ד"ר תמר תדמור, מנהלת המכון ההמטולוגי ובנק הדם במרכז הרפואי בני ציון, חיפה

למה בחרת להיות המטולוגית?

"הגעתי לתחום אחרי שאבא שלי חלה בלימפומה ולבת המצווה שלי הוא הגיע עם פיאה. המטולוגיה הוא תחום שקרוב ללבי, והגעתי אליו מתוך אמונה מאוד אופטימית במקצוע כי, בין השאר, חגגנו לאבא כבר יום הולדת 80. התחום הזה מאפשר גם לעשות רפואה שדורשת היכרות מתמשכת עם המטופל, ולא היכרות קצרה. היכרות שמחייבת התמסרות רגשית, היכרות איתו ועם בני משפחתו, וזה כיוון שהתאים לי יותר. פחות חיפשתי לנתח את המטופל ולא להכיר אותו".

מה את הכי אוהבת במקצוע?

"אני אוהבת את הגיוון הרב בתחום, את העובדה שהוא נמצא כל הזמן בהתפתחות. כל הזמן נדרשת למידה כי ישנם שינויים, מגלים סיבות חדשות למחלות וטיפולים חדשים. אתה כרופא נדרש כל הזמן לשנות את ההיררכיה הטיפולית. יש כאן גם שילוב בן קרישה, בנקאות דם, המטולוגיה בסיסית והמטו-אונקולוגיה ואני אוהבת גם את הקטע של יחסי האנוש".

יש רגע של הצלחה שאת זוכרת במיוחד?

"היה לי מטופל צעיר שעם האבחון שלו הוא ובת זוגו ממש הרגישו שחרב עליהם עולמם. הוא היה מגיע עם אשתו לטיפולים והיא היתה מדברת איתי ברעד, בפחד, שהיא הולכת לאבד אותו. הייתי כמעט כל עולמם באותה תקופה, ולימים אחרי שהוא סיים את הטיפולים יצאתי לרכיבת אופניים. בעצירת קפה ראיתי אותה יושבת גם ועשיתי לה שלום. האישה ניגשה אליי ושאלה אותי 'תזכירי לי מאיפה אני מכירה אותך? את נורא מוכרת לי'. הם כנראה הדחיקו את זה והמשיכו הלאה. אני הזכרתי לה והיא כמובן שמחה לראות אותי. זה היה מצחיק".

ואיזה רגע של כישלון את זוכרת?

"כמעט עם כל חולה שמצבו מסתבך או שהוא נפטר אתה אומר לעצמך שאתה לא אחראי על המחלה שלו ועל הביולוגיה הגרועה שלה, אבל אי אפשר שלא לשאול את עצמך מה היית יכול לעשות אחרת בצמתים שונים של קבלת החלטות. זה מלווה אותך ביום יום אבל גם הופך אותך לרופא טוב יותר. הניסיון והאחריות על הכתפיים שלך הם שונים מאשר כשאתה צעיר".

ועד כמה את מרגישה שהגיל שלך (56) משפיע בממשק מול חולים?

"זה גם עניין של אישיות, אבל קודם כל יושב מולי מטופל ואני יודעת מה לעשות איתו. אני מתחללת בראש מי האיש, איך לדבר איתו. יש אנשים שלא רוצים לדעת הרבה ויש שרוצים לדעת הכל. אני חושבת מי האדם שמולי ומה תהיה הדרך להתנהל מולו, כי יש שזקוקים לרופא סמכותי יותר ויש כאלה שרוצים שהדעה שלהם תחשב ויהיו חלק מניהול המחלה. אני לא מתעקשת על משהו אם לדעתי הוא לא עקרוני, כשהזמן והניסיון מאפשרים גם להפריד בין מקרים רגילים לבין כאלה שהם יוצאי דופן".

מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עתיד להשתנות בהמשך?

"הטיפול ב-CLL השתנה בצורה דרמטית. כשאני התחלתי לטפל לא היה טיפול ייעודי, ונעזרנו בפרוטוקולים של לימפומה מפני שהמחלות דומות. לאט לאט התחילו יותר מחקרים שמיועדים לחולי CLL, שהיו מבוססים על טיפול כימו בשילוב טיפול ביולוגי. היום אנחנו נמצאים כבר בעידן של ללא כימו. הטיפולים ממוקדי מטרה ויש לנו כלים למדוד עומק תגובה טוב יותר. ישנם מדדים טובים יותר להעריך תגובה לטיפול, כשרוב הטיפולים מגיעים בכדורים ולא דרך הווריד מה שנותן למטופל עצמאות ושיפור באיכות החיים. הטיפולים הולכים ומשתפרים כל הזמן, כי ישנן תרופות חדשות כל הזמן".

איך את מעריכה את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?

"רמת טיפול מצוינת. יש לנו סל תרופות מאוד נדיב ואני לא מדברת על השוואה למדינות עולם שלישי או מזרח אירופה. אני יודעת זאת מעמיתים ממדינות כמו באירופה המערבית, כמו סקנדינביה והולנד, שאצלן ישנן פחות תרופות שנמצאות בסל כבר מקו ראשון. אנחנו בארץ מעורבים גם בהרבה מחקרים קליניים ויכולים להציע למטופלים פעמים רבות תרופות עתידיות שהולכות להגיע".

איך את רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?

"אני נעזרת הרבה בחלי"ל האור. מערכת הבריאות כרגע לא ערוכה לספק מעטפת למטופל כמו שהדברים מתקיימים היום בבתי החולים. אם אתה רוצה ליצור מעטפת שתאפשר למטופל לבטא את הדאגות שלו, או להתמודד עם תופעות לוואי קשות של המחלה או הטיפול, אתה צריך מערכת שכולל דיסציפלינות שלא נמצאות במסגרת שגרתית של בתי החולים. אני מייצרת חלק מהם אצלי בנפרד, וחלק אני מפנה לעמותות החולים כמו במקרים של פורומים, הרצאות, חוברות הסברה, וובינרים. עמותות החולים מאפשרות לתת ידע ותמיכה רגשית בדמות מעגלי תמיכה מאנשים שחוו את המחלה. לפעמים אני נעזרת בעמותות בשביל להשיג תרופות שחברה מסוימת לא נותנת, ואז עמותות החולים מפעילות לחץ וזה עובד טוב יותר".

מה המשמעות של ניהול מכון המטולוגי?

"הסלוגן של בית החולים שלנו הוא 'להרגיש בבית גם כשחולים'. כמנהל מכון עומדת בפניך האפשרות ליצור את הבית כמו שאתה מאמין שהוא צריך להיות עבור המטופלים. יש לך עצמאות כמנהל, ואצלי במכון יש המון דגש על טיפולים ברפואה משלימה, מלוות רוחניות, דיאטנית. אלה נושאים שאני יוצרת למרות שאין לי אותם מבית החולים. זה היתרון בלהיות מנהלת".

מהם התחביבים שאת מקפידה לשמור עליהם והם שומרים עליך מחוץ לשעות העבודה?

"המשפחה שלי וספורט עם חברים וחברות".

אם לא היית רופאה במה היית בוחרת לעסוק?

"התגלגלתי לרפואה במקרה. אני אדם שמסתגל ויכול ליהנות מדברים רבים, וכנראה שהייתי לומדת עבודה סוציאלית".

איך את רואה את חודש המודעות למחלות סרטן הדם מבחינתך?

"אני לא רואה את החודש הזה כשונה משאר ימות השנה. מה שקורה בו צריך להתנהל כל השנה. צריך שתהיה דלת פתוחה ומידע זמין לכל מי שמבקש וברמה שהוא מבקש".