לפני המחלה, החיים של שרון היו מלאים ועמוסים. היא גידלה שני ילדים, הייתה בזוגיות בפרק ב' וניהלה קריירה בתחום המחקרים הקליניים, עבודה תובענית שאהבה ושבה הייתה רגילה לחקור, להבין ולקבל החלטות.
אלא שהחודשים שקדמו לאבחנה הביאו איתם רצף של טלטלות. כחצי שנה לפני שאובחנה איבדה שרון את אביה, לאחר תקופה שבה ליוותה אותו בהתמודדות רפואית מורכבת. עוד לפני שהספיקה לעכל את האובדן הגיע ה-7 באוקטובר ואיתו תקופה נוספת של מתח ועומס.
בתוך כל אלה היא המשיכה לעבוד, לדאוג למשפחה ולנהל את חיי היום־יום. זו הייתה הדרך שהכירה: לקחת אחריות, להבין מה צריך לעשות ולמצוא פתרונות. בדיעבד היא מתארת את החודשים האלה כתקופה שבה הייתה נתונה בסטרס גבוה מאוד.

ובתוך כל זה, הגוף התחיל לאותת לבד.
בהתחלה לא היה ברור שמשהו חריג קורה. חלק מהתחושות והעייפות יכלו בקלות להיטמע בתוך התקופה הקשה שעברה עליה. אבל בהדרגה הצטברו סימנים שכבר אי אפשר היה להתעלם מהם.
כשהגיעה בסופו של דבר לבית החולים, שרון עשתה את מה שהייתה רגילה לעשות. היא הגיעה לבד.
גם שם, עוד לפני שהבינה עד כמה חייה עומדים להשתנות, היא הייתה קשובה למה שקורה סביבה. באחד הרגעים שמעה את הרופא משוחח בטלפון ומזכיר שתי אפשרויות: לימפומה או לוקמיה. במקום להמתין שמישהו יחליט מתי ואיך להסביר לה, היא פנתה אליו ישירות.
"שמעתי מה אמרת. עכשיו תסביר לי."
זמן קצר אחר כך המציאות קיבלה שם חדש לגמרי: לוקמיה נדירה מסוג BPDCN.
הרבה השתנה באותו רגע, אבל הדרך שבה שרון הגיבה הייתה מוכרת לה היטב. היא התחילה לעשות את מה שעשתה כל חייה מול מצבים מורכבים: להבין, ללמוד, לאסוף מידע ולפעול.
ידע זה כוח
המקצוע של שרון הפך כמעט מיד לכלי משמעותי בהתמודדות. כמי שעובדת בתחום המחקרים הקליניים, השפה הרפואית והמחקרית לא הייתה זרה לה. היא קראה, חיפשה מחקרים, למדה על המחלה ועל אפשרויות הטיפול והגיעה לשיחות עם הצוות הרפואי כשהיא מצוידת בידע.
כשהתעוררה התלבטות לגבי אפשרויות הטיפול, היא יכלה לפתוח מאמרים, לקרוא את הנתונים ולשבת עם הרופאות שלה לדיון. היא הייתה שותפה פעילה בהחלטות שנגעו לגוף ולחיים שלה.
זו לא הייתה רק סקרנות מקצועית. בתוך מציאות שהפכה באחת לבלתי צפויה, ההבנה נתנה לה תחושה של אחיזה. להבין פירושו היה להחזיר לעצמה מעט מהשליטה שנלקחה ממנה.
ידע, מבחינת שרון, היה כוח.
גם מתוך האשפוזים היא המשיכה, ככל שיכלה, לדאוג לחיים שמחוץ למחלקה. היא לימדה את בנה בן ה־17 איך לתפעל את הבית, הייתה בקשר עם המורים שלו, דאגה לסידורים ולנסיעות וניסתה לוודא שהדברים ממשיכים להתנהל גם כשהיא אינה נמצאת שם פיזית.
