על היד שלי חרטתי: "לעולם לא אוותר" – דבורי קיסרי

על היד שלי חרטתי: "לעולם לא אוותר" – דבורי קיסרי

אובחנתי עם סרטן דם – אופסי….

בגיל 64 הגעתי לבדיקת ממוגרפיה שגרתית. במהלכה הרופא מישש את אזור הצוואר והפנה אותי לביופסיה בבית השחי ובמפשעה. התוצאה מבית השחי הייתה נקייה, אבל הביופסיה מהמפשעה הביאה איתה בשורה אחרת לגמרי: אובחנתי עם לימפומה פוליקולרית מסוג נון-הודג'קין. 

ובמילים פשוטות וברורות יותר – סרטן דם.

המילה הראשונה שנפלטה לי מהפה הייתה "אופסי". 

בתוך זמן קצר הפכתי מאישה בריאה, יציבה ומתפקדת, לאישה שמחוברת לאינפוזיה ומקבלת כימותרפיה. במהלך הטיפולים איבדתי את היכולת לבלוע. כמעט כל דבר שניסיתי להכניס לפה נפלט מיד החוצה. סבלתי מכאבי בטן קשים, הקאתי סביב השעון, ואמבולנס היה מגיע אלינו הביתה כמעט על בסיס קבוע.

בתוך שלושה חודשים ירדתי 30 קילו.

רק בדיעבד, ולאחר בדיקות של מיטב הרופאים, התברר שמדובר בזיהום ובחסימה במעי הדק, שנגרמו כסיבוך של הכימותרפיה.

לעצור, לנשום ולא לפחד מהלא נודע

זו הייתה שנה קשה מאוד. שנה של התמודדות פיזית לא פשוטה, אבל גם שנה שבה גיליתי עד כמה לנפש יש תפקיד משמעותי בדרך שלי.

הבטחתי לעצמי שאת המחלה הזו אני מאתגרת. שאני לא נותנת לה לקחת אותי לתהום. על היד שלי חרטתי את המשפט "לעולם לא אוותר", והוא הפך למוטו שמלווה אותי בחיים עד היום.

למזלי, תמיד ניחנתי בחשיבה חיובית. גם בתוך התקופה הקשה ידעתי איכשהו לא להיכנס לפאניקה. רק מאוחר יותר הבנתי שלאורך ההתמודדות פעלתי, באופן אינטואיטיבי לחלוטין, לפי עקרונות של מיינדפולנס.

ידעתי לעצור ולנשום עמוק, להרגיע את עצמי ולהזכיר לעצמי לא להיכנע ולא לפחד מהלא נודע. גם כשהגיעו מחשבות מפחידות, ניסיתי לא לתת להן להשתלט עליי. ספרתי את הנשימות פנימה והחוצה, נתתי למחשבות מקום – אבל השתדלתי לא להישאב לתוכן.

ובעיקר, האמנתי בעצמי וברופא שטיפל בי במסירות.

תוך כדי תהליך ההחלמה המשכתי לעשות עבודה פנימית עם עצמי וגם ללמוד את תורת המיינדפולנס. היום, מבחינתי, זו כבר דרך חיים: להיות קשובה לעצמי, לגוף שלי ולסביבה, מתוך רוך, אמפתיה וחמלה.

למדתי גם לבחור את הסביבה שלי. חיפשתי אנשים ומקומות עם אנרגיה חיובית, בלי לחץ ובלי "רעשים" מיותרים.

ההתנדבות בחלי"ל האור שהעצימה גם אותי

בשנים האחרונות אני לוקחת חלק בתוכנית "מעגלים" של עמותת חלי"ל האור, שהקים גיורא שרף היקר. בכל שנה, בחודש ספטמבר – חודש המודעות לסרטן הדם – פועלים נציגי העמותה בבתי חולים ברחבי הארץ. המנטורים מסייעים למטופלים ולבני משפחותיהם לקבל ידע ומידע, להכיר את זכויותיהם מול המוסדות השונים ולקבל תמיכה וליווי.

