ד"ר אראל יפה הוא מסוג הרופאים שהמקצוע בחר אותם. למרות שניסה לפזול לצדדים, התשוקה למקצוע, למחקר ולקשר האישי עם החולים, תמיד החזירו אותו. כיום, לאחר שנים ארוכות בארה"ב, הוא מאושר בישראל, עוסק במקצוע היחיד שהוא יכול ומרגיש בו סיפוק אדיר. רק העובדה שאף אחד מארבעת ילדיו לא רוצה ללכת בעקבותיו, עדיין קצת צובטת בלב
"בארה"ב הקמתי סטארט אפ ובמקביל המשכתי לעבוד קצת בבית החולים, אבל לאט לאט בית החולים משך אותי יותר ויותר, עד שנכנעתי לגמרי וכמו שאמרתי, התמכרתי ונשאבתי באופן מלא לרפואה, להמטולוגיה. כשלא הייתי בבית החולים, הרגשתי שאני נובל"
מי זה ד"ר אראל יפה?
נעים מאוד, אני דוקטור אראל יפה מנהל היחידה למחקרים קליניים של המערך ההמטולוגי, מתמחה בלימפומה ו-CLL באיכילוב. כ-8 שנים התמחיתי בארצות הברית והיית שם רופא בכיר, במיוחד בבית החולים Sloan Kettering בניו יורק, ומנהל גם פורום רפואי וקבוצות פייסבוק של חולים בשפה האנגלית, לחולי לימפומה מכל העולם בעצם.
במסגרת התפקיד שלי באיכילוב, המטרה המרכזית היא להביא לארץ כמה שיותר מחקרים של תרופות חדשות כי זה בעצם מייצר גישה למטופלים לתרופות שאני קורא להן שוברות שוויון. בתוך כך אני עוסק גם באיך לנהל מחקרים קליניים יותר טוב, איך לגרום לרופאים מצד אחד ולמטופלים מצד שני להאמין במחקרים קליניים. כלומר, להסביר להם בצורה מאוד ברורה ומגובה בנתונים שזה לא להיות שפן ניסיונות, אלא להיות חלוץ – לקבל את הטיפול של מחר היום.
מבחינת הפרקטיקה ותחום ההתמחות הרפואית שלי בלימפומה ו-CLL, אני מתעסק המון בלימפומות מוחיות, שזה תת-תת תחום, ואני מתעסק הרבה בלימפומות היותר אינדולנטיות, פוליקולר, מרג'ינל זון וכן הלאה, אבל כל הלימפומות וה-CLL כמובן, מהדברים שאנחנו מתעסקים איתם.
מבחינה מחקרית, אני ביו-אינפורמטיקאי, אז אני מתעסק הרבה מאוד בדברים שקשורים, חוץ ממחקרים קליניים, בגנטיקה ובחיזויים פרוגנוסטיים – איך להתאים טיפול לקבוצות קטנות של חולים.
איך ומתי החלטת שאתה רוצה להיות רופא?
במקרה שלי המקצוע בחר אותי. לא באמת החלטתי, לא אמרתי לעצמי מתישהו "אני רוצה להיות רופא", אני פשוט לא חושב שהייתה אופציה אחרת. בבית ספר לרפואה אתה רואה את האנשים שפשוט יודעים, אני קורה להם המכורים, שניסו לעזוב כמוני להייטק או לתחומים אחרים, ואנחנו פשוט לא יכולים – זו סוג של התמכרות למקצוע, לבית החולים, לאינטראקציה עם החולים עצמם, לעזרה ולחיים שאנחנו מצילים.
בארצות הברית, דרך אגב, יש את הסוג שהלכו ללמוד רפואה כדי להתפרנס, כי הרפואה שם ברובה פרטית ויש המון כסף. זה לא קיים בארץ. ולמרות שכסף זה חשוב, בעיניי זה עושה את הרפואה בארץ יותר טובה, כי אנשים כאן מהסיבות הנכונות.
