לפרופ' אופיר וולך יש ניצוץ בעיניים כאשר הוא מדבר על תחום ההמטולוגיה, במיוחד כשהוא מספר על עידן חדש שאנחנו בעיצומו, של פריצות דרך בטיפול בחולים המטולוגים והאפשרויות החדשות שנפתחו על-מנת לסייע להם. אחד הדברים החשובים שלו זה האמון ומערכת היחסים החזקה עם המטופל, הוא עדיין מתרגש לראות מטופלים שהחלימו והמשיכו בחייהם, ומשבח את התפקיד הקריטי שיש לעמותות החולים להצלחת הטיפולים.
"זה מדהים להיות חלק במסע הזה וללוות אותו ברגעים הנמוכים ועד למצב שהוא היום, שחזר למסלול החיים. אלו הרגעים שממלאים אותנו בסיפוק, עושים לנו סוג של סגירת מעגל ונותנים לנו את הכוח להמשיך ולעזור לאחרים"
איך ומתי החלטת שאתה רוצה להיות רופא?
אני חושב שזה תמיד היה איפשהו ברקע. אני בא ממשפחה של רופאים – אבא שלי היה רופא ילדים, סבא שלי היה רופא ריאות שטיפל בשחפת עוד בקורדובה – ארגנטינה. השירות כחובש בצבא חיזק בי את התחושה שהתחום הזה מתאים לי, וכשהשתחררתי הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות.
עם מודלים של רופא ילדים ורופא ריאות, למה בחרת דווקא בהמטולוגיה?
קודם כל, גם אבא שלי היה אימונולוג והמטולוג ילדים.
באופן אישי אני לא יודע אם אני בחרתי את התחום או התחום בחר בי, אבל בכל שלבי הלימודים, הסטאז' ואפילו בהתמחות בפנימית א' בבילינסון, אצל פרופ' מאיר להב מנהל המחלקה שהיה גם הוא המטולוג, נפגשתי עם התחום. מה שתמיד קסם לי, זה שהתחום משלב בצורה די ייחודית הרבה חשיבה קלינית עם מדע בסיסי ותרגומי. המסע של לימוד ומחקר משלב הבנת מנגנון הפעולה של המחלה, ייצור תרופה מונחית מטרה למנגנון וחיבור למטופלים במחקרים ואחר כך בקליניקה, קורה המון פעמים במהלך יום העבודה שלנו וזה משהו שאני מאוד אוהב.
סיבה נוספת לבחירה היא שזה מקצוע מאוד מיוחד מבחינת מערכת היחסים שמפתחים עם המטופלים. אנחנו מלווים מטופלים בשעות לא פשוטות שלהם ועוברים ביחד ממש מסע, כמו בצבא, אז החיבור הוא מיוחד ויש מערכות יחסים שנמשכות גם שנים קדימה.
מה אתה הכי אוהב במקצוע?
מעבר לשילוב בין מדע, קליניקה ומטופלים, אני מרגיש שאנחנו בעידן של פריצת דרך בהמטולוגיה.
קפיצת הדרך הענקית שאנחנו עושים בטיפולים הגנטיים, בהבנה הגנטית של המחלה, ובטיפולים שבאים בעקבות התובנות האלה, מאפשרות לנו להציע טיפולים חדשניים שבעבר לא היו קיימים. אנחנו ממש בסוג של תור הזהב מהבחינה הזו.
אני אתן דוגמה מהתחום של לוקמיה מילואידית חריפה (AML), שזה אחד התחומים שאני מתעסק בהם יותר. עד לפני שבע שנים, לא היה כמעט אף אישור חדש ב- FDA לתרופות. ופתאום בשבע-שמונה שנים האחרונות, נכנסו כבר יותר מעשר תרופות חדשות שאושרו FDA ללוקמיה חריפה. כלומר, אחרי עשרות שנים שכלום לא קרה בתחום הזה, מעבר להשתלת מוח עצם, תרופה פה, תרופה שם, נכנסנו פתאום לשטף של תרופות ומחקרים חדשים.