סביבה היו אנשים שרצו לעזור. בן הזוג, המשפחה והחברה הקרובה התגייסו ולקחו על עצמם חלקים מהיומיום. בייחוד כשהיתה בבידוד במחלקה ללא אפשרות לצאת. אבל עבור שרון, האפשרות ממש להישען על מישהו אחר עדיין לא הייתה טבעית.
"זה פשוט לא עולה בדעתי אף פעם להיעזר", היא אומרת כשהיא מסתכלת היום על מי שהייתה אז. "כל הצעות העזרה עוררו בי פליאה, ובחרתי בפינצטה רק מה שממש לא היתה ברירה אלא לקבל".
כשהכלי המרכזי לא זמין
בשלב מסוים, דווקא אחת היכולות שעליהן שרון נשענה יותר מכל נפגעה באופן זמני.
הטיפולים הביאו איתם ערפול קוגניטיבי משמעותי. עבור מי שרגילה לקרוא מחקרים, לנהל אנשים, לקבל החלטות ולעבד כמויות גדולות של מידע, זו הייתה פגיעה שחצתה הרבה מעבר לקושי טכני להתרכז.
"אני צריכה את הקוגניציה שלי איתי," היא מספרת. "אני צריכה להבין דברים ולהיות בקשר טוב עם המציאות."
פתאום גם דברים שעד אז היו כמעט אוטומטיים נעשו קשים. אפילו לכתוב הודעה פשוטה בנייד הפך למשימה: היא ידעה מה היא רוצה לומר, אבל התקשתה למצוא את האות הראשונה ולהתחיל להקליד.. התקשורת עם כל האנשים האהובים עליה שתמכו בה מרחוק השתבשה.
אם עד אז אחת הדרכים המרכזיות שלה להתמודד עם חוסר ודאות הייתה ללמוד, להבין ולפעול, עכשיו גם הדרך הזאת לא תמיד הייתה זמינה.
אבל גם שם היא חיפשה משהו שאפשר לעשות.
היא התחילה לפתור סודוקו. בהתחלה לאט ובמאמץ רב, ובהמשך יותר ויותר. דרך התרגול הקטן הזה ניסתה להחזיר לעצמה בהדרגה את היכולת לחשוב, להתרכז ולארגן את המחשבה. בהמשך עברה לתשבצים, שש בש והתחילה לחקור את הבינה המלאכותית.
בתוך התקופה הזאת קיבלו מקום גם דרכים אחרות להתמודד.
היוגה, שהייתה נוכחת מעט בחייה עוד קודם, הפכה למשמעותית הרבה יותר. לא רק התנועה עצמה, אלא גם הנשימה, ההקשבה לגוף והפילוסופיה שמאחורי התרגול.
"אני עושה המון יוגה, וזה משהו שמאוד התחזק אצלי," היא מספרת. "אני ממש משתמשת גם בפילוסופיה וגם בנשימות ובמה שאני רק יכולה."
גם לצד הרציונליות היא התחילה לאפשר מקום לדברים אחרים. ביום השתלת מח העצם, למשל, היא והחברה שליוותה אותה שרו לתאים שנכנסו לגופה. היא ידעה היטב מה קורה מבחינה רפואית והכירה את ההיגיון המדעי שמאחורי התהליך ובכל זאת היה לה חשוב להכניס לתוכו גם כוונה, תקווה וטקס קטן משלה.
היא לא ויתרה על הרציונליות ולא הפסיקה לחפש ידע. היא גילתה שהיא יכולה להחזיק עוד דברים לצדו: לקרוא מחקר וגם לנשום, להבין את הפרוטוקול וגם לשיר לתאים.
ובתוך כל אלה נשאר גם משהו שהיה בה עוד קודם: האופטימיות. לא אופטימיות שמכחישה את הקושי או את הסיכונים, אלא היכולת לחפש בתוך המציאות את המקום שממנו אפשר להמשיך.
