כשאריאלה אובחנה לראשונה במחלת דם בגיל 19, היא לא שיערה שהמחלה תלווה אותה במשך יותר מעשרים שנה ותשפיע על החלטות משמעותיות בחייה. לאורך השנים היא המשיכה לטייל בעולם, ללמוד, לעבוד, להתאהב ולהקים משפחה, ובמקביל להתמודד עם מחלה שהלכה והשתנתה עם הזמן.
היום, יותר מעשרים שנה אחרי אותה אבחנה ראשונה, אריאלה בת 42, נשואה לכפיר ואמא לכרם ולאסיף. לאורך השנים היא התמודדה עם החמרה במחלה, טיפולים מורכבים ולבסוף גם השתלת מח עצם. אבל בתוך כל אלה, האימהות הייתה עבורה הרבה יותר מעוד חלק בחיים.
"האימהות והמחלה מאוד שזורות אצלי", היא מספרת, "וזה גם חלק מהכוח שלי להתגבר".
הרצון להפוך לאמא, ובהמשך להיות שם עבור ילדיה ולראות אותם גדלים, ליווה את אריאלה בהחלטות הרפואיות, בתקופות של חוסר ודאות וברגעים שבהם נדרשה למצוא בתוכה כוחות חדשים. זהו סיפור על חיים שנמשכו לצד המחלה, על הניסיון להרוויח עוד זמן ועל האהבה שנתנה לזמן הזה משמעות.

מחלה שנכנסה אל תוך החיים
בשנת 2003, כשהייתה בת 19 ובעיצומה של שנת שירות במעון לנערים, החלו להופיע ברגליה של אריאלה פצעים שלא החלימו. במשך חודשים ניסתה לטפל בהם, אך מצבם הלך והחמיר, עד שיום לפני טיול שאליו התכוננה נאלצה להתאשפז בשל זיהום קשה.
במהלך האשפוז הזה, בעקבות בדיקות דם, התגלה ממצא בלתי צפוי: רמת הטסיות בדמה הייתה גבוהה באופן חריג, למעלה ממיליון. לאחר בירור אובחנה עם טרומבוציטמיה ראשונית (ET), מחלה מקבוצת המחלות המיאלופרוליפרטיביות (MPN).
אלא שבאותם ימים אריאלה לא ממש הבינה את משמעות האבחנה. "מזל שלא הבנתי עד כמה המחלה הזאת רצינית", היא אומרת היום. "כשהייתי צריכה לספר על זה לאחרים, הייתי אומרת, 'יש לי איזה עניין בדם. זה כמו להיות בקבוצת סיכון כזאת'".
האבחנה שינתה חלק מתוכניותיה. היא קיבלה פטור משירות צבאי ובהמשך בחרה בכל זאת להתנדב. גם במהלך השירות נאלצה להתמודד עם החמרה במצבה, אך המחלה לא עצרה את הרצון שלה להמשיך לחיות חיים מלאים. היא טיילה בעולם, התגוררה תקופה בקמבודיה, למדה עבודה סוציאלית קהילתית והשתלבה בעשייה חברתית וציבורית.
"התייחסתי לזה כ-'אוקיי, זה משהו שטוב שאני יודעת עליו, כי אני צריכה לשתות הרבה, ואני לא יכולה להתייבש'. לא הבנתי ממש. הייתה לי הבנה ביולוגית, אבל לא לקחתי את זה מדי ללב. 'מה, טסיות גבוהות? בסדר. לאנשים יש לחץ דם גבוה והם מסתדרים עם זה'".
במבט לאחור, אריאלה חושבת שהאופן שבו נחשפה, בהדרגה, למשמעות המחלה דווקא סייע לה. היא גם זוכרת בהכרת תודה את הצוותים הרפואיים שליוו אותה לאורך השנים. הרופא הראשון שלה היה ד"ר איתי לוי בסורוקה.
"היה לי מזל עצום שנפלתי לידיים של רופאים מעולים ומאוד אנושיים, שראו בי בן אדם עם מחלה, וראו בי נערה צעירה כשהייתי בת 19 וחדשה בעולם הזה. הם לא העמיסו עליי את הכובד של החולי שלמעשה היה לי".
