fbpx

ד"ר מירב ברזילי, מומחית ברפואה פנימית והמטולוגיה, רופאה בכירה במערך ההמטולוגי במרכז הרפואי איכילוב


למה בחרת להיות המטולוגית?

"בחרתי להיות המטולוגית מתוך ההבנה שמדובר במקצוע מגוון – מצד אחד יש בו עיסוק במצבים לא אונקולוגיים מסוגים שונים, כמו תחום רפואת הקרישה ומצד שני יש בו אונקולוגיה כבדה עד כדי השתלות מח עצם. אני מצאתי את עצמי בסופו של דבר עוסקת בעיקר במחלות מיאלואידיות כרוניות אבל יוצא לי לטעום משני הקצוות. בנוסף, זה מקצוע שיש בו תחכום וחדשנות וההתפתחות שלו מאד מהירה. חלק מהתחומים עברו ממש מהפכה ב-15 השנים האחרונות".

איך היית מגדירה את הקשר שלך עם החולים?

"הקשר עם החולים מאוד חשוב לי. חשוב לי שהאדם שמגיע אליי לביקור ירגיש שאני רואה אותו מעבר למחלה ושהוא לא סתם עוד מקרה בשבילי. ושייצא מהביקור אצלי עם תחושה שהוא מבין טוב יותר את מצבו ושקיבל מענה לבעיותיו ואולי גם קצת תקווה. זאת אחת ההנאות העיקריות מהמקצוע. אני חושבת שכשהחולה מרגיש שלרופא שיושב מולו איכפת, יש לזה ערך טיפולי משמעותי גם בלי קשר לטיפול ה'יבש' במחלה עצמה".

יש רגע של הצלחה שאת זוכרת במיוחד?

"היו לי מקרים שבהם מטופל הגיע אליי אחרי דרך ארוכה ומייסרת עם איכות חיים לא טובה, והצלחתי להביא זווית טיפולית שונה או אבחנה אחרת שבעקבותיה קיבל טיפול אחר וזה שיפר את חייו ללא היכר. אין ספק שזו תחושה נפלאה".

ואיזה רגע של כישלון את זוכרת?

"מבחינתי אם מטופל שלי מרגיש שהוא לא מקבל מענה טוב לבעיות שלו, זה כישלון. כמובן שלמצב כזה יכולות להיות הרבה סיבות, אבל אותי זה מתסכל מאד. לא קורה לי הרבה, אבל כשיש מקרים בהם נוצרת אינטראקציה לא חיובית עם מטופל ולא משנה מדוע, זה משהו שהולך איתי הביתה ודי מדכדך אותי".

מה הנקודה הקשה ביותר ביום העבודה שלך?

"לבשר למטופל בשורה רפואית קשה, או כאשר אני מוצאת את עצמי מול מטופל שסובל אך אין לי מענה רפואי לתת לו. זאת תחושה נוראית של אזלת יד".

מהן נקודות האור שאת רואה במהלך היום?

"יש הרבה! האינטראקציה האישית עם מטופלים היא כיפית, כשיש הצלחות טיפוליות וגם כשנתקלים במשהו שמעורר עניין, מסקרן ומאתגר מבחינה מקצועית – וזה קורה לא מעט".

מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עתיד להשתנות בהמשך?

"המגמה היא להניח בצד את הטיפול הכימי וללכת לכיוון הטיפול הביולוגי שהינו טיפול יותר ממוקד מטרה. בתחומים שבהם אני עוסקת, בעיקר במחלות המיאלופרוליפרטיביות, אחרי הרבה שנות מדבר בזמן האחרון אנחנו רואים התעוררות – יש הרבה מחקר, שיטות אבחון ותרופות חדשות שאני בטוחה שיביאו לתוצאות ולשינוי בגישה הטיפולית".

אם לא היית רופאה במה היית בוחרת לעסוק?

"משהו בתחום האומנות, בתחום הכתיבה או מוזיקה או משהו גראפי. אולי כל הדברים האלה יחד".

איך את מעריכה את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?

"רמת הטיפול ורמת הרפואה הן גבוהות אך יש פער גדול בין מרכז לפריפריה שהוא מקומם. גם סל התרופות הישראלי הוא טוב אך כמובן שיש מקום לשיפור".

מה השתנה ברופא\ה הצעירים של היום לעומת הרופאים מהדור הקודם? ביחס למטופל? ביכולת לקבל את המטופל המועצם עם הרבה ידע ודעות עצמאיות?

"כמובן הכל עניין של אישיות ולאו דווקא של גיל. אבל בהכללה גסה, אני חושבת שהגישה היום היא לראות את המטופל בגובה העיניים, להבין שאתה כרופא לא יודע הכל ולעומת זאת המטופל חשוף להרבה מידע ויכול להפתיע אותך לעתים ברמת המוכנות והידע שלו. להשתדל להיות גמיש ופתוח לרעיונות. גם הריחוק הטיפולי הוא פחות משהיה בעבר ואני חושבת שהגישה היא יותר אמפתית וקרובה. למטופלים צעירים בדרך כלל יותר חשוב להיות מעורבים בטיפול ויותר חשובה להם תחושת שייכות – להרגיש שהם חלק מקבוצה".

איך זה להיות אמא לילדים קטנים ורופאה באותו זמן? איך מסתדרים עם הזמן והדרישות של הנוכחות בבית?

"לג'נגל בין משימות הבית לבין העבודה זה לא משהו שהוא ייחודי לרפואה. אבל מה שכן ייחודי למקצועות הטיפוליים הוא האנרגיה הנפשית שאתה משקיע בהקשבה והכלה – לפעמים אחרי יום ארוך אני באמת מרגישה מותשת ושהתרוקנו לי המאגרים אבל זה חלק מהמקצועיות. זה כמו שריר שלומדים להפעיל נכון עם הזמן. עוד דבר ייחודי זה שחלק גדול מהזמן אתה מוצא את עצמך לומד – קורא ומתעדכן בשעות הפנאי וגם זה צורך זמן. היות והעיסוק ברפואה מאד שואב וטוטאלי, מהניסיון שלי חשוב להגדיר את הגבול הנכון בין העבודה לבית ולשמור עליו כדי להגן על עצמנו מפני שחיקה".

איך את רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?

"אני מאד בעד עמותות מכמה טעמים: ראשית – הן כלי מאוד חשוב בהנגשת מידע. חולה מודע שמכיר את מחלתו הוא חולה שעוזר לרופא שלו לטפל בו טוב יותר. שנית הן מספקות לחולים תמיכה ברמה הפרקטית והרגשית ותחושה של שותפות גורל ושלישית, הן מביאות את הקול של החולה צלול וברור אל הרופאים. כששומעים את הסיפור דרך עיני המטופל זה אחרת מאשר להסתכל על תוצאות סטטיסטיות או רשימה של תופעות לוואי, וזה יכול לגרום לך כרופא לשנות גישה טיפולית".