"אני רוצה שהמטופל יבוא עם המחשבות שלו, עם השאלות שלו, ויהיה שותף להחלטה"
ד"ר ערן זימרן, מנהל שירות ה-MPN במרכז הרפואי הדסה בירושלים, מאמין שרפואה טובה מתחילה בהקשבה, בהסברים ובמתן מקום לרצונות המטופל. בראיון אישי הוא מספר על הדרך להמטולוגיה, על השינויים שמעוררים תקווה בטיפול במחלות MPN, על חשיבות איכות החיים ועל האהבה לטיולים ולהפועל ירושלים, שמחברת שלושה דורות במשפחתו.
ד"ר ערן זימרן הוא רופא בכיר ביחידת הקרישה ובמחלקה ההמטולוגית בהדסה, מנהל שירות ה-MPN בהדסה ויו"ר חוג ה-MPN באיגוד ההמטולוגי הישראלי. את דרכו לרפואה החל בהשראת אביו, ואת ההתמחות במחלות המיאלופרוליפרטיביות (MPN) מצא כמעט במקרה. כיום, לצד ההתלהבות מההתפתחויות המדעיות, חשוב לו במיוחד שמטופליו יבינו את מחלתם, יהיו מעורבים בהחלטות וידעו שאפשר וצריך להביא בחשבון גם את איכות חייהם.

הדרך לרפואה ולהמטולוגיה
איך החלטת שאתה רוצה להיות רופא?
הושפעתי מאוד מאבא שלי, שהיה ועדיין רופא. גדלתי כשראיתי את עבודתו, ומה שמשך אותי היה השילוב בין המדע וההבנה של גוף האדם לבין האינטראקציה האנושית. שני העולמות האלה עניינו אותי, והשילוב ביניהם הוא שהוביל אותי לרפואה.
ואיך הגעת דווקא להמטולוגיה ולתחום MPN?
האמת היא שלא הייתה לי תוכנית מסודרת מראש. בכל שלב פשוט המשכתי לתחום שהכי עניין אותי. אחרי הסטאז' בחרתי ברפואה פנימית, ובמהלך ההתמחות בפנימית גיליתי את ההמטולוגיה.
לתחום MPN הגעתי בזכות שילוב של נסיבות ואנשים שפגשתי בדרך. בזמן לימודי הרפואה עשיתי עבודת מחקר במרכז הרפואי מאונט סייני בניו יורק. הקשרים ששמרתי משם הובילו בהמשך להיכרות עם פרופ' רון הופמן, שמוביל קבוצת מחקר בתחום MPN, ולהזדמנות להשתלם אצלו.
במקביל, בהדסה תכננתי להתמקד בתחום הקרישה. פרופ' קליש, מנהל יחידת הקרישה, הציע לי לשלב בין התחומים, מתוך הבנה שיש ביניהם קשר חשוב. גם פרופ' מרטין אליס, שמשלב מומחיות בקרישה ובמחלות MPN, היה עבורי מקור השראה. כך למעשה התגבשה הדרך שלי.
מה אתה הכי אוהב במקצוע?
אני אוהב את העובדה שזה מקצוע שמתחדש כל הזמן. ממש בכל יום לומדים משהו חדש, והדבר המרתק הוא שההבנה המדעית של מה שקורה בתאי הדם ותאי הגזע של הדם משפיעה באופן ישיר על ההחלטות שאנחנו מקבלים עבור המטופלים.
ומצד שני, אני מאוד אוהב אנשים. אני נהנה מהמפגשים, מהשיחות ומהקשר עם המטופלים. השילוב בין עולם מדעי שכל הזמן מתקדם לבין העבודה היומיומית עם אנשים הוא מה שהופך את ההמטולוגיה למקצוע כל כך מעניין עבורי.
תקופה של שינוי ותקווה
מה השתנה בטיפול במחלות MPN בעשור האחרון?
השינוי עצום. לפני עשור וקצת האפשרויות הטיפוליות שלנו היו מוגבלות יחסית. היו מספר תרופות מרכזיות, אבל ארגז הכלים היה מצומצם.בעשור האחרון אנחנו רואים גל של טיפולים חדשים, בהם תרופות שפותחו במיוחד למחלות האלה, לצד מחקרים שבוחנים גישות חדשות לגמרי.
השינוי החשוב הוא לא רק במספר התרופות, אלא במה שאנחנו מקווים להשיג באמצעותן. בעבר התמקדנו בעיקר בשליטה בספירות הדם ובהפחתת הסיכון לסיבוכי קרישיות-יתר ודימומים. היום יש טיפולים שמאפשרים בחלק מהמטופלים להשפיע בצורה עמוקה יותר גם על התהליך שגורם למחלה, ואנחנו מקווים שבעתיד נוכל לעשות זאת טוב עוד יותר.