"אני חושבת שאפשר לסמן כל מיני רגעים שבהדרגה, מאוד הדרגתית, הבנתי מה קורה לי", היא מוסיפה. " היה בזה משהו מאוד רך, שאפשר לי גם להתבגר לתוך זה".
כשהמחלה פוגשת את התוכניות לעתיד
במהלך השנים התברר שהמחלה התפתחה לפוליציטמיה ורה (PV) ונדרש טיפול משמעותי יותר. אריאלה הייתה אז בשנות העשרים לחייה, בזוגיות עם כפיר, אך הקמת משפחה עדיין לא עמדה על הפרק.
אחת מנקודות המפנה הגיעה בהתייעצות עם פרופ' דינה בן יהודה. לצד ההמלצות הרפואיות, פרופ' בן יהודה אמרה לה משהו שלא שכחה. היא דיברה הפעם כאישה ואמא, ואמרה שאילו הייתה בתה, הייתה ממליצה לה שלא לדחות את התוכניות להקים משפחה, משום שלא בטוח שהדבר יהיה פשוט בהמשך.
"הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי, טוב, זה בעצם יותר מסובך ממה שהבנתי…", נזכרת אריאלה.
היא שיתפה את כפיר בחששותיה ובאי הוודאות לגבי העתיד.,
"בהתחלה הצעתי לכפיר, בן הזוג שלי, "פס". שילך. אמרתי לו שאבין אם הוא לא רוצה להמשיך בקשר. אבל ברגע שהוא אמר לי, 'מה קרה? השתגעת?!', אמרתי, בסדר, אז אם ככה צריך להתחתן, צריך כבר לעשות ילדים. זה שינה לי את תמונת העתיד, יצר לי תמונת עתיד אחרת".
אריאלה החלה לקבל טיפול בפג אינטרפרון, שכלל זריקות שבועיות. השניים התחתנו, ולצד הטיפול והמעקבים, הרצון להפוך לאמא הלך ותפס מקום מרכזי יותר בחייה.
בדרך לאימהות
לאחר כשנה של ניסיונות להרות, אריאלה נכנסה להריון הראשון שלה. לצד השמחה הגדולה התעוררו גם שאלות רפואיות, בעיקר סביב המשך הטיפול התרופתי וההתמודדות עם המחלה במהלך ההיריון.
להפתעתה, דווקא בתקופת ההיריון חל שיפור משמעותי במדדי הדם שלה.
"קרה גם דבר מופלא, שאני לא יודעת אם הוא מתועד רפואית איפשהו, אבל למעשה בהריון הראשון שלי הדם שלי "הסתדר". לראשונה בחיים הדם שלי היה פיקס. זה היה נורא מעניין".
בגיל 31 ילדה את בתה הבכורה, כרם.
אלא שלאחר הלידה החלו להופיע סימנים חדשים ומדאיגים. אריאלה ירדה במשקל באופן משמעותי, ובהמשך הבחינה שהטחול שלה מוגדל.
"פתאום קלטתי שיש לי איזה איבר פנימי, שהוא בולט. ממש בצד שמאל. ואז פתאום זה נכנס לחיי, הדבר הזה של טחול מוגדל".
למרות זאת, היא המשיכה להיות עסוקה בגידול בתה, בחזרה לעבודה ובשגרת החיים. כעבור כמה שנים ביקשה להרחיב את המשפחה.
אריאלה פנתה לרופא המטולוג חדש בירושלים, ד"ר איל לבל, הציגה בפניו את ההיסטוריה הרפואית שלה וסיפרה שהיא מעוניינת בהריון נוסף. יומיים לאחר הפגישה התקשר אליה הרופא, לאחר שעבר על בדיקותיה.
"הוא אמר לי, 'ראיתי את בדיקות הדם שלך. אני יודע שאמרת שאת רוצה להיכנס להריון. אבל מה שלא תעשי, אל תיכנסי להריון כרגע. מצבך לא טוב'. ואני אמרתי לו, 'שומע? בדיוק אתמול גיליתי שאני בהריון'".
הרגע הזה ממחיש היטב את המורכבות שבה חיה אריאלה: הרצון להרחיב את המשפחה לצד מחלה שמציבה מגבלות וסיכונים, ולא תמיד מאפשרת לתכנן את העתיד.