מאוד יפה לראות את זה שכולנו, הרופאים, המטופלים, הצוותים, נמצאים בתוך איזושהי מבואה כזאת לעולם חדש, של הטיפול במחלות האלה. אנחנו חווים ביחד את ההתפתחות, את הופעת התרופות – יש בזה ממש משהו מרתק וזה כיף להיות חלק מהמסע הזה. זה נותן המון המון תקווה, עניין ותחושת סיפוק.
מה השתנה בטיפול בעשור האחרון, ומה צופן העתיד?
אנחנו רואים התקדמות אדירה בטיפולים ביולוגיים ובתובנות על המחלות ברמה הגנטית והמטאבולית. זה מאפשר לנו לתת טיפולים מותאמים אישית ולשפר משמעותית את סיכויי ההחלמה. יש לנו גם אפשרות לטפל באוכלוסיות שבעבר לא היו מועמדות לטיפול אינטנסיבי בעקבות גיל מבוגר או מחלות רקע, בזכות תרופות ביולוגיות חדשות. וגם להפחית משמעותית במקרים מסויימים את השימוש בכימותרפיה, עד מצב שבלויקמיות מסויימות ניתן להציע טיפולים ממש ללא כימותרפיה, שזה ממש חזון אחרית. זה הופך את החזון לטיפול מותאם אישית לקצת יותר ממשי. יש לנו אפשרות גם להציע היום השתלת מח עצם לחולים שבעבר זה לא היה עולה כקו טיפול ריאלי.
יש כיום המון מחקרים בעולם ואנחנו בישראל, כחלק מהקהילה הבינלאומית, שותפים להם. בעיני, המטרה של מחקר היא לא רק לדעת אם תרופה עובדת או לא, אלא לתת אופציות למטופלים שאין לנו אפשרויות טיפול אחרות, ובכך לשפר את סטנדרט הטיפול שלנו.
בארץ יש לנו את קבוצת העבודה הישראלית ללוקמיה חריפה, שאני כרגע עומד בראשה, שמאגדת את הרופאים שמטפלים וחוקרים לוקמיה מכל הארץ ומכל המרכזים הגדולים כקטנים. חלק מהמחקרים הם מחקרי עולם אמיתי, שבהם אנחנו בעצם אוספים מידע בצורה פרוספקטיבית על איך טיפולים שנבדקו במסגרת של מחקרים קליניים, עובדים באוכלוסייה שהיא לא בדיוק אוכלוסיית היעד, קצת יותר חולה או קצת יותר מבוגרת או לא מתאימה בדיוק לקריטריונים. יש לנו כמה מחקרים גדולים שיזמנו, כדי לשפר את הטיפול, שהתפרסמו לאחרונה בעיתונים חשובים.
באופן אישי יש לנו פה במרכז דוידוף שתי המעבדות מחקר, בהם אנחנו מנסים לשאול שאלות יותר תרגומיות של מדע בסיסי, שעוסקות גם בהיבטים שונים של ממאירויות בכלל, ובתחום שלי ממאירויות מיאלואידיות.
אז באמת אתה עומד בראש החוג היום, נכנסת לתפקיד עם מטרות ספציפיות לקדם בתחום הזה?
המטרות העיקריות שאני רואה בתוך החוג הן כמו שאמרתי לייצר ולקדם קבוצת מחקר ישראלית לטובת המטופלים ולטובת קידום האג'נדות שלנו בתור ישראלים בתוך העולם הזה של הלוקמיה, וגם לתרום לקהילה הבינלאומית.
וברמה היותר רגולטורית אחת המטרות החשובות של החוג זה לקדם את התרופות שכבר הבשילו ואושרו באירופה ובארצות הברית כדי להכניס אותן לסל התרופות. השנה, כמו בכל שנה, היו לנו כמה תרופות שנכנסו בתחום של לוקמיה לסל כולל תרופות שנדחו מהסל בשנים האחרונות..
איך אתה רואה את רמת הטיפול שמקבל החולה בארץ לעומת העולם?