מה המשמעות של ההתקדמות הזאת עבור המטופלים?
יש כאן שינוי תפיסתי. אנחנו כבר לא מסתכלים רק על תוצאות בדיקות הדם, אלא גם על האפשרות להשפיע על מהלך המחלה לאורך זמן.
חלק מהטיפולים החדשים נמצאים עדיין בשלבי מחקר, ולכן צריך להיזהר מהבטחות מוקדמות. אבל הכיוון מעודד מאוד. אנחנו לומדים להכיר טוב יותר את המחלות ואת המנגנונים שלהן, והידע הזה פותח אפשרויות שלא היו לנו בעבר.
כבר היום יש בידינו נגזרת חדשה של תרופה מקבוצת האינטרפרון, רו-פג-אינטרפרון (בסרמי), בעלת יעילות גבוהה ופרופיל בטיחות גבוה יותר בהשוואה לנגזרות הקודמות, וכן 3 תרופות שונות מקבוצת מעכבי-JAK. גם ההידראה הותיקה והישנה היא תרופה טובה מאד, והיום יש בידינו ידע מתקדם ומתוחכם יותר לסייע בהחלטות – מתי, איך ובאיזה סדר להציע טיפול בתרופות מ-3 הקבוצות האלו.
בשלבי מחקר קליני יש לנו נוגדנים ביספציפיים למוטציה בקלרטיקולין (CALR), ותרופות מקבוצת האגוניסטים להפסידין שיוכלו בעתיד להפחית את הצורך בהקזות דם ולשפר דרמטית את איכות החיים של מטופלים עם פוליציטמיה ורה. ומעבר לפינה אך עדיין לא הגיעו למחקרים בארץ – ישנם מעכבי JAK מדור או סוג חדש לגמרי (נקראים בשם type-2 JAK inhibitors על מנת להבדיל בינהם לבין התרופות הקיימות) שנמצאים כעת בשלבי מחקר קליני מוקדמים במטופלים עם מיאלופיברוזיס, עם תוצאות מרשימות ביותר.
קודם כול האדם שמולנו
עד כמה אתה משתף את המטופלים בקבלת החלטות על הטיפול?
מאוד. אני חושב שהעדפת המטופל היא שיקול חשוב בקבלת ההחלטות. במחלות MPN, שבמקרים רבים מתאפיינות במהלך כרוני וממושך, בדרך כלל אין צורך לקבל החלטה טיפולית באופן מיידי.
לכן, במקרים שבהם אין דחיפות, בפגישה הראשונה אני בכלל לא ממליץ על טיפול מסוים. אני מציג את האפשרויות, מסביר, ושולח את המטופל לחשוב, להתעניין ולשאול שאלות. מצדי הוא יכול גם לחפש מידע ברשת או להיעזר בצ'אט. בפגישה הבאה אנחנו חוזרים לנושא ומקבלים החלטה.
אני רוצה שאנשים יבואו עם המחשבות שלהם, עם מה שחשוב להם ועם השאלות שעולות אצלם. הם אלה שיחיו עם הטיפול, ולכן חשוב לי שיהיו שותפים אמיתיים בבחירה.
ואיך איכות החיים נכנסת לשיקולים שלך?
היא שיקול מרכזי. כשמטפלים במחלה כרונית שיכולה ללוות אדם שנים רבות, צריך לחשוב לא רק על המחלה אלא גם על החיים של האדם.
אם התחלנו טיפול והמטופל מרגיש איתו פחות טוב מאשר הרגיש לפניו, אני בהחלט שוקל להפסיק אותו או לשנות את הגישה. כמובן, אנחנו צריכים להפחית סיכונים רפואיים ולמנוע סיבוכים, אבל חשוב לי להבין מה המחיר שהמטופל משלם מבחינת איכות החיים.
יש אנשים שסובלים מאוד מתסמיני המחלה, ואצלם הטיפול יכול לשפר משמעותית את ההרגשה ואת התפקוד. אצל אחרים המצב שונה. לכן אי אפשר להסתכל על כולם באותה דרך. צריך להתאים את הגישה לאדם שמולנו.
מה חשוב לך שמטופל שמגיע אליך בפעם הראשונה יבין?
קודם כול, אני מנסה להבין איפה הוא נמצא. עד כמה הוא סובל מעייפות ותסמינים אחרים, האם המחלה מפריעה לו בתפקוד היומיומי, ואיך הוא מרגיש באופן כללי. יש הבדלים גדולים מאוד בין המטופלים.
