אנחנו פוגשים אותם ברגעים לא פשוטים של חיינו, במצב שבו לכל מילה שנאמרת מפיהם יש משמעות. והם שם, תומכים, עוזרים, מנווטים וחיים את החיים שלנו יחד איתנו. אלה הם הרופאים ההמטולוגים שמטפלים בנו, וכדי לתת להם את הכבוד המגיע להם אנחנו נפרסם ראיון אישי איתם אחת לכמה זמן שבו הם יגלו עוד דבר או שניים שאנחנו לא יודעים עליהם. הראשון הוא פרופ' מרטין אליס, מנהל המכון ההמטולוגי, בנק הדם והמעבדה למחקר יישומי בהמטולוגיה במרכז הרפואי מאיר ויו"ר האיגוד הישראלי להמטולוגיה
למה בחרת להיות המטולוג?
"במהלך ההתמחות שלי ברפואה פנימית נתקלתי במספר חולים עם מחלות המטולוגיות, ולמדתי להכיר מקצוע מרתק וחוצה תחומים. אז, בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, היינו בתחומים האבחנתיים המתקדמים לפני פרוץ העידן הגנטי מולקולרי וההמטולוגיה הובילה את הדרך. זה היה התחום הראשון שבו בדקנו די.אן.איי ומוטציות, והעולם הזה נראה מבחינתי מרתק ומעניין הרבה יותר מתחומים אחרים. התרשמתי מהיכולת שלי לעזור לחולים במצבים מאוד קשים באמצעות טיפולים שמשפרים את מצבם".
מה אתה הכי אוהב במקצוע?
"אני אוהב מאוד לפתח קשר ארוך טווח עם מטופלים ועם בני משפחותיהם. כשאתה מכיר אותם לראשונה הם נמצאים במקום חשוך ולא בטוח, מקום מפחיד. לשמחתי חלק גדול מהם לא מודע לכך שיש פתרונות לבעיות שלהם והם עתידים לגלות זאת, כשאני מלווה אותם מהמקום הקשה הזה למקום הרבה יותר בטוח. אני לומד יחד איתם את המחלה הייחודית שלהם, עם ההיבטים הייחודים להם, ועוזר להם להתמודד עם הקשיים ולעשות אתחול לחיים, ולמצוא את הטוב כמה שניתן במציאות החדשה. אני שואב עידוד רב מהמטופלים שמלמדים אותי איך אני יכול להתמודד עם הקשיים בחיים האישיים שלי, שהם קטנים הרבה יותר בדרך כלל מהקשיים שלהם".
איך היית מגדיר את הקשר שלך עם החולים?
"בראש ובראשונה הקשר שלי מקצועי. אני רואה את עצמי כמקצוען שכאן כדי לשרת את המטופל. אני מחויב לאותו מטופל. אני גם נחמד וסימפטי וחביב, אבל כל אלה צומחים רק ממחויבות מקצועית שמתחילה בהכרה עמוקה של הבעיות ברמה הטכנית, של הפתרונות והגשתם עטופים באנושיות למטופל".
יש רגע של הצלחה שאתה זוכר במיוחד?
"טיפול בחולה מסוים שהגיע אליי עם לוקמיה חריפה כשהוא במצב מאוד מורכב, עם הרבה סיבוכים בו זמנית של זיהומים ובעיות קרישה ודימום. בעיות אלו דרשו מיומנות גבוהה בניווט בימים הראשונים של המחלה בלי דריכה על מוקשים בצד הדרך, והצלחנו".
ואיזה רגע של כישלון אתה זוכר?
"חולה שאיבדתי את אמונו בתחילת טיפול מסוים. לא הכנתי אותו מספיק לקשיים שעלולים היו להופיע בטיפול. הוא פגש אותם לבסוף וכשהקשיים הגיעו הוא הרגיש לבד, בלי הכנה מתאימה ובלי מישהו לצדו כי הוא לא ציפה לכך. ההפתעה השלילית הזו הותירה אותו לא בטוח והוא נתן לזה ביטוי. זה קרה לפני המון שנים אבל זה משהו שאני לובש מתחת לחלוק שלי בכל פעם שאני מתחיל טיפול אצל מטופל חדש".
מה הנקודה הקשה ביותר ביום העבודה שלך?
"ללכת הביתה בסוף היום כשבא לך להישאר ולעשות עוד".
ומהן נקודות האור שאתה רואה במהלך היום?