ואז הגיעה אבחנה נוספת
אחרי הלוקמיה, הטיפולים והשתלת מח העצם, שרון התחילה את הדרך הארוכה של השיקום. אלא שההתמודדות הרפואית שלה עדיין לא הסתיימה.
בהמשך היא אובחנה גם עם סרטן בבלוטת התריס. בעקבות האבחנה עברה שני ניתוחים, שהשפיעו גם על מיתרי הקול שלה, ושוב מצאה את עצמה בתוך תהליך של החלמה ושיקום.
אלא שהפעם היא כבר לא הייתה בדיוק אותה שרון שנכנסה לבדה לבית החולים בתחילת הדרך.
היא עדיין קראה, שאלה, ביררה ורצתה להבין. הידע נשאר אחד העוגנים המשמעותיים שלה. אבל לצדו כבר היו עוד דרכים להתמודד שאחת מהן הייתה האפשרות להיעזר.
לקראת אחד הניתוחים נוצר קשר בינה לבין גלי, מנהלת שירותי התמיכה של חלי"ל האור, שהציעה לה לדבר ולהתכונן יחד לקראת הניתוח.
התגובה הראשונה של שרון הייתה כמעט מפתיעה אפילו עבורה:
"רגע, יכול להיות שאני צריכה עזרה?"
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה אנשים עזרו לה. לאורך הדרך היו סביבה אנשים שליוו, תמכו ולקחו על עצמם דברים כשנזקקה לכך. אבל לזהות בעצמה שהיא זקוקה לעזרה ולבחור לקבל אותה היה משהו אחר עבורה. זו לא היתה עזרה נדרשת מהסוג של עזרה בפעולות פיזיות שלא יכלה לעשות בעצמה, אלא עזרה שסיווגה בעבר כמעט כמותרות – הכנה נפשית.
"קיבלתי את זה בשתי ידיים", היא מספרת. השיחה אפשרה לה לתת מקום לפחדים לקראת הניתוח ולהגיע אליו מוכנה.
שרון לא הפסיקה להיות מי שיודעת להחזיק, לנהל ולמצוא פתרונות. אבל אל הדרך המוכרת שלה להיות חזקה הצטרפה עוד אפשרות: לדעת מתי לא לעשות את זה לבד, ולחזק גם את הנפש לקראת הבאות
נחום תקום
בשנים האחרונות שרון נדרשה שוב ושוב להשתקם. עם הזמן היא התחילה לזהות שבכל פעם היא חוזרת לאותם דברים שעוזרים לה לקום.
"עברתי כמה וכמה שיקומים בתקופה הזו… ובכל פעם שאני משתקמת, אני נעזרת בסופו של דבר באותם הדברים ובאותם הכלים. אז ככל שזה קרה יותר, כבר ידעתי לאן לפנות ומאיפה להתחיל לקום ולצמוח מחדש."
לכן, כשהתחילה בהמשך לפתח סדנה משלה, השם שבחרה עבורה היה "נחום תקום". הדימוי פשוט: אפשר להפיל את הבובה שוב ושוב, ובכל פעם היא מתייצבת מחדש.
"ככל שהבסיס של הבובה יותר רחב, יותר כבד, יותר מוצק אז יותר קל להיעמד מחדש בכל פעם"
במובן הזה, גם הדברים שעוזרים לשרון לקום התרבו לאורך הדרך. לצד הידע, הסקרנות, העצמאות והאופטימיות שהיו שם תמיד, היא גילתה עוד מקורות של כוח: הגוף והנשימה, ההקשבה לעצמה, האנשים שסביבה והיכולת להיעזר בהם.
לא לחזור לאותם החיים
כשהיא מדברת על החלמה, שרון לא מתארת ניסיון לחזור להיות בדיוק מי שהייתה לפני המחלה.
