אלון ברוידא מספר על הדרך המהירה לאשפוז בעקבות ירידה חדה במשקל, על האבחנה של AML, על ההשתלה, על בחירה מודעת להמשיך לעבוד תוך כדי אישפוז ועל רעיון צליחת הכינרת, כמסר של חזרה לחיים.
“אני לא מגדיר את עצמי לרגע כמישהו שסיים את חייו – להפך, אני בתהליך, מקשיב לרופאים ולא מחפש קיצורי דרך.”
ספר קצת על החיים לפני האבחון – מה עשית, ואיך בכלל הגעת לבדיקה?
בהכשרה שלי אני רואה חשבון, אבל תחום ההתמחות שלי הוא העברה של עסקים ורכוש מדור אחד לדור שני ‘עם חיוך’. אני מלווה משפחות כדי שהרכוש שיצרו לא יפגע במערכות היחסים ולא יוצר מחלוקות.
אל המחלה הגעתי ‘בטעות’, בגיל 67, לאחר שירדתי 5 קילו בלי כאבים ובלי סיבה נראית לעין. למרות שבאמת לא הייתה סיבה וזמן לא רב לפני כן עשיתי בדיקות דם והכל יצא תקין, פניתי לרופא. הרופא שמכיר אותי שנים, ניסה בתחילה להסביר לי שאין ממש שתלונות שלי, אבל ביקשתי סט בדיקות נוסף וכך היה. עשיתי את הבדיקות בבוקר, ובשש בערב הוא התקשר אלי הביתה, באופן לא שגרתי ואמר: ‘קח את עצמך עכשיו וטוס לבית החולים’. ניסיתי ושאלתי אם אפשר בבוקר, אך הוא היה החלטי מאוד ודרש שאסע עוד הערב. ב־11 בלילה הייתי כבר בשיבא, ולמחרת בבוקר התחילו טיפול.
בדיעבד הבנתי שהייתי עם 70% בלסטים; באותו רגע לא ממש הבנתי מה זה אומר, אבל הבנתי שאם הייתי מחכה עוד כמה ימים – כנראה שלא היינו מדברים היום.
במה אובחנת – ומה אמרו לך על הדרך קדימה?
אובחנתי עם AML ומהר מאוד התחילו טיפולים. לאחר מכן גם הסבירו שאצטרך לעבור השתלת מח עצם. שאלתי מה הסיכוי למצוא תורם, אך כששמעו שהסבים משני הצדדים הגיעו מרוסיה בתחילת המאה הקודמת, אמרו שיש סיכוי גבוה למצוא התאמה, פשוט כי יש הרבה תורמים מרקעים כאלה במאגר.
איך נראו הימים במחלקה? מה עזר לך להחזיק שגרה?
מה שעזר לי הוא שבניתי לי שגרה. הבאתי את המשרד למחלקה. העסקתי את עצמי רוב היום בפגישות בטלפון ובזום. בשלב מסוים, כששיבצו איתי מישהו לחדר, ביקשתי מהאחות הראשית את המפתח למשרדה אחרי שעות העבודה, כדי לנהל משם שיחות עם לקוחות. גיליתי שבבית חולים עובדים חזק בבוקר ואחר כך יש הרבה שעות פנויות שאם ממלאים אותן בתוכן, זה עובר הרבה יותר קל ומהר. כתבתי, התקדמתי בעבודה, אפילו יצא לי להוציא ספר בהמשך. הליכות עשיתי במסדרונות בשלוש-ארבע לפנות בוקר, כשאף אחד, אפילו האחיות, לא משתמש במסדרון ויותר בטוח לנו מבחינת זיהומים.
מתי הגיע שלב ההשתלה – ומה אתה זוכר ממנו?
בערך אחרי שלושה חודשים נמצא תורם (אנחנו לא יודעים מי בשלב הזה), וזומנתי למחלקת ההשתלות. ההליך נשמע מפחיד למי שלא מכיר, אבל בפועל מחברים כמו עירוי דם לווריד ומזרימים את החומר. מותקן ‘פיק-ליין’ – בעיניי זה נס טכנולוגי של ממש. חוסך דקירות חוזרות ולא הציק לי מדי. ישב אצלי כשישה חודשים ועשה עבודה מצוינת.
