מה שעבר עד היום, זה יכול להיות קשה.

אני חושב שבסורוקה יש גם משהו באווירה. מטופלים שעברו אלינו ממקומות אחרים אמרו לנו לא פעם שהם מרגישים כאן משהו ביתי ומשפחתי. חלק מזה הוא ה-DNA של הצוות, וחלק קשור גם לסביבת הטיפול שנבנתה כאן. בסוף, כל המעטפת משפיעה על החוויה של המטופל.

מהפכות רפואיות לא קורות ביום אחד

אנחנו מתקרבים לעידן שבו נוכל לצמצם מאוד את השימוש בכימותרפיה?

בחלק מהלימפומות אנחנו כבר נמצאים בעידן שבו אפשר לתת טיפולים שמבוססים על תרופות ביולוגיות, ובתחומים נוספים אנחנו מתקדמים לשם. במחלות האגרסיביות הכימותרפיה עדיין משמעותית מאוד, אבל הטיפולים הביולוגיים נותנים תנופה אדירה ליכולת שלנו לטפל.

מהפכות ברפואה לא קורות ביום אחד, זה תהליך. אבל אני בהחלט יכול לדמיין שבעתיד, עם נוגדנים בי-ספציפיים וטיפולים ביולוגיים נוספים, נוכל בחלק מהמחלות לצמצם מאוד ואולי אפילו לוותר על כימותרפיה. 

איך כל ההתקדמות הזאת משנה את תפקיד הרופא?

האפשרויות מתרבות, ולכן גם ההחלטות נהיות מורכבות יותר. צריך לחשוב לא רק מה יכול לטפל במחלה, אלא מה הטיפול המתאים ביותר לאדם המסוים שיושב מולך. לפעמים יש כמה דרכים אפשריות, וכל אחת מהן מביאה איתה יתרונות, סיכונים והשפעה אחרת על איכות החיים.

לטפל באדם, לא רק במחלה
"כשאתה אוהב אנשים, הרבה יותר קל להיות שם בשבילם"

עד כמה המטופלים שותפים איתך בהחלטות הטיפוליות?

אני עושה תהליך מלא של שיתוף. אני מציג למטופל את ההיבטים השונים ושואף שנקבל את ההחלטה יחד.

יש מקרים נדירים שבהם אני צריך להיות מאוד החלטי. לאחרונה היה מקרה עם חולת לימפומה ו שבשום אופן לא רצתה את הטיפול שהצעתי לה. אני צריך ללכת עם המקצועיות והאינטגריטי שליולכן די כפיתי עליה את הטיפול שאני מציע. אבל ברוב המקרים כל האפשרויות הטיפוליות נשקלות ביחד וההחלטה על הטיפול היא משותפת.

יש למשל מצבים בהם אנחנו נדרשים לבחור בין טיפול אינטנסיבי יותר, שמביא איתו סיכונים משמעותיים, לבין האפשרות להמשיך לתקופה מסוימת עם איכות חיים טובה אך עם סיכוי נמוך יותר לריפוי. לאחרונה המלצתי לאדם מבוגר לעבור השתלת מח עצם והוא מאוד חשש מזה. אמרתי לו שהחלופה היא לחכות עוד שנה, שנתיים ולהמשיך כרגע עם איכות החיים הטובה שלו, אבל שלא בטוח שעוד שנתיים כבר יהיה ניתן לעשות את ההשתלה, מפאת הגיל. וזו בחירה שלו. כאן באמת חשוב להסביר כמה שיותר ושלחולה יהיה את כל המידע כדי לקבל החלטה.

במחלות אחרות, במיוחד אצל מטופלים צעירים עם תוחלת חיים ארוכה, אתה חייב לחשוב גם מה יקרה בעוד עשר או עשרים שנה. לפעמים טיפול מסוים מעלה מעט את סיכויי הריפוי עכשיו, אבל גם את הסיכון לתופעות לוואי בטווח הארוך. את כל הדברים האלה צריך להכניס לשיחה.

מה הדבר החשוב ביותר בקשר עם המטופל?

לרכוש את האמון שלו. עם השנים פיתחתי לעצמי דרך מאוד פשוטה לעשות את זה: אני מתעניין באדם.

לא רק "איך אתה מרגיש?" מבחינה רפואית. אני שואל על העבודה, המשפחה, החברים, התחביבים. אני נכנס גם לשיחות שאינן על המחלה. חשוב לי להכיר את האדם שיושב מולי, וגם לאפשר לו להכיר קצת אותי.

כשמתעניינים באדם באמת, הוא לא מרגיש שהוא רק "החולה" או המקרה הבא בתור. וכשמכירים את סביבת החיים שלו, אפשר גם להבין טוב יותר את הצרכים שלו, כשבאים להחליט על טיפול. חוץ מזה, את רוב המטופלים שלי אני פשוט אוהב. כשאתה אוהב אנשים, הרבה יותר קל להיות שם בשבילם.

