fbpx

יומנו של מטופל במחלקה להמטולוגיה- מיכאל אדם

פרק ראשון: בדרך לטיפול 

שש וחצי. עברו שלושה שבועות מאז הטיפול האחרון. הגיע הזמן לעוד אחד בסדרה. אוף, לא הכי נעים, אבל או-טו-טו אפגוש את הצוות הרפואי של המחלקה “שלי”, עם חיוכם המעודד. הלילה עבר עליי ככל הלילות למן תחילת הטיפול. קשה לי להירדם, יקיצות תכופות ומדי פעם פיפי ולשתות – אבל לא בוכה! לא יודע איך, אבל כהרגלה, חברתי על ארבע כבר ניחשה שהתעוררתי, והיא דורשת ברוב יללות חסרות פשרות כי אקום ואגיש לה את ארוחת הבוקר המסורתית האהובה עליה: כף טונה במים. אך, לפני הכול, עליי ליטול את כדור ה-“לנטון”, חצי שעה לפני ארוחת הבוקר, על פי הוראת הרופא, מה שבטוח-בטוח.

מעבר לחלוני, תזמורת של ציפורים מצייצת ושמש ביישנית מנסה לטפס השמימה באיטיות, אם כי בהצלחה מאירת עיניים. גם להסיר את השעון מכף היד צריך, כדי לא להפריע לאחות להחדיר את מחט העירויים. כעת אפשר לקום ולהכין ארוחת בוקר לחברה שלי על שתיים שהפכה, בנוסף לתפקידה כרעייה, גם למזכירה ולאחות תומכת. הנה, גם היא התעוררה "בוקר טוב בעלי. אל תשכח לא לקחת את התרופה ללחץ דם היום, זוכר!"

שבע ועשרה, אנחנו בדרך. אוויר צח בחוץ, והחיים בעיר התחילו להתעורר. כדאי להגיע ראשון למעבדה ללקיחת דם לפני שיהיה שם תור. הפקקים עדיין מועטים בשעה מוקדמת זו. איזה כיף, פרוטקציה למיוחסים בלבד: שער בית החולים נפתח אוטומטית בפניי, כמו מאחל “ברוך הבא כבודו למקדש בעלי הווריד הכחול!” גם החנייה חינם, כמו למנהלי המחלקות ולרופאים.

"בוקר טוב, מה שלומך? מאיזו אצבע אתה רוצה היום?"

ממש לא אכפת לי. אני מושיט את ידי השמאלית, מזיז את האצבעות ומשיב לאחות בטון היתולי "לא משנה, תבחרי את!"

דקירונת קלה וחיוך מלוּוה במילות עידוד חודרים לעורי. איזה ידיים עדינות יש לאחיות הנחמדות האלה!

זהו. השעה שבע וחצי. עכשיו צריך להגיע למחלקה ולהצטייד בהרבה סבלנות. מה אני אומר: בהמון סבלנות! ראשית, משום שעד שמונה אין מה לעשות במחלקה המיותמת, מלבד לפתור תשבצים או לנסות לקרוא או לכתוב, למרות התמעטות כושר הריכוז. הנה, מגיעה המזכירה הממונה על הרישום, על קביעת התאריכים ועל עדכון התיקים. עוד חיוך מבטיח מבזיק מפניה ומאיר את הפרוזדור. מעט אחר כך גם החולים מתחילים להגיע אחד לאחד, זאת על כיסא גלגלים, זה מלווה בקרוב משפחה ואחדים בגפם. מחשבה מפלחת את מוחי. מה, אין להם בן זוג, בן או בת שילוו אותם? מסכנים שכמותם: גם חולים וגם בודדים. אני כבר הספקתי להכיר אחדים ואחדות מהם, הרי אנחנו מהמחזור של ימי חמישי.

שמונה וחצי. אין עוד כיסא פנוי: כול המועמדים לעירוי או לזריקה ישובים וממתינים בדריכות מופגנת במסדרון להגעת שני המכלים הכחולים ובהם הנוזל המגי שיזרים בוורידינו קורטוב של תקווה.

כל השבטים, כל האתניות, כל המגדרים והמגזרים מיוצגים כאן: יהודים, דתיים וחילוניים, בדואים, קשישים  וצעירים, קבוצה הטרוגנית של חולי סרטן המצפים בשקט ובקור רוח, בייאוש או בחשש-מה, לארגז הכחול, לשיקוי הפלא. שוויון ואחווה תמצא כאן בפרוזדור החיוור של המחלקה להמטולוגיה, כמו התגשם פה חזונם של הנביאים, של מנסחי מגילת זכויות האדם ומגילת העצמאות: “לכל אדם באשר הוא הזכות לחיים”. אכן, עבור כולנו, במיקרו-קוסמוס של המחלקה להמטולוגיה הצטמצם העולם והוא התגמד לממדיו הטבעיים: הישרדות. במקום הזה, אני הוא האחר והאחר הוא אני. אני המנקה האתיופית בעלת סבר הפנים החייכני השוטפת חזור ושטוף את חדרי האשפוז הריקים מאדם. אני הבדואי הזקן בעל העיניים הדהויות והבוהות. אני האישה הדתייה הישובה בכיסא הגלגלים וידיה הכחושות והכחולות מרוב זריקות רועדות על ברכיה. אלוהים אחד יש כאן, והוא משותף לכל החולים, הרופאים והאחיות הם נציגיו.

הדגים באקווריום באמצע הפרוזדור רוקדים להנאתם במים המבעבעים, ואני מתבונן בהם ארוכות. מעניין מי מאכיל אותם בסופי השבוע ובחגים. אשאל את אחת האחיות לכשתגיע. האיש הצולע, הסוחב את הארגז הכחול המקווה מתמהמה. אשב ליד רעייתי ואנסה לפתור עוד תשבץ.

