החיים חייכו לפיני דורון לפני כ-12 שנה: הוא בדיוק חזר מנסיעה בת שבועיים לאפריקה, עמד רגע לפני חתונת בנו, ארגן כנס מחזור גדול בנהלל והרגיש שהכל כשורה מבחינה בריאותית. אלא שלקראת החתונה, בלי שהתכוון לכך, החל דורון לאבד ממשקלו. בבדיקות הדם הראשונות רמות ההמוגלובין שלו הראו 9, וכך גם בבדיקות הדם שעבר למחרת שלאחריהן התבקש לפנות להמטולוג, הוא פנה לפרופסור עופר שפילברג.
"והתשובה שלי הייתה מה זה המטולוג?", מתאר דורון, תושב הוד השרון בן 78 במקצועו מקים מעבדות מדעיות באוניברסיטאות ובמכוני מחקר "רופא המשפחה שלי התקשר אליי בשבע בערב ואמר להתפנות מיד למיון בבילינסון, פניתי לפרופ' עופר שפילברג עם המידע ונאמר לי להגיע מיידית למחלקת המטו-אונקולוגית ואושפזתי עוד באותו הלילה".
למחרת בבוקר, בשעה 06:30 כבר חיברו את דורון לכימותרפיה, אחרי שהרופאים ידעו שהוא סובל ממשהו, אבל לא הצליחו לאפיין ממה, עד שפרופ' שפילברג ופרופ' פיה רענני באו ובישרו לו שמדובר ב- 4AML וככה דורון גם שמע לראשונה את השם "לוקמיה" בהקשר למצבו.
"מהרגע הזה החלטתי שאני לא נכנס לחפש מידע ברשת", נזכר דורון, "כל אחד יודע שלוקמיה זה לא דבר טוב, ואני החלטתי להתעסק רק עם עצמי ואת כל שאר הדברים להוריד ממני ולסמוך במאה אחוז על צוות הרופאים והאחיות בבלינסון. ההחלטה הראשונה הייתה לארגן משמרות של חברים ובני משפחה כי לא הצלחתי לרדת בשלב הראשון לבד מהמיטה. גם רשמתי במחברת הכל, כל מה שאמרו לי".
איזה עוד החלטות קיבלת?
"בלילה לא יכולתי לחשוב על מה שעושים, עשיתי קאט. לא האמנתי לכל אחד, לא התעניינתי. לא ידעתי על המחלה כלום. אחרי שבועיים הבנתי שאולי הייתי מאוד בריא וחזק, (אבל לא הייתי בחדר כושר לפני כן מעולם). איבדתי ממסת השריר שלי עד למצב שלא יכולתי ללכת לשירותים. ביקשתי מהאחיות באם יש במחלקה אופני כושר והתחלתי לעשות עליהם סיבובים עם שקיות הכימו. רק אחרי חודשיים התחלתי ללכת ומאז אני לא מפסיק להתאמן, בחדר כושר ובבית עם מאמן אישי, ללא הפסקה 12 שנה, פעמיים בשבוע וזה מה שהעמיד אותי עד היום על הרגלים.
"החלטה נוספת הייתה ההבנה שהמשפחה לא מסוגלת לשאת את הטיפול בי ברצף, למרות שיש לי שלושה ילדים, הכנתי רשימת טלפונים של 15 חברים. ביקשתי להתקשר אליהם ולעשות תוכנית עבודה כך שכל אחד יעזור עם משמרת אחת של שמונה שעות".
ואכן כל החברים התייצבו למשמרות של שמונה שעות ובכך הקלו מאוד על המשפחה וגיוונו לדורון את השהות בחדר הבידוד במשך שלושה מחזורים.
במקביל דורון החל לכתוב כבר עם השבוע הראשון לאשפוזו, דף מידע שבועי, שנשלח בכל שבוע מחדר הבידוד לכל הקבוצה, בוליטין כפי שהוא מכנה זאת, לרשימה של קרוב ל-40 איש. הרישומון הזה כלל את כל מה שעובר עליו כולל סיכומים חודשיים ושנתיים.
"זה עזר להוציא ממני את חוסר המודעות, את הפחד שיש בכל אחד. כשאתה מספר, אתה משחרר", מבהיר דורון, "ביקשתי גם רדיו, ישבתי והאזנתי לו עם אוזניות. שמתי מוזיקה קלאסית שעבדה בחדרי כל הלילה. עשיתי את כל זה כדי להקל על עצמי. התמיכה החשובה ביותר זו התמיכה המנטלית באדם, כל אחד עם הדרך שמתאימה לו. ב-2010 עברתי השתלת מח עצם מתורם, כשהרופאים הסבירו שהגישה החיובית שלי וההתייחסות למחלה הרשימה אותם.
"הגישה של 'אני יכול לעזור לעצמי' תרמה הרבה לחזרה שלי לחיים מלאים ופעילים. הרשימה שכתבתי הפכה לחוברת שמשמשת עד היום את סגל מרכז דוידוף בבילינסון לחולים המאושפזים".