מערכת הבריאות הציבורית שלנו נותנת מענה רחב ומתקדם, במיוחד בתחום הלוקמיות החריפות. הסל הישראלי כולל טיפולים רבים שנמצאים בחזית החדשנות הרפואית, ואנחנו עובדים כל הזמן כדי להרחיב אותו עוד יותר. כמובן שיש מקום לשיפור – בעיקר בכוח אדם ובזמינות תרופות נוספות – אבל באופן כללי, המטופלים בארץ מקבלים טיפול מצוין. לשם השוואה, עשיתי התמחות בארה"ב שם נחשפתי למגבלות של מערכת רפואית שתלויה בביטוחים פרטיים ואינה ציבורית.
ספר על רגעים משמעותיים בקריירה – הצלחות ואתגרים.
עם רבים מהמטופלים אנחנו חווים רכבת הרים של רגשות, אכזבות, תקוות, הצלחות. יש רגעים מרגשים מאוד, כמו לראות מטופלים חוזרים לחיים אחרי תקופה קשה. אני זוכר מטופל צעיר שאובחן עם AML בזמן שירות המילואים שלו במלחמה ועבר מסע מורכב של טיפולים והשתלה, אצלנו במחלקה. ממש לאחרונה פרופ' רענני, מנהלת המערך, אני ועוד מספר רופאים, הוזמנו לטקס שנערך לכבודו באוניברסיטה כהוקרה על השירות והמסע שעבר. זה מדהים להיות חלק במסע הזה וללוות אותו ברגעים הנמוכים ועד למצב שהוא היום, שחזר למסלול החיים. לא תמיד אנחנו זוכים לראות את המטופלים בחיים שלהם של אחרי ההחלמה. אלו הרגעים שממלאים אותנו בסיפוק, עושים לנו סוג של סגירת מעגל ונותנים לנו את הכוח להמשיך ולעזור לאחרים.
מבחינת רגעים קשים יש כל הזמן. כל מטופל כמעט שאתה לא מצליח להביא אותו להחלמה או שאתה כבר משיג תוצאות טובות ואז יש הישנות… אנחנו מתמודדים עם הטלטלות האלו יום ביומו. לפעמים זה קורה גם מ- 0 ל-100 וזה קשה לראות את זה במיוחד עם מטופלים שאני מלווה כבר תקופה.
אנחנו מדברים כל הזמן על המטופל במרכז ולפעמים לא מספיק נותנים תשומת לב למטפל העיקרי – בן המשפחה שגם הוא מתייצב ביום אחד בהיר עם המטופל וחייו משתנים ללא הכר. אצלנו בדוידוף, בהובלת פרופ' רענני, התחלנו לקיים מפגשי תמיכה למטפלים העיקריים (caregivers), שמתקיימים אחת לשבוע.
ומהבחינה הזו גם הלוקמיה החריפה היא ייחודית. אין עוד מחלה כזו מבחינת האימפקט שלה. במחלות אחרות, אנשים שמקבלים את הבשורה המרה, יכולים ללכת הביתה לעכל, לתכנן. בלוקמיה חריפה, הדברים הם נורא דרמטיים ומהירים. לעיתים ישירות מהשיחה עם הרופא שמבשר בפעם הראשונה את האבחנה, הם הולכים ישירות לחדר בידוד לבד למשך כמה שבועות וזה לא משנה אם אתה צעיר או מבוגר, אם אתה סטודנט, בעל משפחה או עבודה תובענית. אתה נקרע באחת מהחיים לתוך הסיטואציה הזאת, וזו התמודדות אדירה למטופלים ולמשפחות.
אם לא היית רופא?
זו שאלה ששאלתי את עצמי הרבה פעמים, ואני לא יודע לענות על זה באמת. לא סתם אמרתי שאני לא יודע אם אני בחרתי את המקצוע או המקצוע בחר בי, אבל קשה לי לראות את עצמי, לטוב ולרע, מתעסק בתחום אחר שבו אני יכול לתת אימפקט כזה על חיים של אנשים.
ספר לנו קצת על הבית שלך? ילדים, תמליץ להם גם ללמוד רפואה או…?
