למה בחרת להיות המטולוגית?
"החלטתי להיות רופאה בגיל שלוש, אחרי שאחי צביקה נפטר כתוצאה מלימפומה, בלי לדעת אז מה זה המטולוגיה. כל שנותיי בבית הספר לרפואה רציתי להיות כירורגית. לקראת סיום הסטאז' פגשתי במסדרון את פרופ' אליעזר רחמילביץ', ששימש אז כמנהל המחלקה ההמטולוגית בהדסה. הוא תפס אותי ואמר לי: 'שמעתי שאת סטאז'רית טובה. בואי אלינו לחודש'. הייתה לי אפשרות לבחור בעצמי את החודש האחרון שלי, והחלטתי ללכת להמטולוגיה ומהרגע שהגעתי הרגשתי בבית. אף פעם לא איבדתי את התחושה הזו. הקרבה הזו לנושא הלימפומה גורמת לי עד היום לעסוק במחקר של המחלה, ולהגיע לשלב של פיתוח תרופה מחלבון שמצאנו".
מה את הכי אוהבת במקצוע?
"אני אוהבת הכל, אבל בראש ובראשונה את הקשר עם החולים שבדרך כלל הוא ארוך ולא קצר מועד. אני אוהבת גם את המחקר ואני אוהבת ללמד. התפקיד שלי בארבע וחצי השנים האחרונות הוא לחנך את דור העתיד של הרופאים והרופאות לעידן של רפואה דיגיטלית, מושתתת בינה מלאכותית ורפואה מותאמת אישית. אחד הדברים שאני מקדישה לו את הזמן זה איך לחנך את הרופאים כך שהרפואה הדיגיטאלית לא תפחיד אותם. העידן הזה של הרפואה המותאמת אישית הוא עידן שכולנו מסתכלים עליו ורוצים שיתקדם הלאה, כי ברור לנו שברפואה היום נותנים הרבה טיפולים שאינם מתאימים לחולים. אני יודעת גם שהרופאים הם עם שמרן ואחת הדאגות היא שרופאים יהססו להשתמש ברפואה הדיגיטאלית המבוססת על בינה מלאכותית, כמו שקרה בעבר עם טכנולוגיות חדשות. לכן הקמנו מסלול למידה לסטודנטים משולב רפואה ומדעי המחשב, כדי שייצאו אנשי מקצוע שידברו את שתי השפות ויהיו מגשרים. ברור לי שבעולם הדיגיטלי החולים יזדקקו ליותר חמלה ומגע אנושי, ולכן אנחנו מעשירים מאוד את תוכניות הלימודים שלנו באנושיות ובחמלה".
איך היית מגדירה את הקשר שלך עם החולים?
"בעבודה שלי אני רואה המון חולים, רבים מהם מגיעים אליי לדעה שנייה. יש לי הרבה חולים שאחריהם אני עוקבת שנים רבות. אחוז קטן מאוד מהחולים המגיעים אליי הם זקוקים לחשיבה או לידע שיש לי ואין לאחרים, אבל הדברים שחולים מחפשים מעל הכל זו זמינות. לכל חולה שבו אני מטפלת יש את מספר הפלאפון שלי ואני עונה לאין ספור הודעות וואטספ ביום. דבר נוסף שחולים זקוקים לו זה מישהו שבאמת יקשיב להם ואלה שני הדברים שהכי חשובים לי בתור רופאה. הידע וההתעדכנות הם חובה עבורי ואני צריכה כל הזמן להמשיך ללמוד, אבל הזמינות וההקשבה, וגם החמלה, הם מרכיבים יותר חשובים בטיפול בחולה וזה מה שאני מנסה לתת לחולים ולמשפחות שלהם".
יש רגע של הצלחה שאת זוכרת במיוחד?
"ההצלחות הגדולות ביותר שלי הן חולים ששולחים לי אחרי החלמה ישר מחדר הלידה את התמונה של התינוק שרק נולד להם. זו התעודה המשמעותית ביותר להבראה שלהם וזה מאוד מרגש אותי".
