"השתלה היא כמו מרתון – צריך ללכת לאט ויציב" – ד"ר אודליה עמית.

ד"ר אודליה עמית, מנהלת שירות איסופי תאים ורופאה בכירה ביחידת ההשתלות במערך מח העצם בבית החולים איכילוב, מדברת על הבחירה ברפואה, על ההמטולוגיה שכבשה אותה דרך המיקרוסקופ, על הליווי הארוך והמורכב של מטופלים אחרי השתלה ועל פרויקט הקרוב לליבה בתחום בריאות נשים, מיניות ושיקום אחרי השתלה."זו זכות ללוות אותם", היא אומרת, "צריך סבלנות, כי בסוף העיקר הוא לעבור את קו הסיום"

הדרך לרפואה ולהמטולוגיה

איך החלטת שאת רוצה להיות רופאה?
זה לא סיפור מאוד דרמטי. אני לא באה ממשפחה של רופאים. אימא שלי פסיכולוגית ואבא שלי היה מרצה באוניברסיטה. כשהייתי ילדה, אחותי הגדולה אמרה שהיא רוצה להיות רופאה, וכמו שקורה לפעמים בין אחיות, כל דבר שהיא רצתה גם אני רציתי. בסוף היא לא רופאה היום, ואני כן.

למדתי בבית ספר תיכון באנגליה, ובתקופה שלפני בחינות הגמר אמרו לי שאין לי נתונים מספיק טובים ושיהיה קשה מאוד להתקבל לרפואה. אז עבדתי קשה, פתרתי מבחנים וניסיתי לשפר ציונים. זה היה מאבק. אבל כשהגעתי לבית הספר לרפואה, הרגשתי כמו דג במים. ישבתי בהרצאות והסתכלתי על המרצים בתחושה של פליאה: איך אפשר ללמד רפואה? איזו זכות זו להיות כאן. זו הייתה חוויה ששינתה לי את החיים.

ואיך הגעת דווקא להמטולוגיה?
במהלך ההתמחות בפנימית הייתי בפנימית א' באיכילוב, והמנהל שלי היה פרופ' מיטלמן, שהוא המטולוג. אחת לשבוע או שבועיים הוא התעקש שנעשה ישיבות מורפולוגיה. היינו מסתכלים על סליידים, משטחי דם פריפרי ובדיקות מח עצם.

אני זוכרת שהסתכלתי במיקרוסקופ והרגשתי שאפשר ממש לראות את המחלה בעיניים. לראות את התאים, לתאר אותם, להבין את היופי ואת המשמעות שלהם. זה היה שונה מתחומים אחרים שבהם רואים דברים בהדמיה או בבדיקות דם. כאן ראיתי את המחלה פיזית, דרך התאים. זה היה מדהים.

האמת היא שכבר הייתי במסלול לכיוון קרדיולוגיה, אפילו היה לי מקום לתת התמחות. אבל בזכות פרופ' מיטלמן התאהבתי בהמטולוגיה, ומשם יצאתי לדרך. עד היום אני מסתכלת בעצמי על הסליידים של בדיקות מח העצם שאני עושה. זה משהו שהוא לימד אותי ונשאר איתי.

המורכבות של השתלות מח עצם

מה את הכי אוהבת במקצוע?
מבחינה רפואית, המטולוגיה ובמיוחד השתלות הן תחומים מרתקים. יש בהם שילוב של אימונולוגיה, כימותרפיה, חשיבה קלינית והרבה מורכבות. המטופלים שמגיעים להשתלה הם מטופלים שעברו דרך, ולכן צריך כל הזמן לחשוב, להתעדכן, לקרוא ולפעמים גם לחשוב מחוץ לקופסה.

המטופלים שלנו לא תמיד צפויים. אדם יכול להיות במצב מסוים ביום אחד, וביום למחרת במצב אחר לגמרי. יש בזה קושי, אבל גם אתגר מקצועי גדול.