"האימהות והמחלה מאוד שזורות אצלי, וזה גם חלק מהכוח שלי להתגבר", היא מסבירה. "זה היה מין רגע כזה של 'אוקיי, זה לא מתאים', ועם זאת, אני בהריון".
ההיריון השני היה שונה מאוד מהראשון. מצבה הרפואי היה מורכב יותר, והיא נזקקה למעקבים המטולוגיים תכופים ולטיפולים שנדרשו להתחשב גם בהריון וגם במחלה.
"לעומת ההריון הראשון, ההריון השני דווקא היה מאוד סוער, המטולוגית… כל השליש הראשון עשו לי מלא הקזות דם, גם הייתי בתת משקל כבר ועם הטחול המוגדל הזה… היה צריך לאזן איזו מין סיטואציה כזו, שהיא לא סבירה, ששני הדברים האלו ילכו יחד…"
כשאסיף נולד בריא, ההתרגשות הייתה עצומה.
"נס שנכנסתי להריון, נס שהגוף שלי נשא את ההיריון הזה, ונס שנולד לי תינוק שני, בריא".
עם לידתו של אסיף הפכה אריאלה לאמא לשניים. אלא שבמקביל להתרחבות המשפחה, המחלה המשיכה להתקדם. זמן לא רב לאחר מכן היא עמדה לקבל אבחנה חדשה, שתעמיד אותה בפני אחת ההחלטות הקשות בחייה.
לקנות עוד זמן
חודשים לאחר לידתו של אסיף, הרגישה אריאלה שמשהו בגופה אינו כשורה.
"היו לי הזעות לילה מטורפות. היה לי חום פעם בשבוע, כל פעם לשלושה ימים, כל סוף שבוע. משהו שקשור כנראה בתזמון של הזרקות האינטרפרון, והטחול הלך וגדל. אני כבר באתי לרופא, ואמרתי, 'תקשיב, משהו לא בסדר', וביקשתי, ועשו באמת עוד ביופסיה של מח העצם. אחרי הביופסיה הזאת אני זוכרת שאני יושבת אצלו, וד"ר לבל אומר לי, "תשמעי, היתה התמרה, מ-PV למיילופיברוזיס. השתלה זו כבר לא שאלה של האם, אלא שאלה של מתי"."
אריאלה הייתה אז כבת 35, אמא לפעוטה בת שלוש ולתינוק בן חצי שנה, שעדיין ינק. האפשרות של השתלת מח עצם הייתה עבורה רחוקה מאוד מהחיים שרצתה לחיות באותו רגע.
" אמרתי, בסדר, זו לא שאלה של האם, אלא שאלה של מתי? סבבה, אז לא מתאים לי עכשיו. יש לי תינוק בן חצי שנה, אני עוד מניקה…"
באותה תקופה הגיעה אריאלה לכנס של עמותת חלי"ל האור בתל אביב. במהלך הכנס שמעה הרצאה של ד"ר ערן זמרן, שהתמחה במחלות מיאלופרוליפרטיביות. מכיוון שד"ר לבל נסע לפוסט דוקטורט, היא הרגישה שמצאה רופא שהיא רוצה להמשיך איתו את הדרך.
"איכשהו הגעתי עם התינוק שלי, לכנס של חלי"ל האור בתל אביב. בזמן שד"ר זמרן דיבר, והבן שלי בכה והנקתי אותו, שמעתי אותו מדבר ואמרתי, אני רוצה להגיע לבן אדם הזה".
לאחר ההרצאה ניגשה אליו ושאלה אם תוכל להצטרף למטופליו. כך החל קשר טיפולי שליווה אותה בשנים הבאות, בתקופה שבה ניסתה למצוא טיפולים שיאפשרו לה לדחות את ההשתלה.
אבל מצבה המשיך להחמיר. הטיפול באינטרפרון כבר לא הספיק, והרופאים המליצו לעבור לטיפול אחר שלא אפשר לה להמשיך להניק. עבור אריאלה, זו הייתה החלטה קשה במיוחד.