אני חושב שיותר מעניין אצלי זו הבחירה בפנימית לפני המטולוגיה. כשסיימתי בית ספר לרפואה, רציתי לעזוב את הרפואה. היה נראה לי לא סביר שצריך לזכור כל כך הרבה מידע, זה נראה לי לא סביר שבן אדם עושה את העבודה הזו ולא מחשב. אז בסוף בית ספר לרפואה בכלל התכוונתי ללכת להייטק ולהתעסק בפיתוח מה שהיום קוראים AI ברפואה. באותו שלב הייתי כבר עם ילדים והייתי צריך לעבוד אז נרשמתי ללימודי ערב למחשבים ואז כדי להתפרנס וגם כדי להעמיק את הידע ברפואה הלכתי לפנימית. מה שקרה הוא שהתאהבתי מחדש ברפואה. משם הבחירה בהמטולוגיה כבר לא הייתה התלבטות. זה לא היה המטולוגיה או קרדיולוגיה או גסטרו, זה היה רק המטולוגיה, הייתה רק שורה אחת.
במקביל ללימודי המחשבים ובסוף ההתמחות בפנימית נסעתי לארה"ב לפוסט דוקטורקט בביואינפורמטיקה. גם שם, הקמתי סטארט אפ ובמקביל המשכתי לעבוד קצת בבית החולים, אבל לאט לאט בית החולים משך אותי יותר ויותר, עד שנכנעתי לגמרי וכמו שאמרתי, התמכרתי ונשאבתי באופן מלא לרפואה, להמטולוגיה. כשלא הייתי בבית החולים, הרגשתי שאני נובל.
מה אתה הכי אוהב במקצוע?
אני חושב שאני הכי אוהב במקצוע את היכולת להגיע למצוינות. זה משהו שמאפיין את הרפואה. אתה כל הזמן באיזשהו גרף של למידה והתפתחות ואתה ממש יכול לראות בשטח אם אתה מגיע למצוינות. זה מאוד מאוד מתגמל, היכולת שלך לראות את ההצלחות, להשוות את עצמך לסביבה ולהשוות את עצמך לעצמך, איך שהיית לפני שנה.
להתמקצע מבחינתי זה לא בהכרח רק להיות הרופא הכי טוב מבחינת הידע שלך וההבנה שלך במחלה, זה גם להתמקצע בלתקשר עם המטופלים, להתמקצע בלתקשר עם הצוות, בלרתום את הצוות לעבוד איתך, בללמד סטודנטים, זאת אומרת, יש המון המון כיוונים שאתה יכול להתמקצע ולהגיע לאיזושהי דרגה של מצוינות. אין לדעתי הרבה מקצועות שאתה כל הזמן מאותגר ברמה כזאת, ואני חושב שזו הנאה גדולה.
אז אולי מיותר לשאול אם לא היית רופא, במה היית עוסק?
אין כזה דבר! ניסיתי לברוח ולא הצלחתי. אין כל כך אפשרות, זו התמכרות.
הזכרת קודם שכבר התחלת ללמוד והיית עם ילדים, תספר קצת על המשפחה.
יש לי ארבעה ילדים. נכון לעכשיו כולם מסרבים בתוקף ללכת לרפואה, למרות הלחץ מתון. אחת מהן מראה ניצנים של אותה “התמכרות” שאני מדבר עליה, מגיעה לביקורים בבית החולים לא מעט, אבל עדיין נשבעת שלא תהיה רופאה.
אשתי מדהימה. כל רעיון שאני זורק – יוסטון לשנתיים לפוסט דוקטורט, חזרה לארץ להתמחות, ניו יורק לשנתיים, אפילו עבודה בהוואי, התגובה שלה היא: מתי מתחילים לארוז? אני אוהב להגיד בחיוך שאי אפשר להיות רופא בלי אישה והורים תומכים. למזלי יש לי את שניהם. הבכורה שלי בת 20 ומשתחררת מהצבא, הקטן בן שבע.