מעבר לפן הרפואי, אני אוהבת מאוד את הליווי לטווח הארוך. אחרי השתלה מתמודדים עם הרבה דברים: תופעות לוואי, חרדות, פחדים, GVHD, ושינויים שממשיכים לאורך זמן. גם הפחדים משתנים לאורך הדרך. ללוות את המטופלים בתוך התהליך הזה זו זכות גדולה.

איך את מתארת למטופלים את הדרך שאחרי ההשתלה?
אני אומרת להם שלעבור השתלה ומה שקורה אחריה זה כמו לרוץ מרתון. צריך סבלנות, ולעבור כל שלב לאט לאט. כמו במרתון, יש עליות וירידות, אבל העיקר הוא לסיים, לעבור את קו הסיום ולהבין שצריך ללכת לאט ויציב.

הרבה מטופלים, במיוחד אחרי השחרור, חווים אכזבה. הם חשבו שיחזרו הביתה ומיד ירגישו טוב, יחזרו לעבודה, ירוצו אחרי הילדים. אבל ככה לא רצים מרתון. צריך לזכור שמדובר בתהליך לטווח ארוך.

בריאות נשים, מיניות ושיקום

יש תחום מיוחד שאת עוסקת בו בתוך עולם ההשתלות?
כן. מצאתי לעצמי פרויקט שהוא ממש הבייבי שלי. בעולם ההשתלות יש אוכלוסייה של נשים שמתמודדות עם תופעות ייחודיות. זה לא רק GVHD של הנרתיק והגניטליה, אלא גם דימוי עצמי, שינוי הורמונלי, והשאלה איך חוזרים ומשתלבים בחיים כאישה, כאימא וכאדם אחרי השתלה.

אני רואה בזה חלק מהשיקום, גם הפיזי וגם הנפשי. במרפאה שלי זה ממוקד במיוחד במטופלות, אבל העבודה עם נשים לימדה אותי לשאול גם גברים על מיניות ועל שינויים הורמונליים. המטופלים והמטופלות לימדו אותי הרבה מאוד, והם חלק ממי שאני כרופאה.

הקשר עם המטופלים וקבלת החלטות

עד כמה המטופלים שותפים להחלטות הטיפוליות?
כשאנחנו שוקלים השתלה, אנחנו מציגים את המקרה בישיבת צוות. אנחנו דנים בתוכנית הטיפולית, במינון הכימותרפיה, ברעילות, באיכות החיים, בסיכון ל-GVHD, במערכת התמיכה של המטופל וביכולת שלו להתמודד עם תופעות הלוואי.

אחרי שהצוות מגבש המלצה, אנחנו מציגים אותה למטופל. בשיחות ההכנה להשתלה אנחנו עוברים על תוכנית הטיפול, על הטיפול הכימי, על תופעות הלוואי, על הסיכון ל-GVHD ועל השיקום שאחרי השתלה או טיפול כמו CAR-T. המטרה היא לתפור תוכנית נכונה שמסתכלת על כל האדם, לא רק על המחלה.

אני חושבת שבעבר התייחסו פחות לאיכות חיים, והיום יש הרבה יותר שיח על איך להביא מטופלים להשתלה במצב טוב יותר, ואיך להפחית רעילות כדי לשפר את איכות החיים שלהם.

איך את מתמודדת עם מטופלים שמגיעים עם מידע מגוגל או מבינה מלאכותית?
בתחום ההשתלות אני פחות רואה מטופלים שמגיעים ואומרים לי "זה הטיפול שאני צריך". בדרך כלל הם כבר עברו דרך עם הרופא המטפל שלהם, והם מגיעים אליי לשיחה על האפשרות להתקדם להשתלה.