אחרי כשנה נודע שהתורם הוא בחור צעיר, בן 24, בשם עופר. הוא סיפר שהשאיבה ממנו לא הייתה קלה. אמרתי לו: ההורים נתנו לי חיים, ועכשיו אתה האדם השלישי שנתן לי חיים
איך התמודדת מנטלית עם האבחנה ‘יש לך לוקמיה’?
מבחינת החוויה המטלטלת שאנשים מתארים שמשנה את ההסתכלות על החיים, עברתי קודם דרך היקרים לי, כאשר אחותי, אבי ואמי נפטרו מסרטן. כבר אז הבנתי שהחיים יכולים להיגמר ברגע וצריך לחיות אותם כאילו זה היום האחרון שלך עלי אדמות.
מבחינת המחלה עצמה, לא הכרתי כלום. במחלקה מטפטפים מידע, ואני דאגתי להשלים – שאלתי חבר רופא, קראתי את החוברות הנהדרות של חלי"ל האור, הקשבתי לסיפורים של מאושפזים אחרים במחלקה. הבנתי גם מהרופאים שהטיפולים שניתנים היום, כולל טיפולים ביולוגיים, לא היו קיימים לפני עשור, וזה משפיע לטובה על הסיכויים ועל רמת הסבל. אצלי כמעט לא היו תסמינים משמעותיים, בין היתר בזכות טיפול טוב בתסמיני לוואי. הכי עזר לי לשמור על שגרה: לעבוד, לקרוא, לדבר עם אנשים, להישאר בתוך החיים.
לא ראיתי את עצמי ‘נגמר’. אני בתהליך – ועובר אותו בצורה המיטבית. מקשיב לרופאים, לא מחפש קיצורי דרך. אפילו חגגנו ‘יום הולדת השתלה’ – אני בן 71, אבל מבחינת השתלה אני בן ארבע; שילוב מעניין בין זקנה לילדות
מה היה תפקידה של המשפחה?
עם המשפחה בחרתי בשקיפות מלאה. לא הסתרתי, והם עשו ‘תורנויות’ סביבי. הכול בהתאם להגבלות – יש דברים שאסור לאכול (למשל דבש בתקופה מסוימת), ויש פיקוח יומיומי בבדיקות. התחושה שהמערכת על זה – נותנת ביטחון. למשפחה, בהרבה מקרים, יותר קשה מהחולה – הם באי-ודאות. כשאתה מבין שהכיוון טוב – לך קל יותר
איך נולד אצלך רעיון צליחת הכינרת – ולמה זה חשוב לך?
“מבחינתי זה ה- ‘יש אופק’. אם אתה מאמין בעצמך ובצוות – חלק גדול מהטיפול הוא המצב המנטלי: לא לשקוע בפחדים, ליהנות מה- ’יש’, להפוך אותו לחיובי. צליחת הכינרת הוא אתגר שמכריח אותך להשתפר בהדרגה. אז בהתחלה הייתי שוחה 10 בריכות, אח"כ 20, 40 וכן הלאה. זו לא תחרות מול אחרים – זה קודם כל בשביל התחושה הפנימית.
זה מסר חשוב במיוחד לחולים בתחילת הדרך: יש אופק, ויש הרבה שנים טובות לפניהם. אני גם מקווה שצוותים רפואיים יצטרפו לצליחה – כי ההצלחה שלי היא גם שלהם, וחשוב שגם הם יראו את הצד הזה של הסיפורים.
איפה פגשת את עמותת חלי”ל האור?
במחלקת השתלות בשיבא נתנו לי את החוברות של העמותה. זה עזר – יחד עם מקורות נוספים – לעשות סדר בבלגן של הטיפולים, התרופות והמושגים
מסר אחרון לחולים ובני משפחה שקוראים אותך עכשיו
הרמה המקצועית שפגשתי בבית החולים גבוהה מאוד, ויש הרבה טיפולים חדשים מהשנים האחרונות שמביאים תוצאות טובות. עם אמון בצוות, אמון בעצמך ושיתוף פעולה אמיתי עם ההוראות – בלי ‘גבורות’ מיותרות – זו מחלה שממוגדרת כסופנית הפכה למחלה שאפשר לחיות איתה, להתגבר, ולהמשיך לצעוד קדימה. הכי חשוב – להגיע בזמן. במקרה שלי, זה התחיל רק מירידה של חמישה קילו. אם לא הייתי בודק – ייתכן שהייתי מגיע מאוחר מדי