אחרי כל השנים, עדיין יש דברים שמצליחים לרגש אותך?

כן. אני עדיין אני דומע לפעמים. חולה שנפטר, אדם שסיים טיפול בהצלחה וחוזר להגיד תודה, או פשוט הסבל של אנשים – כל אלה עדיין נוגעים בי.

מצד שני, אחרי הרבה מאוד שנים אתה גם לומד שאתה צריך לפעמים להגן על עצמך. יש עומס רגשי גדול במקצוע הזה. לפעמים, אם זה לא מטופל שאני מלווה באופן אישי, אני מרגיש צורך לקחת חצי צעד אחורה.

אבל בכל פעם שנכנס אליי מטופל חדש, אני מזכיר לעצמי דבר אחד: בשבילי זו אולי עוד פגישה, אבל בשבילו זו הפעם הראשונה. הוא מפחד, הוא מטולטל, החיים שלו השתנו. לפני מפגש כזה אני מנסה לעצור לרגע, לנשום עמוק ולגייס מחדש את כל הסבלנות והאמפתיה.

כשהמלחמה נכנסה לתוך בית החולים

מה קרה למטופלים ההמטולוגיים בסורוקה אחרי 7 באוקטובר?

קודם כל היה צריך לצאת מההלם הראשוני ולהבין שהדרך היחידה להתמודד היא לנסות לשמור ככל האפשר על השגרה שהכרנו. המטופלים שלנו עדיין היו צריכים לקבל טיפול.

זה היה קשה במיוחד מפני שחלק מהמטופלים שלנו התגוררו בעוטף עזה. לאט לאט אתה מגלה מה קרה לזה ומה קרה לאחר. זו הייתה סיטואציה מאוד מטלטלת, ובמקביל היינו צריכים להמשיך לעבוד.

מבחינה פיזית בית החולים היה בכאוס. שטחים הצטמצמו, מחלקת האשפוז שימשה גם כאשפוז יום, ובמקום שבו נמצאים בדרך כלל כמה עשרות אנשים היו פתאום הרבה מאוד מטופלים ואנשי צוות. חלק מהצוות היה מגויס. חולים פונו למלונות ברחבי הארץ וחיברנו אותם למרכזים רפואיים אחרים כשנדרש.

חלק מהשירותים הלא דחופים נדחו, אבל טיפולים חיוניים, כימותרפיה, השתלות ו-CAR-T המשיכו. אנשים פשוט התגייסו.

ובהמשך גם סורוקה עצמו נפגע מטיל. מה אתה זוכר מהרגע הזה?

הייתי בדרך לעבודה כשהייתה אזעקה. נשכבתי, ואז הבת שלי התקשרה ואמרה לי שנפל טיל בסורוקה. אני זוכר שהרגשתי כאילו העולם נופל – סורוקה זה הבית השני שלי. גם עכשיו קשה לי לדבר על זה.

הצלחתי להגיע לבית החולים בתוך דקות, למרות שכבר היו מחסומים ותנועה כבדה. ראיתי את ההרס ואנשים מסתובבים בהלם. הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק את הצוות ואת המטופלים שלנו ולוודא שכולם בסדר. אחר כך הסתובבתי בבית החולים, בדקתי מה שלום הקולגות וניסיתי להבין את גודל האירוע. ראית אנשים מסתובבים המומים, חסרי כל, בהלם, זה היה מחזה לא פשוט. 

ברגע שהבנתי שאין אבדות בנפש, הייתה איזושהי הקלה. עם הרס אפשר להתמודד. ואז, כמו שקורה ברגעים כאלה, אנשים מתגייסים. לאט לאט אוספים את עצמנו וחוזרים לעשות את מה שצריך. בבית החולים הייתה תמיכה משמעותית בצוות וגם אני הסתייעתי בהם לא פעם, בין אם באופן אישי או כדי לסייע לצוות שלי. 

צוות שאפשר לסמוך עליו

אתה מדבר הרבה על הצוות. איזו תרבות ניסית לבנות כמנהל?

כשהתחלתי לנהל הרגשתי שאני לא בשל לתפקיד. שאלתי את פרופ' שפילברג איך אני אמור לעשות את זה, והוא אמר לי משפט שאני לוקח איתי עד היום: "תהיה פשוט אתה".

זה נשמע פשוט, אבל זה מאוד נכון. אתה לא משנה אישיות רק כי השתנה התפקיד שלך. כמובן שלמדתי כלים ניהוליים, אבל בסוף הבאתי לניהול את מי שאני.

הניהול שלי מאוד משתף. היה לי ברור שכל אחד צריך להוביל תחום ולקבל עצמאות אמיתית. אחרת לא היינו מצליחים לבנות השתלות, CAR-T ושירותים אחרים. כשמגיע אדם שהוכשר בתחום מסוים, הוא הופך להיות המוביל שלו ואני נותן לו מקום.