כשאני מציגה אפשרויות, אני מסבירה מה היתרונות והחסרונות של השתלה ומה האפשרויות האחרות. לפעמים מטופלים אומרים שקראו על טיפול מסוים, ואני לא מבטלת את זה. אני אומרת: נכון, טיפול כזה קיים, אבל במקרה שלך אלה הנתונים, אלה המחקרים הקיימים, וזה מה שאנחנו יודעים כרגע.

בעיניי, אמון נבנה כשנותנים למטופלים מקום לשאול ומסבירים להם. לא נכון להגיד מיד "זה לא רלוונטי". צריך להסביר למה מידע מסוים כן או לא מתאים למחלה הספציפית שלהם.

מה בעינייך התפקיד של עמותות חולים כמו חלי"ל האור?
אני מסכימה לגמרי עם האמירה שהצטרפות לעמותה היא חלק מהטיפול. טיפול נכון צריך להיות הוליסטי. העידן שבו הרופאים יודעים הכול ויכולים הכול כבר לא נכון. יש צורך בסיוע מסביב: פיזיותרפיה, תזונה, פסיכולוגיה, טיפול משולב וגם תמיכה נפשית ורגשית של עמותות.

לעמותות יש מקום חשוב כי הן מאפשרות לשאול שאלות שמטופלים לפעמים מתביישים לשאול את הרופא, או רוצים לשמוע עליהן ממטופלים אחרים. אני יכולה להסביר איך נראית השתלה ומהן תופעות הלוואי, אבל אין תחליף לחוויה של מטופל שעבר את זה ויכול להגיד: כן, זה היה קשה, ככה זה הרגיש, וזה מה שעזר לי.

גם החוברות של העמותה על השתלה אוטולוגית ואלוגנאית מאוד משמעותיות. אנחנו נותנים אותן לכל מושתל וגם למשפחות. בשיחה אחת אי אפשר לקלוט את כל המידע, ולכן חשוב שאפשר לחזור הביתה, לקרוא, לדפדף, להתחבר לקבוצות ולקבל תחושה שיש רשת תמיכה.

החיים מחוץ לבית החולים

איך נראים החיים בבית לצד מקצוע כל כך תובעני?
יש לי משפחה, ילדים ושני כלבים. בעלי אדריכל, ואני אומרת שהוא האדם הנורמטיבי שמאזן את הבית. לא הייתי דוחפת את הילדים שלי לרפואה. זה מקצוע מאוד תובעני, פיזית ונפשית, ומי שנכנס אליו צריך להגיע ממקום של רצון אמיתי.

הילדים רואים את המחיר. הם שואלים, הם היו לא מעט שעות בבית החולים, ויש שבתות וחגים שאני עובדת. יש גם רגשות אשמה של אימא, התחושה שאני לא מספיקה לא פה ולא שם. אבל זו החלטה שקיבלתי עם עצמי, ואני חיה איתה.

השיח בבית פתוח. אם אני לא בבית, הילדים מבינים שיש מחויבות למטופלים. אני מקווה שהם רואים בזה דוגמה לכך שאני עושה את המיטב בכל דבר שאני עושה. למדתי שזמן עם ילדים הוא לא רק עניין של שעות על השעון, אלא גם של איכות.

מה אנשים אולי לא יודעים עלייך?
גדלתי באנגליה, אבל נולדתי בקניה, כשההורים שלי היו שם בשליחות. אני מאוד אוהבת לטייל בטבע עם הילדים, בעיקר בדרום, ואני רוכבת על אופנוע שטח. אנחנו משפחה שאוהבת טיולים.

אני גם מאוד אוהבת אוכל, למרות שאני לא אוהבת לבשל. בעלי מבשל מצוין, וזה מזל גדול. ודבר נוסף הוא שאני מאוד אוהבת מוזיקה ומחזות זמר. אם לא הייתי רופאה, החלום האמיתי היה להיות על במה – לשיר, לרקוד ולשחק. עשיתי את זה הרבה שנים באוניברסיטה, ואני אוהבת את כל העולם הזה של תחפושות, מוזיקה ותיאטרון.