מה למדת בארצות הברית? מעבר כמובן לענייני הרפואה.
הדבר הראשון שלמדתי הוא כמה טוב כאן. באמת, רגע עם יד על הלב, אין מקום יותר טוב לישראלים חוץ מבישראל. להרבה אנשים אין את נקודת הייחוס הזו של לגור בחו"ל, אלא רק את השאיפה לעשות את זה. בהקשר הרפואי, יש הרבה תלונות של פציינטים בישראל, אבל מערכת הבריאות שלנו טובה ומתקדמת, הרופאים כן באמת טובים והם כאן מהסיבות הנכונות, לא בשביל כסף, אלא בשביל המטופלים, אתה רואה שאכפת להם, גם אם המטופלים לא תמיד רואים את זה. אנשים לא מבינים שבעולם לא יותר טוב ונוח להם לחשוב על איזו אידיליה שהם רואים בטלויזיה או משהו כזה. שלא נדבר מבחינה כלכלית, בארה"ב כל טיפול, ייעוץ, בדיקה, עולה הרבה כסף.
אז נכון שבישראל יש “בלגן”, אבל הצד החיובי של הבלגן הזה הוא שהוא מציל חיים. ממש ככה! כשאני צריך MRI מעכשיו לעכשיו, שיתוף פעולה מיידי של נוירוכירורג לביופסיה, או עזרה חריגה של קופת החולים ביום שישי כדי לסדר תרופה – בארץ זה קורה. בארה"ב הכול מסודר, עם נהלים וזמנים קשיחים. אף אחד לא יכופף כלום בשביל פציינט, גם כשמדובר בפיקוח נפש. מקרה שהיה לי שהייתי צריך תוצאות בדיקה דחופות כדי להכניס מטופל כבר לטיפול. עכשיו, המעבדה מעבר לכביש ובדרך כלל התוצאות נשלחות במייל, אבל עד שמגיעים לזה יכול לעבור שבוע שבועיים. לצוות שלי זה היה בלתי נתפס לעבור את הכביש ולהביא בעצמם את תוצאות הבדיקה, כי זה לא הפרוטוקול, זה לא הנהלים… המצב בישראל מאפשר גם לרופאים להיות יצירתיים יותר בטיפולים ומאפשר גמישות מחשבתית וטיפולית.
מצד שני, כן למדתי בארה"ב איך לעבוד מסודר בתוך פרוטוקולים, ובעיקר את המשמעות הכלכלית של החלטות רפואיות, בראיה מערכתית, שבסופו של דבר חוזרת למטופל הבודד.
מה דעתך על שיתוף המטופלים בקבלת החלטות, בין היתר, לאור ריבוי המידע, גוגל, AI שקיים היום?
אני מגיע מרקע של ביו-סטטיסטיקה וביו-אינפורמטיקה, ולכן אני חושב שרופא צריך לתת נתונים מאוד מדוייקים לגבי הטיפול. כלומר, לא לדבר על “לתרופה הזו יש סיכון לפגיעה לבבית”, אלא “לטיפול יש עד 3% לפגישה לבבית” או "הטיפול הזה יכולה לגרום לירידה בתחושה באצבעות – עד 10%". זה מפחית לחץ וחרדה. אני מעדיף לתת למטופלים את כל המידע מאשר שיצאו ממני בהרגשת חוסר ויילכו להתייעץ עם אנשים שהם לא מוסמכים להחלטה הזו ויקבלו החלטות בגלל מידע או סיבות לא נכונות.
