fbpx

סיפורו של זאב גרוס – פרק 2

בס"ד

ערב חג השבועות

הפעם האחרונה שכתבתי היתה לפני חודש וחצי. אני מרגיש שזרמו מאז נהרות שלמים ושהחורף והקיץ חלפו יחד. כמה מים עברו בנהר בתקופה הזו שאני אפילו לא יודע איפה להתחיל.

אני מניח שהחובה והציפייה מהקוראים היא שאכתוב על היפה שלי. איך היא מרגישה ואיך עוברים עליה הימים.

מנהלת המערך ההמטולוגי באיכילוב, פרופסור עירית אביבי, שלטיפולה עברנו היא אישה מדהימה כמו כל המחלקה שהיא מנהלת. יש שיאמרו שהיא ההשראה והדוגמה, אבל כל איש צוות שם מיוחד בדרכו שלו ובגישה הייחודית שלו לחולה וכולם מלאכים.

לדברי פרופ' אביבי אנחנו נמצאים כרגע בסוג של הפסקה עד להתבהרות המצב של הגידול. אם יישאר בגודלו היום נשאר במעקב תמידי וללא טיפולים, במידה ויהיו שינויים נדון בזה. כרגע הפט סי.טי הבא בתחילת חודש יולי.

הימים הם ימי מתח וחרדה, כי תכל'ס מדובר בסוג של המתנה ללא נודע. ההמשך לא ברור וגם לא השאלה לאן פנינו מודעות שמנקרת במוחי כל הזמן. בניגוד לזמני הטיפולים שבמהלכם נאמר לנו כל הזמן "זה רק כך וכך טיפולים ונגמר", כאן מדובר בחוסר ודאות שיושבת לחולה בראש.

הצד הפסיכולוגי חזק כאן מאוד, ומי שהצליחו לשבור את הקרח היו אנשי "עזר מציון" בית אורנים בפתח תקוה שהם אלופי האלופים.

כמה היה לי קשה לדחוף אותה להיפתח לקבוצות תמיכה ולטיפולים קבוצתיים שונים, כך שאני שמח שבסופו של דבר היא התרצתה ונשאבה למקום הזה, ששאב אותה אליו במקביל. הם לא הבינו איזה נכס הגיע לידיהם, כשהוחלט על צירופה לטיול חולות/מחלימות לאיטליה. כל ההכנות סביב וההתרגשות שבאה בעקבות ההחלטה, לצד הקבוצות והמעגלים שנפתחו, גרמו לה לשכוח ולהדחיק את ה "לא נודע".

אפשר לכתוב עשרות עמודים על החוויה שהיא חוותה שם, ואני בטוח שהיא תוכל לספר אין סוף דברים, אבל אני עפתי על האהבה שהיא קיבלה בכל מקום שאליו הגיעה ועל המחמאות הרבות.

שכחתי גם לספר לכם איך צמח לה השיער וכמה שיפה לה המראה של פנקיסטית בת 30! אני משאיר לכם להחליט האם ההגדרה נכונה, כי אני לא מרשה לעצמי להיכנס לפינה של "מה יותר יפה לי?", "היום או פעם?", "שיער קצר או ארוך?". עבורי אשתי היתה הכי יפה, היא הכי יפה היום ותישאר לנצח הכי יפה.

אבל אני אשתף אתכם במשהו: בכל פעם שאני רואה אותה בא לי לעשות לה סיבוב בראש, ושמתי לב שגם הילדים רוצים ועושים עליה סיבוב אבל לי יש יתרון על כולם כי אני חש כל יום את הצמיחה והגדילה. אז מה דעתכם? מתאים לה?

כל תהליך הנסיעה לאיטליה היה מאתגר ולווה בחששות לא פשוטים (מצידי): אישור מהרופאה, חיסוני קורונה מיוחדים בשתי ידיים, העברת טופס סיכום מחלה עד כה ועוד ועוד.

כל הנסיעה שולמה בידי "עזר מציון" והכול היה כשר וברמה הכי גבוהה שניתן לתאר כולל צוות רפואי, צוות הווי, שף פרטי, זמר, סטנדאפיסט, ליווי של מתאמות ואין סוף הפתעות. כל נוסעת קיבלה מראש סט חולצות בצבעים שונים מותאם לפי ימים וסוודר ממותגים עם לוגו שנבחר.