התמיכה ניתנת גם בשיחות טלפון ולעיתים במפגשים אישיים. מבחינתי, זו מערכת יחסים שבה שני הצדדים מרוויחים. התוכנית לימדה אותי הרבה וגם חיזקה יכולות שהיו קיימות בי עוד קודם.

בעמותת חלי"ל האור, שבה אני פעילה, המנטורים הם אנשים שחלו בעצמם בסרטן הדם. החיבור בין המנטור למטופל נעשה מתוך מחשבה על ההתאמה ביניהם. לאורך השנה מתקיימים גם מפגשי זום, הרצאות, למידה ושיתופים, שמאפשרים לקבל מידע ולהמשיך להתעדכן.

עבורי, היכולת להעביר הלאה משהו מתוך הדרך שעברתי היא משמעותית מאוד.

היום אני מרגישה מצוין. אני בריאה, חיה, תומכת בעצמי וגם בקהילה המופלאה הזו. אני נמצאת במעקב קבוע של המחלקה ההמטולוגית, אחת לחצי שנה ולעיתים אפילו אחת לשנה.

עברו כמעט 12 שנים מאז האבחנה, וכשאני מסתכלת לאחור אני יודעת עד כמה הדרך הזו שינתה אותי.

תאמינו בעצמכם ובכוחות שיש בכם

אני מאמינה בשילוב בין הרפואה הקונבנציונלית לבין הדברים המשלימים שעזרו לי באופן אישי לאורך הדרך. מבחינתי, השילוב הזה היה מקור גדול של כוח. ואני אפילו לא קוראת לזה מלחמה – כי לא רציתי לחיות בתחושה שאני נמצאת כל הזמן בשדה קרב.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר כאן, בענווה ובאהבה, הוא את מה שעזר לי לאורך השנים.

למדתי להתבונן פנימה ולנסות לנקות את הראש ממחשבות טורדניות. בחרתי לא לגלול באופן אובססיבי בגוגל או בצ'ט ולחפש בלי סוף מידע על המחלה שהייתה לי. כשנזקקתי למידע, העדפתי לדבר עם הרופא שלי, לבדוק, לקרוא מחקרים, להקשיב להרצאות ולהשתתף במפגשי תמיכה וחיזוק.

השתדלתי לא לתת מקום גדול מדי ל"מה השכנים אומרים".

לי הדרך הזו עזרה מאוד. ועל הדרך גם למדתי כל כך הרבה – ידע שאני משתדלת היום להעביר הלאה.

והכי חשוב מבחינתי: לנשום. לחשוב חיובי ככל האפשר. תאמינו בעצמכם ובכוחות שיש בכם.

אני יודעת שזו הדרך שעזרה לי לעבור את התקופה הקשה ביותר בחיי ולהמשיך קדימה.

בריאות טובה לכולנו. 😊

סיפורים נוספים

כשאריאלה אובחנה לראשונה במחלת דם בגיל 19, היא לא שיערה שהמחלה תלווה אותה במשך יותר מעשרים שנה ותשפיע על החלטות

לפני המחלה, החיים של שרון היו מלאים ועמוסים. היא גידלה שני ילדים, הייתה בזוגיות בפרק ב' וניהלה קריירה בתחום המחקרים

הדר קוסטיקה הייתה בת 30 כשהחיים שלה עצרו בבת אחת. בדיוק אחרי שסיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית, בתחילתה של זוגיות

אורלי קנובל, אמא לשלושה, יו"ר משותפת בחלי"ל האור, חולת פוליציטמיה ורה ומובילת קהילת חולי MPN בעמותה, מספרת על רגע האבחנה

ירון בלום, בן 55 מקריית אונו, נשוי ואב לשלושה, היה כל חייו אדם של עשייה – צנחן, עובד שטח ותיק

אלון ברוידא מספר על הדרך המהירה לאשפוז בעקבות ירידה חדה במשקל, על האבחנה של AML, על ההשתלה, על בחירה מודעת