"התמקחתי עם הזמן, והתמקחתי עם הרופאים, ואמא שלי ובן הזוג שלי, וכולם ראו שאני הולכת ונהיית יותר ויותר חולה, ושמשהו כבר לא עובד עם האינטרפרון. חייבים כבר להחליף אותו".
בתוך ההתלבטות הזאת הבינה שהיא נדרשת לוותר על משהו שהיה חשוב לה מאוד, דווקא כדי שתוכל להמשיך להיות אמא לילדיה.
"אני בעצם צריכה לוותר על להניק את הבן שלי, בשביל להמשיך להיות אמא שלו ושל אחותו", היא מספרת. בסופו של דבר החליטה להמשיך להניק עד שאסיף יהיה בן שנה, ואז לעבור לטיפול החדש.
בהמשך השתתפה בניסויים קליניים וקיבלה טיפולים נוספים שסייעו לייצב את מצבה לתקופות מסוימות. עבור אריאלה, כל תקופה כזאת הייתה בעלת משמעות עצומה.
"אני במודע אמרתי, אני עכשיו במשחק של לקנות זמן".
היא הציבה לעצמה יעד ברור: לדחות את ההשתלה לפחות עד שאסיף יהיה בן שלוש וכרם בת שש.
"זה המינימום. אני לא רוצה להיעלם להם בלי שיהיה אפשר להסביר לאן הלכתי. אמרתי, זה מה שאני מבקשת. מהיקום, מהרופאים. תעזרו לי להגיע לזה".
והזמן הזה אכן הגיע. השנים חלפו, הילדים גדלו, והחיים המשיכו. גם החלטות משפחתיות משמעותיות, כמו המעבר מירושלים לצפון, התקבלו תוך התחשבות במחלה, בצורך העתידי בהשתלה ובחשיבותה של רשת תמיכה קרובה.
אלא שבמקביל, מצבה הגופני הלך והחמיר.
להיאחז בחיים
באותן שנים המשיכה אריאלה לנהל חיים עמוסים מאוד. היא עבדה במשרה תובענית, גידלה שני ילדים והייתה מעורבת ביוזמות חברתיות. רק בדיעבד הבינה, עד כמה הייתה חולה בתקופה הזאת.
"הייתי כל כך חולה, אבל לא הבנתי עד כמה אני חולה", היא מספרת. "היה שם איזשהו ממד של הסתרה מעצמי, הכחשה. למרות שעשיתי את כל הדברים שצריך- הלכתי לטיפולים, לקחתי תרופות. אבל לא הבנתי עד כמה אני בעצם חולה".
הפער בין התפקוד היומיומי לבין מצבה הרפואי היה לעיתים כמעט בלתי נתפס.
"היו כל מיני דברים שהיו איזה מין דיסוננס כזה, בין החיים שהיו בטורים מאוד-מאוד גבוהים, לבין זה שאני בעצם הולכת ונהיית יותר ויותר חולה".
במקביל החלה לסבול מכאבים קשים בעצמות, שהלכו והתגברו. היא נזקקה למשככי כאבים, וההתמודדות הפיזית הפכה קשה יותר ויותר. בניסיון למנוע עוד החמרה, היא נכנסה למחקר קליני בהדסה, עם ד"ר דדי לביא. אבל בשלב מסוים הבינה שלצד הטיפולים הרפואיים היא זקוקה גם לעזרה מסוג אחר.
"הבנתי שאני מסתכלת לעתיד שלי ויש לפני השתלת מח עצם, ואני בעצם לא מאמינה שאני אשרוד", היא משתפת.
המחשבה הזאת הובילה אותה לפנות לטיפולים ולתהליכים של תמיכה רגשית וגופנית. היא זוכרת במיוחד את המפגש הראשון עם אחת המטפלות שאליהן פנתה.
"באתי אליה ואמרתי לה, 'אני בת 36. אני לא חושבת שאגיע לגיל 40, אבל אני מבינה שאני חייבת. אני רוצה. ובואי נתחיל לעבוד'".
עבור אריאלה, העבודה הזאת לא הייתה ניסיון להתעלם מהמחלה, או לשכנע את עצמה שהכול יהיה בסדר. היא ביקשה למצוא בתוכה אפשרות ממשית להאמין בעתיד.