אחרי כל מה שעברה, גם החזרה לעבודה קיבלה משמעות אחרת. אותה יכולת להחזיק הרבה, לעבוד קשה ולהיענות לדרישות כבר לא נתפסה בהכרח כדבר שצריך לשחזר בכל מחיר. לצד הרצון לחזור לעשייה ולעולם המקצועי שהיא מכירה ואוהבת, נוצר גם צורך חדש: לשמור על עצמה בתוכו.
לשים גבולות. לזהות מתי העומס גדול מדי. להקשיב לגוף לפני שהוא נאלץ לצעוק. לא לחזור באופן אוטומטי לאותה תובענות שהייתה חלק מחייה קודם.
"אני לא חושבת שאנחנו חוזרים להיות כמו שהיינו" היא אומרת. "ואני שמחה על כך, אני חושבת שאני שרון משופרת יחסית למה שהייתי."
שרון של היום היא עדיין אותה אישה סקרנית, עצמאית, מעשית ורציונלית. אבל נדמה שהמושג "להיות חזקה" כבר לא אומר עבורה בדיוק את אותו הדבר.
מה שקיבלתי, אני יכולה להעביר הלאה
בתוך החיים החדשים האלה התחילה להיווצר גם תנועה בכיוון ההפוך.
במהלך ההתמודדות שרון גילתה עמותות, אנשי מקצוע ואנשים שהיו מוכנים לחלוק ידע וניסיון ולעזור ברגעים שבהם הייתה זקוקה לכך. כשהתחזקה, התחילה לחשוב מה מתוך מה שיש לה היא יכולה להעביר לאחרים.
באופן טבעי, היא חזרה קודם כול לכלי שהיא מכירה היטב: ידע. ה-AI הפך להיות חבר קרוב.
היא החל להתעניין בעולם העמותות, נרשמה ללימודי הנחיית קבוצות והחלה לפתח סדנה משלה. בחודשים האחרונים החלה להתנדב גם בעמותת חלי"ל האור ולהשתמש בניסיון המקצועי שלה בקריאת מחקרים כדי לסייע לאחרים למצוא ולהבין מידע רפואי.
במובן מסוים, שרון חוזרת כאן לתפקיד שמוכר לה: זו שיודעת, שעוזרת, שמוצאת דרך לקדם דברים.
אבל הפעם היא מגיעה אליו גם מתוך היכרות עם הצד השני. עם הידיעה איך זה מרגיש להזדקק למישהו, כמה משמעותי יכול להיות אדם שמציע עזרה ברגע הנכון, וכמה לפעמים צריך גם ללמוד להסכים לקבל אותה.
דרכים נוספות להיות חזקה
כששואלים את שרון מה היא רוצה שמי שקורא את הסיפור שלה ייקח ממנו, היא חוזרת למשפט שליווה אותה לאורך הדרך:
"ידע זה כוח."
"לא לפחד, להיות סקרנים. להיות אופטימיים, לפתוח את עצמנו לכל מיני אפשרויות, להבין שאנחנו עומדים להשתנות, ולא כל מה שתפסנו מעצמנו עד עכשיו זה מה שבהכרח יהיה בעתיד. וזה בסדר."
הידע נשאר חלק מרכזי בדרך שבה שרון פוגשת את העולם. כך גם הסקרנות, העצמאות, היכולת לפעול והאופטימיות.
אבל השנים האחרונות הוסיפו אליהן דרכים נוספות להיות חזקה.
להקשיב לגוף ולא רק לראש. לנשום. לעצור. להציב גבולות. להסכים שלא על הכול אפשר לשלוט. לתת מקום גם לדברים שאין להם תשובה במחקר. ולפעמים, כשהיא זקוקה לכך, לתת למישהו אחר להיות שם איתה.
"אני חושבת שמשבר רפואי יכול להיות גם סוג של לידה מחודשת של אנשים," היא אומרת.
אולי זו לא חזרה להיות מי שהייתה לפני המחלה, אלא היכרות עם עוד חלקים של עצמה