ד"ר שירלי שפירא, רופאה המטולוגית בכירה, מספרת בפתיחות על הבחירה ברפואה, על הדרך שלה להמטולוגיה, על הקשר האנושי עמוק עם המטופלים – וגם על מחקר פורץ דרך שמחבר בין תהליכים תודעתיים לבין האטה בקצב התקדמות של סרטן הדם CLL.
"אני ממליצה לכל מטופל לבחור רופא שהוא מרגיש איתו בנוח, שהוא סומך עליו – כי בסוף, האמון הזה הוא הכלי הכי חשוב בתהליך הרפואי"
איך ומתי החלטת שאת רוצה להיות רופאה?
אני חושבת שתמיד ידעתי. ממש מהילדות. הייתי בת כמעט שלוש כשדוד שלי נהרג במלחמת ההתשה. אני זוכרת את התקופה הזו, בביקורים בבתי החולים, ונדמה לי שכבר אז גמלה בי איזו החלטה פנימית שאני רוצה להבין את הדברים האלה מקרוב, להתמודד.
סבתא שלי, ניצולת שואה, חלמה בעצמה להיות רופאה, אבל זה לא התאפשר בזמנו. היא הייתה ספרנית רפואית ושמרה לי חלוקים עוד כשהייתי ילדה. בכיתה ב' כבר התחפשתי לאחות. בתיכון התנדבתי בבית חולים כרמל במחלקת ילדים, ואחר כך הלכתי לעתודה. כשכולם שאלו אותי "איך את מחליטה כבר בגיל 17 על כל החיים שלך?" – האמת היא שאני החלטתי הרבה לפני. זה פשוט היה ברור.
ולמה בחרת בהמטולוגיה?
קודם כל בחרתי בפנימית. תמיד הרגשתי שזה מקצוע שנותן בסיס רחב ומעמיק, ושיש בו הרבה חשיבה ומעקב. להמטולוגיה הגעתי מתוך הפנימית. אבל אולי זה אפילו התחיל עוד קודם – כשהייתי סטודנטית עבדתי בבנק הדם של בית חולים כרמל וכנראה שזה חיבר אותי לתחום הזה כבר אז. ההמטולוגיה היא תחום מרתק, מלא מנגנונים ביולוגיים מורכבים ואינטליגנטיים. ויש בזה גם משהו מאוד רגשי – דם הוא הנפש, לא?
אני חושבת שמה שמיוחד במקצוע זה הקשר עם המטופלים. אתה לא רק נותן מרשם – אתה מלווה אותם לאורך שנים, בהרבה תחנות משמעותיות.
מה את אוהבת במקצוע?
יש הרבה דברים שאני אוהבת, אבל שניים בולטים: הקשר הבין-אישי, והידע. אני אוהבת את המקום שבו הידע הרפואי מתפתח כל הזמן. זה מרגש לראות איך דברים מתקדמים .
והקשר עם המטופלים – זה לא פחות חשוב. יש בזה משהו מאוד אישי, לפעמים אפילו משפחתי. אנחנו הופכים להיות דמויות משמעותיות בשבילם, לא רק רופאים. לעיתים הקשר נמשך גם שנים רבות לאחר סיום הטיפולים והמעקב.
יש רגע שזכור לך במיוחד?
יש הרבה רגעים, אבל אחד מהם ממש נשאר איתי – מכתב שקיבלתי לאחרונה ממטופל צעיר עם הודג'קין. הוא עבר תהליך מאוד סוער – המחלה הייתה אגרסיבית, גם האישיות שלו הייתה מאוד מורכבת, היו הרבה אתגרים רגשיים ורפואיים. הוא לא פעם רצה לוותר, והיה צריך להחזיק אותו – פיזית, נפשית.
אחרי כמה חודשים, כשהכל נרגע והוא החלים, הוא כתב לי מכתב מרגש במיוחד, על איך לא ויתרתי עליו. זה היה מאוד משמעותי עבורי, מין רגע כזה שאישר לי שאני עושה משהו נכון. אנחנו עוברים עם המטופלים שלנו כל כך הרבה, עליות וירידות ואנחנו ממש נוגעים ומשפיעים על אנשים. זו תחושה רוחנית ממש וזה נתן לי המון כוח.
אם לא היית רופאה, מה היית עושה?
כנראה שהייתי הולכת לפסיכולוגיה. זה תחום שתמיד עניין אותי, ויש בו גם משהו מאוד מחובר למה שאני עושה היום.
ספרי קצת על המשפחה שלך
המשפחה שלי היא אולי הדבר הכי משמעותי בחיים שלי – הקלף הכי חזק שלי, כמו שאני אוהבת להגיד. אני חיפאית במקור, נולדתי ב־1967 וגדלתי באחוזה. היום אני גרה בכפר סבא, אבל חיפה תמיד תישאר הבית. יש לי שלושה אחים נהדרים, הם החברים הכי טובים שלי. יש לי בת, ובן זוג. אני מאוד מחוברת לעיר שגדלתי בה – יש בה גם נוף, גם תחושת חיים בתוך טבע, וגם משהו מאוד מיוחד במרקם האנושי. זו עיר שמצליחה לשלב אוכלוסיות שונות באופן טבעי – וזה משהו שתמיד נשאר איתי.