ואיזה רגע של כישלון את זוכרת?
"עם כל חולה שלא מבריא ונפטר התחושה קשה, ואני תמיד מחפשת איפה טעיתי. אני תמיד אומרת שיש שלושה דברים שלא לימדו אותי בבית הספר לרפואה: איך מנהלים את המשחק הזה של להיות אמא ורופאה, חוקרת ומורה, ועכשיו גם דיקאן. אחרי שהילדות גדלו אז אני סבתא חסרה, כמו שהייתי אמא חסרה. גם לא לימדו אותי איך להתגבר על טעויות. בכל טעות אני עוברת את חמשת שלבי האבל עד שאני משלימה איתה. הדבר השלישי שלא לימדו אותי זה איך להתמודד עם הצער והכאב, ועם האשמה במידה מסוימת, על זה שחולה שטיפלתי בו הרבה שנים נפטר ואני רק רוצה ללכת לשבת שבעה עם המשפחה. את החלק האחרון אנחנו מנסים ללמד היום עם קורס לרפואה פליאטיבית וסוף חיים. סטודנטים שלנו נפגשים עם אלמנות ואלמנים ועם יתומים של חולים שנפטרו, ומנסים להבין את התהליך שעובר הצד השני ולמצוא מנגנונים להתגבר על הדברים".
מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עתיד להשתנות בהמשך?
"אנחנו בדרך לעבור מרפואה של ניסוי וטעייה לרפואה ממוקדת ואישית. זו בשורת העתיד. הדבר הנוסף הוא שהרפואה תעבור יותר מבית החולים לקהילה ונטפל יותר במחלות כרוניות ולא חריפות. תמיד נדמה שפרט למחלות הכל השתנה. גם החולים השתנו: הם מבוגרים וידענים יותר, שזה דבר טוב, אבל הרדיפה אחרי מקורות ידע שהם לא תמיד אמינים מותירה אותם לבד בתקופה של כאוס. גם הרופאים שונים, אם פעם רופא ידע לטפל בילדים, בקשישים, לנתח וליילד ולעשות הכל, היום רק ברפואת עיניים יש שבע תת התמחויות. ".
אם לא היית רופאה במה היית בוחרת לעסוק?
"מעולם לא חשבתי על חלופה. אני כן זוכרת שכשסיימתי את שירותי הצבאי, המח"ט שלי קרא לי ושאל מה אני הולכת לעשות. עניתי לו שהתקבלתי לרפואה והוא אמר לי: 'איזו שטות. כל אחת יכולה להיות רופאה. היית צריכה להיות מורה ולחנך את הנוער'. אני שמחה היום להיות אחראית על חמישה בתי ספר וגם להרצות לתיכוניסטים בכל מיני מפגשים. כשפונים אליי להרצאה אני תמיד מגיעה. אני חושבת גם שהוראה זה מקצוע חשוב מאין כמותו, אבל לא במקום רפואה".
איך את מעריכה את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?
"יש לנו את אחת ממערכות הרפואה הטובות בעולם. הבעייתיות היא בהבדלים הגיאוגרפיים. הצפון והדרום מקבלים רפואה פחות טובה, ועל זה צריך לעבוד קשה הרבה יותר. אסור שזה יקרה".
איך את רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?
"עמותות נותנות את הדברים החשובים ביותר שהחולים זקוקים להם כפי שאמרתי קודם: הקשבה וזמינות. בנוסף הן נותנות גם את הביחד, ולביחד הזה תפקיד מאוד חשוב. עמותה היא אחת הפתרונות להפיג את הבדידות של החולה הידען, בזכות הנגשה של ידע בצורה מבוקרת ומסודרת דרך אנשים מתאימים. מידע הוא כמו תרופה וככזה הוא צריך להינתן בידי האדם הנכון, לאדם הנכון, בזמן הנכון ובמינון הנכון. והעמותות, כמו חלי"ל האור, עושות את זה בצורה הרבה יותר טובה מכל מקור מידע אחר".