אני נשוי לתמר, יש לי שלוש בנות – מעיין, רעות ועמליה – בית נשי. יש לנו גם כלב שהתעקשתי שהוא יהיה זכר. אף אחת מהן לא חושבת על רפואה בינתיים ואני גם לא לוחץ אותן. הגדולה מנגנת על טרומבון, אם כי היא מראה סימנים של התעניינות בתחום. ההמלצה שלי אליהן זה לעשות מה שעושה להן טוב ומה שעושה אותן מאושרות. בן אדם צריך להיכנס לתחום מסויים, במיוחד לרפואה, מתוך איזושהי תחושה שזה מה שהוא רוצה לעשות. יש המון צדדים שהם מאוד תובעניים בתחום הזה וצריך להיכנס אליו מהסיבות הנכונות.
איך אתה מתמודד עם חולים שמגיעים אליך עם ידע מגוגל, צ'אט GPT, ומצד שני, עם חוות דעת שניות, שונות או מנוגדות מרופאים אחרים?
אני חושב שהדבר הכי חשוב זה שהמטופל ירגיש שהוא מקבל את כל המידע, זה לא משנה אם זה ממני או מרופא אחר או מקורות מידע נוספים. האחריות היא מאד גדולה. אני שולח את המטופל לטיפולי כימותרפיה קשים, טיפולים עם תופעות לוואי שהן לעיתים קשות ואני מלווה אותו במסע משמעותי, מהחשובים בחייו. אז אני חושב שבסוף, מה שחשוב זה שתהיה מערכת אמון חזקה וטובה בינך לבין המטופל, כדי שתוכל לתת לו את הטיפול הטוב ביותר.
בנוסף, היום כבר אין דבר כזה שהרופא בא ואומר מה לעשות ועושים, יש שיח עם המטופל ובני המשפחה וההחלטה על הטיפול מתקבלת יחד ובהתאם לרצונות של המטופל ואיך הוא רואה את היכולת שלו להתמודד עם טיפולים מסויימים. אבל חשוב לזכור גם כאן, שבסופו של דבר, התפקיד שלי כרופא שלו, זה לא רק לסדר, לפרש ולהציג לו את המידע אלא לתת לו המלצה חד משמעית, לטיפול שאני, מבחינה רפואית, חושב שתהיה אופטימלית עבורו.
איך אתה רואה את שיתוף הפעולה עם עמותות חולים בכלל, ועם חלי"ל האור בפרט?
עמותות החולים הן סופר חשובות, והפכו אף להיות מרכזיות ברבדים שונים לאורך מסע המטופל.
לעמותות החולים יש תפקיד מאוד חשוב בתיווך והגשה של המידע לגבי המחלות, הטיפולים. לנו כרופאים לא תמיד יש את היכולת להעביר את המידע הזה ולהבין גם מה הצרכים של המטופל ברמה הפארא-רפואית. תפקיד העמותות היום הרבה יותר ממוסד, אם זה בקשר והמעורבות מול הרופאים ובתי החולים, העבודה מול סל התרופות וגורמי ממשל וכד'. אנחנו כרופאים וחוקרים מתייעצים עם העמותות על-מנת לחדד ולשקף את הצרכים של החולים.
כמובן, ששלעמותות החולים תפקיד חשוב בנושא של תמיכה רגשית ולווי, שהיא חלק אינטגרלי מההצלחה הכוללת של הטיפול.
אני יכול להעיד על עצמי שאני לעיתים רבות מפנה חולים לחוברות של חלי"ל האור. בתוך כך, אני גם שמח לשתף פעולה במחקרים, פרוייקטים והרצאות שאני עושה במסגרת הפעילות שלה.
ולסיום, מה אנשים לא יודעים עליך?
אני מאוד אוהב לרוץ. אלו רגעי השקט והנחת שלי, זה הזמן שיש לי לעצמי. ודבר נוסף, גדלתי בבית מאוד מוזיקלי וניגנתי שנים על כינור וגיטרה. אני אמנם כבר לא כל כך מגיע לזה, אבל נהנה לשמוע את הבת שלי מנגנת על הטרומבון.