"אמנם עברתי את חצי הדרך ויותר מכך אבל אני לא כזה זקן, ובכל זאת לפחות בבתי החולים הדור הבא של הרופאים, המתמחים הבכירים והמומחים הצעירים, הם איכותיים ביותר. מדובר באנשים שלמדו רפואה על ההתמחויות השונות שבה בעידן של התחשבות בזולת. המקצוע היום לא קר וטכני, והתנאים לקבלה לבית הספר לרפואה לא כוללים רק ציונים גבוהים. גם היחס האנושי והמסירות למקצוע נמדדים ואנחנו מבורכים בארץ בדור המשך נהדר של רופאים".
מה השתנה בטיפול בעשור האחרון ומה עתיד להשתנות בהמשך?
"כמעט כל הטיפולים בתחום ההמטו-אונקולוגיה שהיו מבוססים על כימיה, טיפולים קשים ואגרסיביים, הוחלפו בתרופות הרבה יותר חכמות ומהונדסות בצורה מדויקת שפוגעות במטרה עם יחסית מעט נזק סביבתי. הטיפולים יעילים יותר ומזיקים פחות. בעתיד הטיפולים יוחלפו פעם נוספת, הפעם בטיפולים מבוססי הנדסה גנטית עם שימושים בחומרים הביולוגיים של המטופל. התאים, החלבונים והדי.אן.איי של מטופל יהפכו להיות התרופה ויפחיתו סיבוכים של טיפול. מדובר בסוג של הגשמת חלום: טיפול מכוון מטרה ומכוון אדם, כשכל אחד יקבל את התרופה שלו שמבוססת על החומר הגנטי שלו".
אם לא היית רופא במה היית בוחר לעסוק?
"ביוכימיה היא האהבה השנייה שלי וכמעט הלכתי ללמוד את התחום הזה, אבל אם הייתי עוזב היום את המקצוע ומחפש כיוון חדש בחיים הייתי בוחר בהוראה ומנסה להתקבל כמורה בבית ספר תיכון. אני מלמד מתחמים לרפואה ולמדתי לאהוב את ההוראה המקצועית".
כיו"ר האיגוד ההמטולוגי הישראלי, איך אתה מעריך את רמת הטיפול שמקבל החולה בישראל לעומת חולים במדינות אחרות בעולם?
"רמת הטיפול מאוד גבוהה וגם רמתם של הרופאים מאוד גבוהה. רובם עובדים במרכזיים אקדמיים, שומרים על רמה מקצועית מאוד גבוהה, מתעדכנים באופן שוטף בספרות הרפואית כולל השתתפות בכנסים בארץ ובעולם. הרמה המקצועית נשמרת, בין היתר בזכות העובדה שהרופאים חשופים לכל המידע החשוב והמחקרי הנוגע למחלות ולטיפול בזמן אמת. רופאים כאן נמצאים בקשר אישי עם מקביליהם הבכירים בעולם, ויש גם אפשרות להתייעץ במקרים נדירים".
איך אתה רואה את תפקידן של עמותות החולים כמו חלי"ל האור במערך הטיפול והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם?
"חלי"ל האור היא כלי חשוב מאוד עבור החולים, שנותן אפשרות לגשת למידע המתאים למטופל בלי הלחץ של מפגש במרפאה. בזמן הפנוי של החולים הם יכולים להיחשף למידע בכל צורה שהיא, כולל השתתפות בכנסים. גם רופאי האיגוד מאוד פעילים בהכנת החומר לחלי"ל האור כדי להעמיק את הידע ולתת הסברים למחלות, לטיפולים ולסיבוכים. העמותה מאפשרת גם לבני משפחה מידע ויכולת להיות קרובים יותר לכל התהליך. מדובר במעין בית נפשי אליו אפשר לפנות בזמן מצוקה או בקשה למידע".
מה השתנה ביחסי מטופל ורופא מהיום שבו התחלת לעסוק ברפואה ועד היום?
"מבחינת החולה יש לו הכרה רחבה יותר שאנחנו יחד, כשהוא מהווה חלק מצוות הטיפול. הוא משותף בהחלטות טיפוליות ובמידע שקיים, מה שהיה בעבר השטח של הרופא בלבד. זה שם את החולה במקום אחר והרבה יותר שיווני מבחינת הבעלות על המידע. הרופא אמנם בעל הידע, אבל לחולים יש מידע והם יודעים מה צפוי להם, מה טוב ומה פחות, ומה החלופות. זה השינוי הגדול ביותר ברפואה בעשרות השנים האחרונות".
Prof. Martin Ellis, Director of the Hematology Institute, Blood Bank and Laboratory for Applied Hematology Research at the Meir Medical Center and Chairman of the Israel Society of Hematology
Why did you choose to be a hematologist?
"During my internship in internal medicine, I encountered several patients with hematological diseases, and this introduced me to a fascinating and cross-disciplinary profession. Back then, in the late 80s and early 90s, we were in the advanced diagnostic fields prior to the emergence of the molecular genetic era, when hematology led the way. This was the first field in which we tested DNA and mutations, and this world seemed to me much more fascinating and interesting than other fields. I was excited by my ability to help patients in very severe conditions through treatments that improve their condition."