כשיש כמה דרכים סבירות, אני משתף בהחלטה, במיוחד כשזה נוגע לתופעות לוואי שמשפיעות על המטופל. צריך תמיד לשים לב שלא מעבירים לחלוטין את הבחירה או ההחלטה על המטופל, כי אז זה יכול להכביד, אלא להסביר את כל המשתנים בצורה מדוייקת ולשקול אותם ביחד. אני משתדל לתת מקום אמיתי לבחירה אוטונומית. לדוגמא אם טיפול עם 90% ריפוי כולל נשירת שיער, וטיפול אחר עם 80% הוא ללא נשירה – אני, כרופא כמעט תמיד אמליץ על ה-90%. אבל אם מטופל מבין היטב, אבל אומר לי שהשיער חשוב לו יותר ובוחר ב-80% כדי להימנע מהנשירה, אתעד ואצעד איתו.
מה שיפה בהמטולוגיה שהיום רוב הפתרונות שיש יביאו אותך להחלמה או לתוצאה הרצויה, ככה או ככה. כלומר גם אם המטופל רוצה לצעוד בדרך שונה מזו שהמלצתי, סביר להניח שיגיע לאותה תוצאה, השאלה מה יהיה התהליך שיביא אותו לשם.
למה בחרת בתחום של מחקרים קליניים?
בעשר שנים האחרונות, רואים פיתוחים של תרופות חדשות שהן פשוט game changer. CAR-T, נוגדנים B ספציפיים, ונטוקלקס עם אזאציטידין ב- AML ועוד. מי שנכנס למחקרים בשלבים מוקדמים נהנה לעיתים מטיפולים שהפכו אחר כך לסטנדרט. יש מספיק דוגמאות לחולים שמצד אחד עברו כבר הרבה טיפולים או כאלה שרק אובחנו, אבל אין להם באמת מענה מספק. אנחנו חוגגים עכשיו 25 שנים להכנסת הגליבק, שראה את גיורא, מנהל העמותה, כבר 25 שנים אחרי, אחרי שנתנו לו חודשים או שנים ספורות.
אנשים נוטים להפריז בסיכון שבמחקר ולהמעיט בפוטנציאל. אם חברת תרופות "מהמרת" בניסויים שעולים מיליארדים – יש היגיון לשקול ברצינות להצטרף. תמיד אפשר לעצור ולחזור לסטנדרט. האתגר הוא לגרום לאנשים לחפש אקטיבית מחקרים שיכולים להיות בשבילם שוברי שוויון. רופאים לעיתים עושים הערכת יתר של הסיכון להיפגע מהמחקר, אבל מה האלטרנטיבה? זה אחד התפקידים שלי, לסייע הן לרופאים והן לחולים לעשות הערכה אמיתית לגבי מחקר כזה או אחר.
איך אתה רואה את תפקידן של עמותות החולים, כמו חלי"ל האור, כחלק מהמערך הטיפולי?
לעמותות יש תפקיד קריטי. בארה"ב נעזרתי רבות במקבילה שלכם, לעזור לאנשים שנתקעו ולתת ידע. בישראל אני רואה עד כמה קהילה פעילה מזרזת הבנה וקבלה של טיפול. למשל בלימפומה מוחית – חולים מגיעים כבר עם ידיעה מוקדמת, כי כבר הסבירו להם בקבוצה של העמותה שקרינה במצבים מסוימים היא טיפול מעולה, למרות המיתוסים. זה מאפשר להתקדם מהר. עדיין אני חושב שהעמותות צריכות להיות שחקן מרכזי יותר גם בהקשר של קידום מחקרים קליניים.
לסיום, ספר משהו שלא הרבה מכירים עליך? תחביבים מיוחדים?
זו נקודה בעייתית אצלי. לפחות אצלי, במהלך השנים השקעתי את כל כולי בעבודה ועם כל הנסיעות לא הצלחתי להתמיד בתחביבים. פעם עסקתי בגלישת רוח וקייט-סרפינג ורצתי, היום אני לא מגיע לזה. אולי בפנסיה אני אחזור לזה.