איך את מתמודדת עם מטופלים שמגיעים עם ידע מגוגל או צ'אט GPT ?
אני תמיד אומרת – זה טוב לבוא מוכנים, זה טוב לשאול שאלות, ואני גם מעודדת להקליט את השיחה או לרשום נקודות, כדי לא לפספס מידע. אבל גוגל הוא לא רופא, קשה מאוד להחזיק את כל המידע הרפואי הזה מבחוץ ולהפוך אותו לתמונה קלינית שמתאימה למטופל הספציפי. המקום שבו אני הכי ממליצה להשקיע הוא לאו דווקא בלבחור את הטיפול, אלא בלבחור את הרופא. מישהו שמרגישים איתו בנוח, שאפשר לדבר איתו. כשיש אמון – משם אפשר להתקדם לכל החלטה. ברוב המקרים גם כשמטופלים מגיעים עם מידע מהאינטרנט, הם מהר מאוד מבינים את ההבדל.
ספרי קצת על העשייה שלך בתחום המחקר – זה נושא שמזוהה איתך לאחרונה
נכון, אני עוסקת בשנים האחרונות במחקר שבודק את הקשר בין תהליכי תודעה ובין מהלך של מחלות ממאירות, בעיקר CLL. הרעיון הוא לראות אם אפשר להשפיע על קצב גידול של תאי סרטן דרך עבודה תודעתית – לא במקום טיפול רפואי, אלא בנוסף.
התחלתי ממחקר קטן, קבוצת פיילוט של שמונה מטופלים. אחרי שנה ראינו האטה של 50% בקצב גידול התאים. זה היה סימן מאוד מעודד, והחלטתי להרחיב.
בהמשך ערכנו מחקר רחב יותר דרך מכבי – 40 מטופלים בקבוצת התערבות לעומת קבוצת ביקורת, ושוב הייתה האטה מובהקת בקצב הגידול ובצורך להתחיל טיפול תרופתי.
כל זה בלי תרופה, רק עבודה תודעתית במודל שפיתחתי בשם CCRC. זה מודל שמבוסס על שלושה רבדים – קוגניטיבי, ביהביוריסטי ורוחני. אני פחות אוהבת את הביטוי "גוף־נפש" כי הוא מייצר הפרדה. בעיניי זה תהליך אחד.
זה כמובן לא בא במקום טיפול, אלא כתוספת שיכולה להעצים את מה שהגוף כבר יודע לעשות. התודעה היא משאב, והוא נגיש לכולם.
בשנה וחצי האחרונות המחקר נעצר בגלל המצב במדינה שרמות הסטרס גם ככה היו גבוהות ולאחרונה אני חוזרת לכך. אך בכל מקרה אנחנו מקיימים סדנאות למטופלים, שלא במסגרת מחקר, לכל ממאירות, בכל שלב, עם או בלי טיפול. פרטים ניתן לראות באתר – http://Ccrc.co.il
לאחרונה נכנסת לתפקיד מנהלת תחום ההמטולוגיה במכבי
כן, אני עובדת כיום במכבי, גם ברפואה ההמטולוגית וגם בתפקידי ייעוץ בתחום הרוקחות, שאני עושה שם כבר מ- 2010. הרבה שנים עבדתי גם בבית חולים מאיר, ובינואר האחרון סיימתי שם אחרי כמעט שלושה עשורים.
המעבר הזה איפשר לי להקדיש יותר זמן גם למחקר וגם לעבודה מערכתית רחבה – למשל פתיחת בדיקות מעבדה חדשות למטופלים, קידום תרופות שלא נמצאות בסל ומתן מענה וירטואלי לרופאי משפחה.
התחום הזה של עבודה מערכתית מאוד מעניין אותי, כי יש בו יכולת להשפיע על הרבה יותר מטופלים – לא רק במפגש האחד על אחד, אלא ברמה של מדיניות ונגישות.
איך את רואה את מקומן של עמותות חולים בתוך מערכת הבריאות?
אני חושבת שעמותות חולים יכולות למלא תפקיד חשוב מאוד – כמקום שמחבר בין מידע, תמיכה, ותחושת קהילה.
עמותה כמו חלי"ל האור היא דוגמה ממש טובה – גם ברמה של ידע רפואי מדויק, גם ברמה של ליווי אישי למטופלים, וגם ביצירת תחושת שייכות.
בנוסף, יש לעמותות תפקיד חשוב גם מול קובעי המדיניות – בהנגשה של צרכים שעולים מהשטח, ובקידום תרופות וטיפולים חדשים.
אני חושבת שהעמותה יכולה להיות מורה נבוכים – מישהו שמחזיק לך את היד בתוך מערכת רפואית מאוד מורכבת, בירוקרטית ולא תמיד ברורה. לא כל רופא יכול לראות את התמונה הרחבה, ולעמותות יש יכולת לעשות את זה.