חשוב לי גם להסביר את המשמעות של האבחנה. אני מסביר שמדובר במחלה גידולית מה"טווח הרחב" של הסרטן, אבל שמדובר במחלות בעלות מהלך כרוני, איטי וארוך שנים. לכן, נכון להתייחס אליהם כאל "מצב טרום-טרום-טרום ממאיר" (3 פעמים המילה "טרום"). אני מנסה לעזור למטופלים להבין את התמונה בפרופורציות הנכונות: יש סיכונים שצריך להכיר, יש חשיבות גבוהה במעקב, אבל לא כל אבחנה פירושה סכנה מיידית.
המטרה היא שהמטופל יצא מהפגישה עם הבנה טובה יותר של מצבו, ולא רק עם שם של מחלה.
אתה שם דגש גדול על הסברים. למה זה כל כך חשוב בעיניך?
אני חושב שאנשים רוצים להבין מה יש להם ולמה הם מקבלים טיפול מסוים. לפעמים רופאים, בגלל העומס והזמן המוגבל, מקבלים החלטות רפואיות טובות מאוד, אבל לא מספיקים להסביר אותן.
נתקלתי לאחרונה במטופלת שקיבלה טיפול נוגד קרישה בקלקסאן במהלך היריון, זריקה תת-עורית פעם ביום, בלי שבכלל הבינה למה ניתו למה היא זקוקה לו. מבחינתי זה המחיש עד כמה ההסבר עצמו חשוב.
אני משתדל להקדיש את הזמן הנוסף כדי שהמטופל יבין מה קורה בגוף שלו ומה המשמעות של הטיפול. לא כולם זקוקים לאותה רמת פירוט, אבל בעיניי המידע וההבנה הם חלק בלתי נפרד מהטיפול.
הכוח של עמותות החולים
איך אתה רואה את תפקידן של עמותות חולים כמו חלי"ל האור?
אני חושב שלעמותות החולים יש חשיבות עצומה, ובראש ובראשונה ביכולת שלהן לייצג את החולים מול הרשויות ומקבלי ההחלטות.
אנחנו חיים במציאות מורכבת של תקציבים, תרופות יקרות וסל בריאות, והרופאים לבדם לא תמיד יכולים לקדם את כל מה שהמטופלים צריכים. יש טיפולים משני חיים שלא היו מגיעים לחולים בלי פעילות משמעותית של עמותות.
אני מכיר את הנושא גם דרך אבא שלי, שמתמחה במחלת גושה. לפני שנים נכנס טיפול חדש למחלה, ועמותת החולים ניהלה והובילה מאבק משמעותי כדי שייכלל בסל הבריאות. המאבק הזה השפיע על חייהם של מאות אנשים. זו דוגמה מאוד חזקה בעיניי לכוח שיש להתארגנות של מטופלים.
מעבר לכך, לעמותות יש תפקיד חשוב מאוד בהנגשת ידע. כמו שאמרתי, לא תמיד יש לרופא מספיק זמן להסביר הכול, ועמותה יכולה לסייע למטופלים להבין את המחלה ואת האפשרויות שעומדות בפניהם.
החיים מחוץ לבית החולים
אם לא היית רופא, במה היית בוחר לעסוק?
יכול להיות שהייתי מדריך טיולים. במשך הרבה שנים הדרכתי בחוגי סיירות, ואפילו הייתי רכז בחוגי סיירות לפני שהתחלתי ללמוד רפואה. אני מאוד אוהב טבע וידיעת הארץ, וזה תחום שתמיד היה קרוב ללבי.
ומה עוד לא כולם יודעים עליך?
אני אוהד שרוף של הפועל ירושלים, גם בכדורסל וגם בכדורגל. יש לי מנוי, אני בעל מניה בקבוצת הכדורגל, ואני נוסע גם למשחקי חוץ. אבל הדבר הכי יפה מבחינתי הוא שזה הפך לבילוי משפחתי של שלושה דורות. אבא שלי, אני והבנים שלי הולכים יחד למשחקים. זה אחד הדברים שאני הכי נהנה לעשות עם הילדים.
ויש עוד משהו אישי שאני מאוד אוהב. אימא שלי אמנית שעוסקת ברקמה ובעבודות טלאים, ובמשרד המרפאה החדש שלי יש תצוגה של העבודות שלה. ככה גם בתוך סביבת העבודה שלי יש מקום לדברים שמגיעים מהבית ומהמשפחה, והמטופלים נהנים מזה מאד