אשר דייויס היה דמות השכן הפעיל שגר בקומה שמתחת בבניין שלכם, כזה שיוצא לריצות שטח ארוכות, לריצות אולטרא מרתון ולמרוצים באופן קבוע. אלא שלפני קצת יותר משנה, בחודש מרץ 2022, הוא התחיל להרגיש שהיכולת שלו באימונים קצת נפגעת.

"היה לי קשה לנשום, הלכתי כמו אדם מבוגר מאוד, בקושי רב", נזכר דייויס, 47, תושב פתח תקוה, "התחלנו לעשות בדיקות וגילו לי ספירות דם נמוכות. נשלחתי לגסטרולוג שבדק אותי ואישר שהכל תקין, אלא שהוא לא היה רגוע. הוא ביקש שאעבור בדיקת סי.טי והדגיש שברגע שהתשובות מגיעות שאעביר לו אותן אפילו בוואטסאפ. זו הייתה שעת בוקר של יום רביעי שפתאום קיבלתי ממנו שיחה שהתחילה כך: 'תקשיב טוב. תפוס את הדברים שלך וטוס עכשיו לבית החולים בילינסון. יש לך גוש גדול במיצר בבית החזה, יתכן סוג של גידול אבל אני לא יודע מה הוא".

הגידול הזה אובחן כלימפומה לימפובלאסטית והחל מאותו טלפון של הגסטרולוג, החיים של דייויס ומשפחתו לא חזרו לקדמותם. "כלום לא עבר לי בראש באותו הרגע", מפרט דייויס, "הרמתי טלפון לאשתי שהייתה באותו בוקר בתל אביב ואמרתי לה שאני מגיע לאסוף אותה ונוסעים לבית החולים. בדרך אליה התקשר אליי רופא המשפחה שראה את הבדיקות, וכבר אמר לי שהוא דאג להכל ומחכים לי במיון ומשם ישר למחלקה. אז התחיל הפחד הגדול כי אתה לא מדמיין דבר כזה".

ומה קרה אחרי שהגעת לבילינסון?

"ישר קיבל אותי סניטר עם כיסא גלגלים שהעביר אותי לאשפוז במחלקה הפנימית, שם שהיתי כשבוע עד שנמצא לי מקום במחלקה ההמטו-אונקולוגית. יום שישי של ערב החג השבועות, אני שוכב עדיין במחלקה פנימית הודיעו לי שהגיעו תוצאות הביופסיה ושיש לי סרטן אך טרם יודעים איזה, "הדבר הראשון שעובר לי בראש עם קבלת הבשורה, זהו, דפקתי לילדים שלי את הטיול שתכננו כל השנה לסקוטלנד איך אבשר לילדים, מה תהיה תגובתם?" אלא שהילדים של דייויס קיבלו את הבשורה בהבנה מלאה וכך החל מסע של שנה, שכלל הרבה מאוד אשפוזים ארוכים ואתגרים, אבחנה של סרטן שנחשב אגרסיבי אבל כזה עם אחוזי החלמה גבוהים.

דייויס מתאר את תחילת המסע שלו "בשבת בבוקר כשבישרנו לילדים את ההודעה – התגובה שלהם כל כך הפתיעה אותי – הייתי המום !! הם אמרו, בסדר אבא לא נורא ניסע בפעם אחרת וזהו. ללא בכי ללא צעקות שבר. קיבלו את הבשורה גם על הסרטן וגם על ביטול הטיול מעל ומעבר למצופה מהם – כמה כח זה נתן להתחיל את התהליך!  מייד אחרי החג חזרנו לאישפוז במחלקת פנימית ומשם ישירות למחלקת ההמטו-אונקולוגיה. אמרתי לעצמי, טוב סרטן, בסדר, תגידו מה עושים ובוא נשלים עוד משימה עוד אתגר כמו שהתייחסתי אליו".

ההשראה מהילדים שלו והגישה החיובית עזרו לדייויס לצלוח את האתגרים והרגעים הקשים. אמנם היו עליות וירידות, אבל תמיד ניסה לשמור על אופטימיות וציפייה לטוב "כשאני יוצא לדרך אני תמיד מסתכל על נקודת הסיום", מודה דייויס, "אני אחרי טיפול הכימותרפיה האחרון ולכאורה נקי מסרטן. המסע הוא מדהים, הילדים פתאום לקחו עוד אחריות שרצינו שתהיה להם. מסע מדהים בכל הקשור למשפחה, לבית, לחיים, איך להירתם למשימות ולשמר זוגיות עם כל הקושי שיש בכך".

למה אתה הכי מתגעגע?

"עוד לא חזרתי לרוץ. אני מתגעגע לשדות בריצות. זה חסר לי. אני מתגעגע להריח כי אין לי חוש ריח עדיין. מתגעגע לחוש הטעם שבא והולך אבל זה עדיין זה לא זה. אהבתי מאוד לבשל ורק לא מזמן חזרתי לזה. אני מחכה לדברים האלה שיחזרו".

אתה אדם דתי. עד כמה האמונה שיחקה פה תפקיד מרכזי?

"אני מאוד חזק באמונה שיש סיבה טובה למה זה קרה. לא שאני מבין למה, אבל לא מבינים הכל. זה הרצון ועם זה מתמודדים, כנראה כדי לעזור לאנשים אחרים ולטפל בהם. עכשיו אני לומד שיאצו כי אני עובר טיפולי שיאצו ורואה כמה זה עוזר ואני רוצה לעזור לאחרים. זו כנראה סיבה לשנות כיוון בחיים".

איפה פגשת את חליל האור בתהליך?

"היה כנס בבילינסון שם פגשנו לראשונה את העמותה. לא הרגשתי צורך בסיוע מהיום הראשון שחליתי, כי מעולם לא קראתי לזה 'המחלה', אמרתי שאני חולה סרטן. סוג של גאווה. יש סרטן כמו שיש כאב ראש ואני חולה סרטן. אין מה להתבייש בזה אז תמיד הרגשתי פתוח".