What do you like most about your profession?
"I love developing long-term relationships with patients and their families. When you first meet them, they are in a dark and uncertain place, a scary place. Fortunately, many of them are unaware that there are solutions to their problems, and they will find out about them, while I accompany them out of this difficult place to a much safer place. I study and learn, together them, about their unique illness and the aspects that are unique to them, and help them deal with the difficulties and reboot their lives, and try to find, as far as possible, the good in the new reality. I draw a lot of encouragement from the patients who teach me how I can deal with the difficulties in my own life, which are usually much smaller than their difficulties."
How would you define your relationship with patients?
My relationship is, first and foremost, professional. I see myself as a professional here to serve the patient. I am committed to the patient. I am also nice and sympathetic and kind, but all of these only grow out of a professional commitment that begins with a deep understanding at the technical level, of the solutions and their provision to the patient a humane form."
Is there a specific moment of success that you remember particularly?
"Treating a certain patient who came to me with acute leukemia in a very complicated condition, with many parallel complications of infections and coagulation and bleeding problems. These problems required high skill in navigating the first days of the disease while sidestepping potential landmines on the way, and we succeeded."
And what moment of failure do you remember?
"A patient whose faith in me that I lost at the beginning of a particular treatment. I did not prepare him well enough for the difficulties that might arise during the treatment. Finally, when he encountered these difficulties, he felt alone, without proper preparation and without anyone by his side because he did not anticipate it. This negative surprise left him feeling unsure and he expressed his feeling. It happened many years ago, but it's something I wear under my robe every time I start treating a new patient."
What is the most difficult moment of your workday?
"When I go home at the end of the day although I feel like staying and doing more."
And what are the highlights during the day?
"Although I have passed the halfway mark and even more, I am not that old, and yet at least in hospitals, the next generation of doctors, senior interns and young specialists, are of the highest quality. These are people who have studied medicine, in various specializations, with a focus on the personal, human aspects. Today, the profession is not cold and technical, and the conditions for admission to medical school do not include only high grades. The humane attitude and dedication to the profession are also measured, and we are blessed in Israel with a wonderful generation of doctors."
What has changed in the treatment over the past decade and what will change in the future?
"Almost all chemo-oncology treatments, which were chemically based and were harsh and aggressive, have been replaced with much smarter and more precisely engineered drugs that hit the target with relatively little environmental “collateral” damage. The treatments are more effective and less harmful. In the future, the treatments will be replaced again, this time with genetically engineered therapies that use the patient's own biological materials. A patient's cells, proteins, and DNA will become the drug and reduce treatment complications. It's a kind of dream come true: a targeted and human-directed therapy, with everyone receiving their own drug based on their genetic material."
If you were not a doctor, what would you choose to do?
"Biochemistry is my second love, and I almost decided to study this field, but if I were to leave my profession today and look for a new direction in life – I would choose teaching and try to get accepted as a high school teacher. I teach courses in the medical fields, and have learned to love professional teaching."
As chairman of the Israel Hematological Society, how do you rate the level of care the patient receives in Israel compared to patients in other countries around the world?
"The level of treatment is very high, and the level of doctors is very high. Most of them work in academic centers, maintain a very high professional level, and regularly keep up to date with the medical literature, including participation in conferences in Israel and around the world. The professional level is maintained, thanks in part to the fact that doctors are exposed to all the important and research-related information regarding diseases and real-time treatment. Doctors here are in personal contact with their senior counterparts in the world, and it is also possible to consult in rare cases."
How do you see the role that patients' associations, such as Halil HaOr (Light Flute), play in the care and support system for patients and their families?
"Halil HaOr is a very important tool for patients that allows them to access information that is suitable for the patient without the pressure of an appointment in a clinic. In the patients' free time, they can access information in many forms, including attending conferences. The association's doctors are also very active in preparing the material for Halil HaOr to deepen the knowledge and provide explanations for diseases, treatments and complications. The association also provides family members with information and the ability to be closer to the whole process. It is a kind of mental home people can contact in times of distress or to request information."
What has changed in the patient-physician relationship from when you started practicing medicine to the present day?
"As far as the patient is concerned, s/he has more of a sense that we are working together, that s/he is part of the treatment team. S/he is involved in treatment decisions and exposed to existing information, which used to be the doctor's exclusive territory. This puts the patient in a different and much more equal footing in terms of ownership of the information. The doctor is clearly the holder of information, but patients have information and they know what to expect, what is good and what is worse, and what are the alternatives. This is the biggest change in medicine over the last decades."