"העבודה שלי הייתה פשוט להאמין שאני אשרוד. העבודה היא להיאחז… להיאחז בחיים, בכל רמה. ולא היית מספיק אחוזה בחיים אז. לכאורה, כלפי חוץ, עשיתי מלא דברים, עבדתי, לימדתי, התנדבתי. אבל ביני לבין עצמי, איפשהו כאילו לא האמנתי שזה יחזיק, הדבר הזה. הבנתי שזאת העבודה . ושוב, למזלי, היה לי הזמן לעשות את העבודה הזאת, שהייתי חייבת, חייבת, חייבת! לעשות אותה, בעיניי. כי אני באמת מאמינה שאם הייתי נכנסת להשתלה בלי זה, לא הייתי שורדת…"
היא מתארת את השנים האלה כתקופה שבה, לצד ההתמודדות עם המחלה, עברה תהליך פנימי משמעותי. הרצון להיות שם עבור ילדיה היה כוח מניע מרכזי, אבל כדי להמשיך קדימה נדרשה גם למצוא בתוכה אמונה שהיא עצמה יכולה וראויה להמשיך לחיות.
כשהגיע הזמן להשתלה
במשך כמה שנים הצליחו הטיפולים לדחות את הצורך בהשתלת מח עצם. היו גם תקופות של תקווה, שבהן נראה היה שמצבה מתייצב. אריאלה וכפיר קנו בית ועברו עם ילדיהם לטבעון, מתוך רצון לבנות לעצמם חיים חדשים.
אבל בהדרגה התברר שהאפשרויות הטיפוליות הולכות ומצטמצמות. הכאבים החמירו, ומצבה הגופני נעשה קשה יותר.
ביוני 2024 הגיעה אריאלה לפגישה עם ד"ר דדי לביא, הפעם מתוך תחושה ברורה שהיא מוכנה להתקדם לשלב הבא. אחרי שנים שבהן ניסתה לדחות את ההשתלה, הפעם הייתה זו אריאלה עצמה שהעלתה את האפשרות. היא עדיין חששה ממה שמצפה לה, אבל כבר לא הייתה באותו מקום שבו הייתה כששמעה לראשונה על הצורך בהשתלה.
"אמרתי לו, 'נראה לי שנגמרו השפנים מהכובע. אני חושבת שכבר אין מה… ממה שאני מבינה, ותקן אותי אם אני טועה, נגמר לי המסלול. ואני חושבת שהדבר הבא זה השתלה. אני מבינה נכון?' הוא אמר לי 'אני מסכים איתך ואני חושב שאם את מרגישה מוכנה אז זה זמן טוב להתקדם…'. והוא הפנה אותי ישירות לד"ר נועה לביא ברמב"ם, כי היא גם רופאה מעולה וגם בת-אדם מדהימה. אני חושבת שבשלב הזה, בגלל ההכנה הפנימית שעשיתי, כבר באתי עם איזושהי גישה אחרת להשתלה", היא מספרת. "גם שאני אצליח לשרוד את זה, וגם שחשוב לי שהילדים שלי יקבלו את המעטפת, ושאני אעשה איתם את ההכנה המתאימה".
הילדים, שבשבילם ביקשה בתחילת הדרך להרוויח עוד שלוש שנים, כבר היו גדולים יותר. בפועל הצליחה לדחות את ההשתלה בכמעט שש שנים.
עכשיו הגיע הזמן להכין אותם, ואת עצמה, למה שעתיד לבוא.
לקחת את האהבה איתה להשתלה
כשהבינה שההשתלה מתקרבת, אריאלה החליטה להקדיש זמן ומחשבה להכנה שלה ושל משפחתה. לצד הבדיקות וההכנות הרפואיות, היא החלה בליווי עם ד"ר עידו זיו, פסיכולוג קליני של מחלקת ההשתלות. כבר בפגישה הראשונה היה לה ברור מה הדבר החשוב ביותר מבחינתה.
"אמרתי לו 'אני רוצה שתעזור לי להכין את הילדים שלי לדבר הזה'. ובעצם הלכתי ובניתי מין מערכת תמיכה שלמה, רשת שלמה, שתתמוך בכפיר ובילדים. היינו רק כמה חודשים בטבעון, ופה עטפו אותנו בצורה מדהימה, שזה עוד דבר סופר-סופר חשוב, מערכת תמיכה.