לא יכולתי להרשות לעצמי לישון אלכסון במיטה ולא לישון לידה זה כבר יותר מידי בקשות מאדם מאוהב. אז החלטתי לברוח גם אני לחו"ל כך שלפחות בשדה התעופה נהיה יחד ושם נתפצל.

החלטנו רועי ואני לשים גורלנו בגוגל ומה שייצא ראשון בטיסות אנחנו נזמין. יצא קפריסין אבל אמרנו נדוש וגם רוליס לא נמצא (החבר הקפריסאי שלנו) אז זה פחות שווה. בקיצור יצא דובאי וכך יצאנו אל הדרך כי אני נבראתי לך.

הביחד היה מטורף והלבד היה קשה. התגעגענו מאוד אחד לשני, בלילות לא הפסקתי לחשוב עליה אם היא בסדר, האם היא מרגישה טוב ומה עם הבחילות והאם היא שותה מספיק (על היום הראשון שם כבר התייבשה להם והחליקה במדרגות).

ביום יום המתנתי לקבל ממנה תמונות שכמובן הגיעו באיחור. כל הזמן היא הייתה עסוקה בהרמת המורל, כולם הכירו אותה ועפו עליה. היא הפכה להיות הסטייליסטית של הטיול והיועצת של כולם.

אנחנו היינו עסוקים בלנצל את הזמן ולטייל, לראות כמה שיותר דברים ובאמת היה לנו כיף: גם טיולים, גם קניות, גם חיי לילה. לא צריך יותר.

דובאי היא אחד המקומות היפים שבהם טיילתי עד היום וכבר חרשנו עולם. כל אחד מאתנו חזר באורות ובהיי. היא לא הפסיקה לדבר ולספר על חברויות חדשות ועל כמה כוח ועוצמה היא שאבה מהמסע הזה, שלמעשה נחשב לטיול משחרר ומשכיח אבל תכל'ס היה בו צד נוסף של הכרות עם עוצמות של דיבוק, חברות ושל לשכוח את הרגעים הקשים.

מהצד שלי החיבור לבן והטיול שנתתי לו את השם "אבא ובן" חיבר אותנו להיכרות אמיתית, 24/7, או כמו שרועי הגדיר: אחד בתחת של השני בלי חשבון.

מה שהיה בדובאי נשאר בדובאי כמו מה שהיה באיטליה נשאר באיטליה. אני מודה שלילה אחד נפלתי לשינה ולא הצלחתי לצאת איתו בערב, מה שבדיעבד התברר שעשה לו טוב לשבת על הבר ולדבר עם זרים ולפתוח אפיקים חדשים. אז יאללה רועיקי עוף על החיים, צא לדרך שתבחר וכולנו מאחלים לך בהצלחה!

צריך לחזור למציאות וליום יום. שוב נכנסים ללופ של המתנה. הגרד חוזר להציק וגם כאבי הפרקים. תופעות שמוכרות למטופלי כימו וכמובן שהפרופסור מרגיעה וטוענת שזה יחלוף עם הזמן, ושצריך לעשות התעמלות /פילאטיס וכו' בשביל להחזיר את העצמות והשרירים לתפקוד נכון.

חזרנו לשגרת ההליכות ואני לנשיקות על הלחיים ששייכות רק לי ובכל פעם מפתיעות מחדש בטעמן המיוחד.

בערב חג השבועות וקבלת התורה אמרו בני ישראל "נעשה ושמע". ביטוי זה הפך לסמל מובהק של אמונה שלמה וקבלת התורה ללא תנאים. אנו מלאי אמונה שהתקופה הזאת תחלוף כלא הייתה ונחזור לבריאות איתנה במהרה.

סיפורים נוספים

ריצת המרתון של החיים

בחודש פברואר האחרון חצו עשרות אלפי רצים ורצות את קו הסיום של מרתון תל אביב על מקציו השונים, מי ל-5 ק"מ ומי למרחק המלא של

חלי"ל האור הייתה קרש הצלה

לפני כשלוש שנים, בשנת 2020, משקלו של אחיקם ביתן ירד עד לשפל שלילי של 66 ק"ג בלבד. הירידה לדבריו נמשכה במשך שנתיים עד שלוש שנים

חזר לטירונות בגיל 76

חיים לינדבאום אמנם כבר בן 76 אבל בתקופה האחרונה הוא הרגיש שחזר שוב לטירונות שעבר כחייל צעיר. זה קרה בטיול לאיטליה אליו יצא עם רעייתו