ד"ר צופיה ענבר, רופאה בכירה במערך ההמטולוגי בבית החולים רמב"ם בחיפה

למה בחרת להיות המטולוגית?

"בחרתי בתחום הזה כי הוא כולל ליווי ארוך טווח של מטופלים, וזו גם הסיבה שבגינה הלכתי ללמוד רפואה. חיפשתי את הקשר הארוך הזה. כמו כן יש לי היסטוריה משלי כמטופלת המטו-אונקולוגית, ואני מניחה שגם זה הוביל אותי לתחום. חליתי בגיל 15.5 בהודג'קין לימפומה, התחום שבו אני מטפלת היום".

מה את הכי אוהבת במקצוע?

"את היכולת לעזור למטופלים בנקודת המשבר הזאת. אני מרגישה שיש לי את הכלים, גם מהמקצועיות שרכשתי וגם מהניסיון האישי, לעזור למטופלים בנקודת השבר הזאת בחיים. והתחושה שהצלחתי לעזור למטופל, גם בפן הנפשי וגם בפן הפיזי, היא הדבר הכי טוב במקצוע".

יש רגע של הצלחה שאת זוכרת במיוחד?

"מטופל צעיר, שקיבל אבחנה של לימפומה הודג'קין, וסירב לקבל טיפול בגלל האמונה שלו שיש דרכים אחרות להירפא. אני ישבתי איתו, קיימנו שיחות מאוד ארוכות, שבסיומן הצלחתי לשכנע אותו לקבל טיפול מאוד חדשני למחלה המפושטת שלו. ועכשיו הוא ברמיסיה מלאה וזו מבחינתי הצלחה, כי לא רק טיפלתי בו אלא הצלחתי גם להתחבר אליו באופן אישי. להבנה עם ההתמודדות שלו אל מול המצב הקשה, ואז השכנוע שלו וההצלחה לגייס אותו".

ואיזה רגע של כישלון את זוכרת?

"יש המון רגעי כישלון. קשה להיות רופאה המטו-אונקולוגית, כי כל חזרה של המחלה היא כמו תחושת כישלון עבורנו בטח אם יש קשר כל כך קרוב עם המטופל. גם תמיד יש את רגשות האשם והתחושות שאולי הייתי צריכה לפעול אחרת מהדרך שבה פעלתי. רפואה זו לא מתמטיקה. בכל מיני מצבים ישנן כמה דרכי פעולה, ועל סמך הידע הרפואי והמחקרים הקיימים אנחנו בוחרים בדרך שלדעתנו היא הנכונה ביותר. ואם היא נכשלת אז התחושה קשה, וישנן רגשות למה לא בחרתי בדרך השנייה. יש לי חולים שנפטרו שמלווים אותי כל החיים".

את יחסית צעירה (בת 43). עד כמה העובדה הזו משפיעה על הממשק שלך מול מטופלים צעירים?

"בחרתי דווקא בתחום הזה שמטפל בצעירים. אני שייכת לצוות הלימפומה של המכון ההמטולוגי אצלנו, ואני מטפלת בעיקר בלימפומה הודג'קין שמאפיינת צעירים. אני מאוד נמשכת לתחום הזה, יותר קל לי מבחינה נפשית לטפל בצעירים ובבריאים. אני מחוברת למטופלים צעירים ואני חושבת שהגיל הצעיר שלי עוזר להם ויש לזה עדיפות. גם הקמתי ברמב"ם את המרפאה לקנאביס רפואי, וזה קוסם מאוד לצעירים שמגיעים לקבל רישיון".

מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עתיד להשתנות בהמשך?

"עולם ההמטולוגיה משתנה כל הזמן. אנחנו לאט לאט עוברים לטיפולים משולבים בתרופות ביולוגיות שונות, וגם בתחום ההודג'קין הגענו למצב שאימונותרפיה נכנסת בקו ראשון. העתיד שכולנו מצפים לו זה לטפל רק בתרופות מוכוונות מטרה וללא כימותרפיה. הלוואי שנגיע לזה יום אחד".

איך את מעריכה את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?

"הטיפול מצוין. הטוב ביותר. אנחנו ברמה מאוד גבוהה. הרופאים כל הזמן בכנסים, מתייעצים ושמים את מדינת ישראל בחזית".

איך את רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?

"התפקיד שלהן מאוד חשוב. בכובע השני שלי אני גם רופאה בצוות טיפול תומך של המכון ההמטולוגי. כרגע סיימתי קורס בן שנה של רפואה פליאטיבית ואני יודעת עד כמה חשובה מערכת התמיכה במטופל ובמשפחתו. אי אפשר לתאר את זה במילים ואי אפשר להבריא בלי זה. עמותת חליל האור נותנת הרגשה של שייכות למטופלים עם כל התוכניות, המידע, ההרצאות וימי העיון. זה מאוד חשוב וחלק לא מבוטל בתהליך הריפוי שכולל לא רק כימותרפיה".

אם לא היית רופאה במה היית בוחרת לעסוק?

"כנראה שהייתי עוסקת גם במקצוע טיפולי, אולי פסיכולוגיה או משהו דומה".

את פעילה, מתנדבת בעמותות, השתלמת ברפואה פליאטיבית. מה מניע אותך לעשות את כל הדברים האלה?

"לפני 20 שנה הגעתי לפרויקט של האגודה למלחמה בסרטן כמחלימה בשם 'יוצאים מהחיים'. טסנו ליוון, טיילנו, עברנו כל מיני פעילויות מהנות. הפרויקט הזה שינה את שמו לאורך השנים ל'בוחרים בחיים' והוא שייך עכשיו לעמותת 'גדולים מהחיים'. ולאחרונה, אחרי 20 שנה, נסעתי ללוות כרופאה קבוצה של מחלימים צעירים לטיול בהולנד. זו היתה סגירת מעגל מאוד מרגשת עבורי אחרי שלפני 20 שנה הייתי במצב שלהם בדיוק.

"אני אוהבת אנשים, ואני בטוחה שהגעתי להיות רופאה גם כצורך טיפולי עבורי אחרי מה שעברתי לפני הרבה שנים. הייתי כל החיים בתחום הסרטן עוד לפני שלמדתי רפואה גם בתור מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן, בשיעורים פרטיים, בהרצאות. זה שנשארתי בתחום כנראה מסמן סוג של תרפיה עבורי".