עידו עזר לי להבין איך אני מתארגנת להשתלה בעצמי, ואיך אני מארגנת את רשת התמיכה סביבי, סביב כפיר והילדים. עידו היה משאב מדהים, פסיכולוג מאוד מאוד מוכשר שמתמחה בהשתלות, ואני חושבת שזה חשוב.
נכנסתי לשלב של הכנה ועשיתי כל מיני פעולות מאוד מכוונות. הילדים שלי היו מאוד במרכז של זה, ועשיתי כל מיני פעולות כדי לעזור להם להתמודד. כולל להבין שלא כדאי לספר להם את זה הרבה זמן מראש. עידו עזר לי להבין שאספר להם רק שבועיים לפני שהחיים שלהם משתנים.
בעצם אני ביקשתי שיהיו לי עוד שלוש שנים, וקיבלתי עוד כמעט שש שנים. הבן שלי היה כמעט בן שש והבת שלי הייתה כמעט בת תשע. הם כבר היו מספיק בוגרים כדי שיהיה אפשר להסביר להם מה הולך לקרות. כמובן, בהתאמה לגילם.
בשיחה עם כרם ואסיף, אמרנו להם שיש לי סרטן ושאני צריכה לעשות השתלה, ושהם יהיו בבית עם אבא בזמן שאני אהיה בבית החולים.
היו כל מיני דברים שהבנתי שאני רוצה לעשות איתם ועבורם, כחלק מההכנה. היה לי שיער ארוך, גולש, חום בהיר, בלונדיני כזה, מאד שונה מהתלתלים שקיבלתי אחרי ההשתלה! החלטתי שאגלח אותו לפני שאתחיל את ההקרנות לקראת ההשתלה. רציתי שהילדים יראו אותי "בריאה", רק בלי השיער. שזה לא יהיה שוק, כשאחזור ככה הביתה. שהילדים יהיו חלק ולא יפחדו. אז שמנו מוזיקה ורקדנו בסלון. ואז קלענו יחד צמות, עשינו מזה משהו משותף. זה לא היה פשוט, אבל היה בזה משהו מאוד מחבר. לא רציתי שזה יקרה להם בלי שהם מבינים מה קורה.
קניתי שרשראות לשלושתנו, שיש בהן חור הצצה שאפשר לשים בו תמונה קטנה שלנו ביחד. לכל אחד מאיתנו הייתה שרשרת כזאת. הכנו גם שלוש "בובות געגוע", שהיה ביניהן איזשהו קשר, והיה בתוכן איזה סוד, חלום כזה, משאלה. להם היו את שתי הבובות שלהם, ואני לקחתי איתי את שלי, להשתלה.
הבאתי גלויות ואמרתי שנכתוב גלויות אחד לשני, ובכל פעם שמישהו יבקר אותי הוא יביא להם הביתה ממני. במהלך ההשתלה, אחותי עזרה לי להכין להם סרטונים עם הבובה שלי, שמסבירה לבובות שלהם מה עובר עליה בבית החולים, כדי שהם יבינו, וחברה שלי הוסיפה דיבוב הכנתי להם תמונות שלנו, וכתבתי עם אחות אחרת "סיפור מרפא", וכל מיני דברים נוספים.
הייתי מאוד מכוונת להכנה שלהם. ואני חושבת שזה גם עזר לי להתמודד עם זה יותר טוב, וגם כדי להיות חזקה בשבילם".
חמישה שבועות בבית החולים
באוקטובר 2024 התאשפזה אריאלה ברמב"ם לקראת השתלת מח עצם. לאחר טיפולי ההכנה, שכללו הקרנות וכימותרפיה, עברה את ההשתלה.
חמשת השבועות שלאחר מכן היו קשים מבחינה גופנית. היא סבלה מחום גבוה, מדלקת ריאות ומסיבוכים נוספים, ונזקקה בין היתר להזנה תוך ורידית. ובכל זאת, כשהיא מתארת את התקופה הזאת, היא מדברת לא רק על הקושי, אלא גם על תחושת התמיכה העמוקה שחוותה.
