עירית:
את חגיגות יום הולדת 40 של אחי, איתי, לא הספקנו לחגוג. הוא הגיע לחדר מיון ומיד עבר לטיפול נמרץ. התחושות הרעות שליוו אותו שבועות לפני כן, החולשה הנוראית, החום הגבוה בתדירות גבוהה, התבררו כלוקמיה חריפה AML. במקצועי אני פרמדיקית, ומאחר שגם אני 'זכיתי' במחלת הסרטן לפני שנים, מיד נכנסתי לתפקיד המטפלת המובילה. הפעלתי קשרים, הגעתי איתו לרופאים הטובים ביותר, הוא אושפז בבידוד והתחיל בטיפול כימותרפי שהחליש אותו מאוד. חודשיים קודם נולדה לאיתי תינוקת, כך שבת זוגו לא יכלה לטפל בו. נשארנו אני ואמא שלנו איתו 24/7. את השעות הרבות ביליתי בין ספרים, מחקרים וחיפשתי כל פיסת מידע על המחלה וההתמודדות איתה.
לקחתי פיקוד.הטיפול היה אינטנסיבי – 23 שעות טיפול כימותרפי, שעה הפסקה. הטיפול לצערנו לא התאים. הרופאים ניסו פרוטוקול אחר גם ללא הצלחה. המצב החמיר והמחלה התפשטה לעמוד השדרה ולמוח. לא נותרה ברירה. איתי חייב לעבור השתלת מח עצם.
איתי:
התחושות שליוו אותי כל התקופה היו קשות מאוד. לא היה מקום להלם ראשוני, לא היה זמן לעכל את המציאות החדשה. מצב של אובדן שליטה על הגוף שלך, טיפול אגרסיבי המחליש את הגוף, סכנת חיים ברורה, הדחיפות לטפל, לנתק, לבודד. מצב שבו כל פעולה קטנה מצריכה ממני כוחות על. ההיפרדות מכל מה ומי שאני מכיר, הריחוק מבת זוגתי ובתי. הכל יחד היה יותר מידי. הגוף שלי בקריסה. תחושה של חוסר אונים, פחד גדול, האם אצליח להתמודד? לא רציתי להעמיס על המשפחה שגם ככה הייתה סביבי כל הזמן. תחושת בדידות עצומה. ממש חור שחור ללא תחתית. למזלי, אחי נמצא מתאים לתרום לי מוח עצם. זכיתי. התחלנו תהליך לא פשוט בכלל. לקבל מוח עצם זה למעשה לעשות ריסטרט לגוף. מערכת החיסון במצב רגיש מאוד והגוף צריך ללמוד להסתגל מחדש, ללמוד לתפקד עם מוח עצם חדש. הגעתי למצבים קשים. למרות שאחותי עירית ואמא שלי לא עזבו אותי לרגע, הרגשתי בודד לגמרי, שאין ממש עם מי לדבר. שכולם מנסים לעודד, אבל לא באמת מבינים מה עובר עליי. אחרי כמה שבועות קשים בבית החולים, אני משתחרר הביתה, אבל חייב לשמור על ריחוק מכולם. מערכת החיסון עדיין מאוד חלשה, ירדתי המון במשקל ואני עובר תהליך של שיקום אינטנסיבי.
הסיפור שלי אופטימי ושמח. נכון להיום אני במצב טוב, חוזר לעצמי אט-אט. זכיתי לטיפול מצוין מצד הצוות הטיפולי, כי ידענו למי לפנות ולאן להגיע. וכמובן זכיתי במשפחה תומכת שבזכותה אני כאן. אחותי עירית הפכה עולמות לחפש כל פיסת מידע שתסייע לי ולהצלתי. היא הייתה שם בשבילי 24/7. אני שמח מאוד לספר שהיום היא עושה זאת עבור חולים אחרים.
עירית:
אחרי שאיתי התאושש, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו עם הררי האינפורמציה שהצלחתי להשיג עם הניסיון הרב שצברתי בהתמודדות עם המחלה. בבית החולים שמעתי על עמותת חלי"ל האור, והחלטתי להתנדב. מהר מאוד הציעו לי לעבור קורס מנטורים על-מנת שאוכל לסייע לחולים נוספים ובני משפחותיהם, לכוון אותם למידע זמין ברמה הלאומית והבינלאומית. בחודשים האחרונים עברתי קורס הכשרה של העמותה. ואני מקווה שאצליח לסייע לכמה שיותר חולים חדשים. זה מה שעושים בחלי"ל האור, ואני מאושרת שניתנה לי הזכות להצטרף אליהם.
איתי:
גם אחרי שעירית החליטה להתנדב ואני מתחזק ומתאושש, אני לא שוכח את המקום הרע שהייתי בו ואת התחושות שליוו אותי. לי הייתה מישהי שנתנה לי תקווה. כעת החלטתי שגם אני רוצה להיות 'השומר המחייך והאופטימי' עבור אחרים, ובחודשים האחרונים אני מתנדב בבית החולים בו טופלתי, במחלקה ההמטולוגית, דרך עמותת חלאסרטן.
