סיפורו של זאב גרוס

חיבוק מאולץ
בס"ד

כולם שואלים אותי שאלה פשוטה ונכונה: "מה המצב היום?", אז אנסה לתמצת.
התחלנו את התהליך שלנו בחודש אוקטובר בשנה שעברה. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים: מה זה כימו? מה זה טיפול ביולוגי? מה המשמעות של כל התרופות שרשמו לנו? מה אומרים כל השמות המפוצצים האלה? מתי תגיע הקרחת? אולי בסוף לא תהיה נשירת שיער?
חשבתי בתחילת הדרך שאף אחד לא מכין אותנו לכלום, והיום אני יודע להגיד בוודאות שחובה לקחת מידע מכל מי שרק אפשר ולא לחשוש! בין אם מדובר בארגונים, עמותות חולים שונות או אדם רגיל שעבר את זה בעצמו.
היום, לאחר שישה טיפולים משולבים, ישנה הטבה במקומות שסומנו בעבר. למרות זאת עוד יש גידול באזור הבלוטה בצוואר שגודלו קטן על פי תוצאות הבדיקה האחרונה, אבל עוד קיים וכדאי לבדוק אותו.
הוזמנו לבדיקת ביופסיה. בדיקה לא נעימה בכלל ואף כואבת. המתח לא מוסיף להרגשה הכללית ולמצב ששבר גם אותי. אני חושב שהפעם נתתי לעצמי לשקוע ויש לכך כמה סיבות.
בימים אלה אנחנו חוגגים 32 שנות זוגיות. מדובר באירוע מיוחד שהקדשתי לו פרק שלם בעבר על ה-"לב" שנים. על הלב הגדול שלה ועל האהבה שלנו שרק הולכת ומתעצמת מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש וכמובן משנה לשנה.
תכננתי משהו רומנטי ומיוחד. לא הסתרתי ושיתפתי אותה, הרי אנחנו כבר לא ילדים ורוצים לחגוג יחדיו, אבל זה נכשל. שמתי לב שגם הילדים קלטו שלא עשינו כלום ביום הזה וזה ביאס אותי עוד יותר.
יש לי תחושה מחורבנת שאני לא מצליח להרים אותה מהקרשים. אפילו את הקשר שהיא הייתה צריכה ליצור עם הפרופסור מנהלת המחלקה, שזכינו לעבור להיות מטופלים שלה, היא לא מיישמת, למרות שנתנה לנו את מספר הטלפון האישי שלה ואת המייל. ואני לא מדבר בכלל על הניסיונות להוציא אותה לדייט ביום המיוחד שלנו שנדחו בכל מיני תירוצים שונים.
אני לא בא לשפוט חלילה. כבר סיכמנו שהמקלדת היא סוג של פסיכולוג עבורי אז אני שופך לתוכה הכל.
אז שקעתי לתוך עצמי, לא דיברתי עם איש. תחושת הכישלון לא עזבה אותי, וגם כשהתחבקנו בלילה הרגשתי שהחיבוק היה מאולץ. כל הזמן חשבתי לעצמי איך אחרי כל מה שאני עושה ומשקיע עבורה אפילו נשיקה אמיתית אני לא יכול להוציא מאשתי? זה אומר כנראה שאני ממש כישלון.
אבל החיים ממשיכים וללוח הזמנים יש משמעות עבורנו, ובסופו של דבר אנחנו ננצח רק יחד.
הגענו לבדיקה לאחר לילה מלא חששות וחוסר שינה, ואז התברר שהרופא שהוזמן לבצע אותה לא מיומן מספיק לקחת דגימה מהמקום הספציפי הזה. הוא התנצל וביקש לזמן אותנו לבדיקה בידי רופא המיומן לכך.
בראייה כללית צריך לומר "כל עקבה לטובה" וכמובן שאני מצדיע לו על כך (לא מובן מאליו שרופא מודה בחוסר יכולת). לאחר בירור עם המחלקה נקבע התור בשנית והפעם לרופא הנכון. אין לי ספק שלאהבה יש חלק מאוד משמעותי בניצחון על המחלה ואני בטוח שננצח.