"היו שם שיאי השפל שאפשר להגיע אליהם, דלקת ריאות, חום, הזנה תוך ורידית וכל מיני דברים שבאמת… קשה לתאר. אבל עברתי אותם איכשהו, והיה שם צוות רפואי מדהים. פשוט מדהים".
באופן מפתיע, לצד החולשה והסבל הגופני, אריאלה מתארת תחושה של כוח פנימי, שלא הכירה קודם לכן.
"בזמן ההשתלה הייתי באיזה מין… התעלות כמעט. לא שזה היה קל, ולא שהייתי שמחה, אבל הרגשתי שנישאתי על כל כך הרבה תמיכה וכל כך הרבה אהבה, מכל כך הרבה אנשים שדאגו לי ותמכו בי. הרגשתי ממש באיזו התעלות. היו עליות וירידות מבחינה פיזית, ברור, אבל מבחינת הרוח, הרגשתי מאוד חזקה".
היא זוכרת גם את תחושת הכרת התודה לתורם מח העצם, אדם זר שבזכותו ניתנה לה הזדמנות להמשיך בחייה.
"בן אדם, אי שם, היה מספיק תואם לי ומספיק נדיב כדי לתת לי את התרומה הזאת. זה דבר ממש גדול".
לאחר חמישה שבועות שוחררה מבית החולים וחזרה הביתה. היא הייתה חלשה מאוד, אך הצליחה להיות עם ילדיה בחגיגות ימי ההולדת שלהם בנובמבר.
"חזרתי הביתה אחרי חמישה שבועות, שזה היה מדהים, כי הכינו אותי שזה יכול לקחת שמונה שבועות, בגלל שבמיאלופיברוזיס ההחלמה ארוכה יותר… אז נכון, הייתי חלשה כל כך שאחותי וחברה עזרו לי להכין עוגה ואת שולחן יום ההולדת. אבל העיקר שהייתי שם, בבית עם הילדים שלי", היא נזכרת.
אלא שהחזרה הביתה לא סימנה את סיום ההתמודדות. במובנים רבים, דווקא אז החל אחד הפרקים המורכבים ביותר במסע שלה.
ללמוד להכיר את עצמה מחדש
השנה הראשונה לאחר ההשתלה הייתה קשה במיוחד. אריאלה נזקקה למעקבים תכופים בבית החולים, לתרופות רבות ולאשפוזים חוזרים. היא התמודדה עם מחלת השתל נגד המאכסן (GVHD) שדרש טיפול סטרואידי ממושך, עם חולשה משמעותית ועם שינויים גופניים שהשפיעו עמוקות על תחושת הזהות שלה.
"הרגשתי בהתחלה כמו עליסה בארץ הפלאות. התנפחתי, התכווצתי. איבדתי צלם אנוש מבחינתי. לא רק את הזהות האישית שלי, לפעמים את עצם האנושיות. בוודאי את הנשיות שלי".
היא מתארת חוויה של זרות כלפי הגוף, ולפעמים גם כלפי עצמה.
"לא זיהיתי את עצמי במראה. וזו הייתה חוויה של זרות. זה לא עניין של יופי. אלא שלא זיהיתי את עצמי. המפגש עם עצמי היה מטלטל".
השינויים לא הסתכמו במראה החיצוני. אריאלה, שהייתה רגילה לעבוד, ליזום, להיות פעילה ולדאוג לאחרים, מצאה את עצמה במצב שבו נזקקה לעזרה כמעט בכל תחום בחייה.
"כל כרטיסי הביקור שהיו לי בעולם- החל מהזהות המקצועית ועד זה שאני אמא ובת זוג ואחות וחברה- כל הדברים האלה נשרפו. לא הייתי כמו שהייתי רגילה להיות, בשום דבר מהדברים האלה".
גם האימהות, שהייתה מקור כוח משמעותי לאורך השנים, קיבלה צורה אחרת. אריאלה הייתה בבית עם ילדיה, אך נזקקה לתמיכה רבה של בן זוגה. ולא תמיד יכלה לעשות עם הילדים את הדברים שהייתה רגילה לעשות.
היא זוכרת במיוחד רגע אחד, כמעט שנה אחרי ההשתלה, כשכבר הצליחה לצאת עם בתה לגן השעשועים. עדיין היה לה צנתר שיצא מבית החזה, ובתה ביקשה ממנה להסתיר אותו.