הקפדתי גם לתת גיבוי מלא לצוות כלפי חוץ, גם אם בתוך הבית חשבתי שדברים היו צריכים להיעשות אחרת  . אנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם הסיעוד, כי בסופו של דבר האחיות והאחים נמצאים לצד המטופלים הרבה יותר שעות מהרופא. יש להם תפקיד עצום בחוויה של המטופל ובאיכות הטיפול.

עמותות החולים הן חלק מהדרך

איך אתה רואה את תפקידן של עמותות חולים כמו חלי"ל האור?

עמותות החולים הן מבחינתי חלוץ לפני המחנה. יש להן תרומה אדירה לרווחת החולים, בהנגשת מידע וביצירת תמיכה, וגם בקידום טיפולים וטכנולוגיות חדשות.

הן מקור מידע משמעותי ומקור תמיכה בלתי נדלה דרך אתרי האינטרנט, המפגשים והקהילות שהן יוצרות. גם התמיכה שלהן במרכזים הרפואיים חשובה מאוד, ויש לנו יכולת לעבוד יחד כדי לקדם מטרות משותפות לטובת המטופלים.

חלי"ל האור עבורי, כמו עבור החולים, היא סוג של בית. כמו חבר טוב שלפעמים פוגשים יותר ולפעמים פחות, אבל יודעים שהוא תמיד שם בשבילך.

החיים שמעבר לחלוק

מי מחכה לך מחוץ לבית החולים?

יש לי שתי בנות בוגרות, בנות 29 ו-27, שנמצאות בשלב של לימודים קידום קריירה וזוגיות. אני גר במושב תאשור והן נשארו יחסית קרוב לבית, אחת בבאר שבע ואחת באופקים. השאיפה שלי היא שבסוף הן יחזרו  לגור לידי במושב.

אשתי עורכת דין ועובדת בתל אביב. כשהבנות היו קטנות ניסינו לבנות את החיים כך שאנחנו נהיה שם עבורן. אני הייתי לוקח אותן למסגרות בבוקר, ואשתי הייתה יוצאת מוקדם מאוד וחוזרת אחר הצהריים.

אני אוהב ספורט, קריאה, אמנות ועיצוב בתים, ובעיקר כלבים. אני מאמין שהכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם. ואם לא הייתי רופא, כנראה שהייתי הולך לחינוך או לעבודה סוציאלית. אולי לעיצוב.

אני גם רומנטיקן, אני אוהב אנשים, ואחרי הרבה שנים למדתי עוד משהו חשוב: העולם יודע להסתדר גם בלעדיי.

ולסיום, איזה מסר היית רוצה להעביר לאדם שזה עתה אובחן עם סרטן הדם?

קודם כל, אתה לא לבד. זה מסע משותף.

קחו את הזמן. לפעמים צריך להניח דברים אחרים בצד ולתת לעצמכם את המקום לעבור את תהליך הטיפול וההחלמה.

הרפואה מציעה היום מגוון רחב של טיפולים חדשניים, והצוות נמצא כאן עבורכם ככל שיידרש. אל תהססו להיעזר בו.

ובעיניי, אולי זה הדבר החשוב ביותר לזכור בתחילת הדרך: עבורנו כרופאים זה המקצוע שלנו, אבל עבור האדם שנכנס לחדר בפעם הראשונה זה רגע שמשנה חיים. האחריות שלנו היא לא רק לטפל במחלה, אלא להיות איתו בתוך הרגע הזה.

ראיונות נוספים

"אני רוצה שהמטופל יבוא עם המחשבות שלו, עם השאלות שלו, ויהיה שותף להחלטה" ד"ר ערן זימרן, מנהל שירות  ה-MPN במרכז

כששאלנו את ד"ר גלעד יצחקי מדוע דווקא המטולוגיה, ענה כי מילדותו הביע עניין במקצוע הרפואה, אבל רק כשבחר בהתמחות בהמטולוגיה

ד"ר אודליה עמית, מנהלת שירות איסופי תאים ורופאה בכירה ביחידת ההשתלות במערך מח העצם בבית החולים איכילוב, מדברת על הבחירה

לוקמיה לימפוציטית כרונית (CLL), או "סרטן הדם" כפי שמקובל לקרוא לה, מתגלה לרוב כשעוד אין סימפטומים. בעזרת טיפול מתאים החולים

ד"ר אדריאן, המטולוג מומחה ל- MPN מבית החולים אסותא אשדוד ולשעבר יו"ר חוג MPN באיגוד ההמטולוגי, מספר על הדרך מארגנטינה לרפואת

ד"ר אלכס גוראל, המטולוג בכיר ומנהל יחידת בנק הדם בהדסה, מדבר בכנות נדירה על דרכו למקצוע, על הערכים שמנחים אותו ברפואה,