השעה תשע וחצי. סוף-כל סוף המקרר הכחול על גלגלים מגיע ומעט אחריו גם אורי הרופא. כולנו נושמים לרווחה. איזו הקלה! עכשיו, ההמתנה לא הייתה לשווא.

חדרו של הרופא קר ומנוכר. הוא זהה לכל חדרי הרופאים: שולחן ועליו מחשב עם מדפסת, על הקיר תלוי לוח מודעות גדוש במילים לועזיות וכמובן, ד”ר אורי עונד על צווארו את הסמל הבלתי נמנע של המעמד: הסטטוסקופ. אלא שבמחלקה זו הרופא דווקא מתעניין בזהותי. הוא קם, מושיט את ידו פונה אליי בשמי, כשחיוך ידידותי מתלווה לשאלה. גם אשתי זוכה לאותה אדיבות:

"מה שלומך מיכאל, איך אתה מרגיש?"

"אני מרגיש לא רע דוקטור, באשר לשלומי, אני אשמע ממך…!"

עוד חיוך חברי, והתשובה המעודדת מגיעה "בדיקות הדם שלך בסדר, מיכאל, לבד מקצת אנמיה, אבל בגדול הכול כשורה."

בתום דקות ארוכות של שאלות ותשובות באווירה נינוחה, ידידותית קמעה,  ד”ר אורי קם מכיסאו, מושיט את ידו מעל השולחן ומעניק לנו את חיוכו, שהוא חלק תומך בטיפול, לפחות כמו הסטרואידים. “בהצלחה מיכאל”.

שבנו לפרוזדור. חלק מהכיסאות התרוקנו לטובת חדרי האשפוז. התחילו הטיפולים.

השעה עשר וחצי. האחות צצה מתוך אחד החדרים, מבודחת ועליזה, וזורקת שם: “מיכאל”! אני ממהר אליה ורעייתי בעקבותיי. חדר מס’ 3, סוף הפרוזדור. אני מתיישב בכורסה הנוחה מדגם “אמריקן קומפורט”, כמעט כמו שלי בסלון ביתי. האלטר אגו שלי יושבת לידי, ספרון התשבץ שלה מוכן לפעולה.

בדואית צעירה מרהט היא שכנתי לטיפול מימין. היא מחליפה אתי חיוך מבויש: “אהלן, כיף חאלק אינתה?”

כוסית הפלסטיק המסורתית ובה שלושה כדורים מושטת אליי, והמחט לא מאחרת לחדור ללא כאב וללא דימום. ידי זהב יש לאחות האימהית! שעתיים של טפטוף עד אשר תתרוקן שקית המבטרה. “הכול בסדר מיכאל?”  “בסדר גמור”. בדיקת לחץ דם. כל עשר דקות מאיצים את קצב הטפטוף. רעייתי אחראית על הספירה. זה מזכיר לה את תקופת התיכון אי-שם בשנות השישים, כאשר הייתה אחראית לצלצולים לציון סיום השיעורים ותחילתם במקום השעון האוטומטי שעדיין לא הותקן – ולעתים קרובות פספסה. במקרה שלי היא מדייקת להפליא!.

בכורסה משמאלי, חולה בסרטן הלבלב חש ברע אחרי הטיפול, והרופא מזעיק כוח עזר להעברתו למחלקת טיפול נמרץ. אשתו נאנחת, ואני יכול להבחין בדמעות הזולגות מעיניה….

השעה שתיים אחר הצהריים. השקיות שמעליי סוף-סוף התרוקנו כליל. האחות מנתקת אותי מהן, ובעדינות האופיינית לה ומסירה את המחט מוורידי. עברתי עוד סדרה של ביו-כימיו-תרפיה. האחות מעניקה לי חיוך מסכם. באימפולס אינסטינקטיבי אני מחבק אותה ומנשק אותה לאות תודה והוקרה. “להתראות בטיפול הבא מיכאל”.

התור הבא בעוד שלושה שבועות. בינתיים, טפו-טפו-טפו, הכול סביר ואני מרגיש, אולי בזכות הסטרואידים, כמו שמשון הגיבור! בהגיענו למגרש החנייה, רעייתי שואלת את השאלה הרגילה:

"אתה חושב שתוכל לנהוג?"
" יש סיבה שלא? אני חולה?!"

אני מתניע את האוטו. הכול בראש, חוץ מהעייפות והחולשה שברגליים. המחסום המאויש שוב נפתח בפנינו. תחושה מוזרה. מעבר לו, כאילו המדינה מתחלקת לשלושה מגזרים: הצבא, בתי החולים והג’ונגל שבחוץ. כל אימת שאתה נמצא באחד מהם, נדמה לך שכל העולם רק צבא, רק בית חולים או רק ג’ונגל. הנה, חזרנו לג’ונגל

סיפורים נוספים

ריצת המרתון של החיים

בחודש פברואר האחרון חצו עשרות אלפי רצים ורצות את קו הסיום של מרתון תל אביב על מקציו השונים, מי ל-5 ק"מ ומי למרחק המלא של

חלי"ל האור הייתה קרש הצלה

לפני כשלוש שנים, בשנת 2020, משקלו של אחיקם ביתן ירד עד לשפל שלילי של 66 ק"ג בלבד. הירידה לדבריו נמשכה במשך שנתיים עד שלוש שנים

חזר לטירונות בגיל 76

חיים לינדבאום אמנם כבר בן 76 אבל בתקופה האחרונה הוא הרגיש שחזר שוב לטירונות שעבר כחייל צעיר. זה קרה בטיול לאיטליה אליו יצא עם רעייתו