"היא אמרה לי, אמא, תחביאי את הצינור, כי אני לא רוצה שמישהו יגיד לך משהו לא נעים".
הרגע הזה המחיש לאריאלה עד כמה ההתמודדות עם ההשתלה משפיעה גם על הילדים, ועד כמה מורכב להסביר להם את השינויים שהיא עצמה עדיין מנסה להבין.
בתקופה הזאת, מצאה אריאלה מקור משמעותי לתמיכה בקבוצת נשים לאחר השתלת מח עצם, במסגרת עמותת חלי"ל האור. המפגש עם נשים שעברו חוויות דומות אפשר לה לדבר בפתיחות על השינויים הגופניים, על תופעות הלוואי ועל התחושות שקשה להסביר למי שלא חווה אותן.
"כל החוויה המטורללת הזאת שקורית לי, שבאמת זר לא יבין זאת, בקבוצה יש מי שמבינה את זה. וכל הדברים האלה, ה-GVHD בעיניים, ועכשיו בפה, וכל הדברים שקורים לי, והם באמת מעולמות המדע הבדיוני, אבל יש עוד נשים שעוברות את זה".
האפשרות לחלוק את החוויות האלה, לשמוע כיצד נשים אחרות מתמודדות ולקבל מהן עצות מעשיות, עזרה לאריאלה להרגיש פחות לבד בתוך תהליך ההחלמה.
הסיפור ממשיך
כיום, כשנתיים לאחר ההשתלה, אריאלה עדיין נמצאת בתהליך החלמה. היא ממשיכה במעקב רפואי, מתמודדת עם השלכות הטיפולים ומנסה למצוא מחדש את דרכה, גם בעולם המקצועי.
"עד שנה אחרי ההשתלה, מבחינתי לחלוטין הייתי עוד בתוך האירוע", היא אומרת. "לא החלמתי כשיצאתי מההשתלה. לקח לי עוד שנה, ורק עכשיו אני מרגישה שאני מחלימה. רק עכשיו אני מתאוששת מזה שהייתי חולה כל כך הרבה זמן".
לצד האתגרים, היא מתחילה לחשוב גם על האפשרות להשתמש בניסיון שצברה כדי לעזור לאחרים. היא רוצה לחלוק עם מטופלים ומשפחות רעיונות וכלים שסייעו לה לאורך הדרך, במיוחד סביב ההכנה להשתלה וההתמודדות של ילדים עם מחלה של אחד ההורים.
"יש לי רצון לתת גם משמעות וגם להפיק איזו תועלת ממה שעברתי", היא מספרת.
מתוך הניסיון שלה, אריאלה מדגישה את החשיבות של קבלת תמיכה לאורך הדרך, מהצוותים הרפואיים, מהמשפחה, מהקהילה וגם מאנשים שמתמודדים עם מחלות דומות. היא רואה ערך רב גם במפגשים, בכנסים ובקבוצות שמציעה חלי"ל האור, המאפשרים למטופלים ללמוד, לשתף ולהרגיש שהם לא לבד.
"זה קשה, ושווה לעשות את העבודה שנדרשת כדי להחלים. כי זה קונה לנו זמן לחיות את החיים שלנו, וזה דבר מאוד יקר. אבל דווקא בגלל שזה קשה, התמיכה היא כל כך חשובה. גם לדעת וללמוד, וגם כל אחת לעשות את העבודה שלה, אבל גם ללמוד מאחרות ולהבין שאת לא לבד. זו אולי קלישאה, אבל זה אמיתי".
אחרי יותר מעשרים שנה של חיים עם מחלה, אריאלה יודעת שהדרך שלה לא הייתה פשוטה, ושגם היום לא כל השאלות פתורות. אבל לצד כל אלה, היא מביטה על השנים שעברה ועל האפשרות שנפתחה בפניה להמשיך לחיות, לגדל את ילדיה ולגלות מחדש מה היא רוצה לעשות בחייה.
"זה פשוט סיפור. זה סיפור ארוך, הוא סיפור מורכב, אבל עכשיו יש לי הזדמנות שהוא לא יפסיק, שהוא ימשיך. זה מדהים".